מהקולות שקראו אמש לסגור את תאגיד השידור הציבורי יישארו כנראה רק הדים. למרות הקונצנזוס שנרשם סביב ההצעה שהעלה אריה דרעי בישיבת הממשלה, ציוץ התמיכה שהעלה ומיד הוריד איוב קרא נראה כמו סיכום למפרע של העניין כולו: איום סרק מצד ממשלה שמצד אחד נכנסה לכל הסיפור הזה כמי שכפאה שר התקשורת הקודם, ומצד שני יש לה דגים גדולים יותר לטגן.
אלא שבישיבת הממשלה הושמעו לא רק איומי סגירה, אלא גם צירוף המילים "1.5 אחוז רייטינג". זה לא היה ממוצע מתמטי של שיעורי הצפייה בשידורי "כאן", אבל באמירה הזאת יש אמת בסיסית שצריך להכיר בה: נכון להיום, התאגיד לא רלוונטי לסדר היום הישראלי. הוא לא מייצר שיחות ליד המתקן לקירור מים, שהן הדבר הראשון שטלוויזיה אמורה לייצר. כן, עוד לפני הרייטינג.
מה יכול לעשות תאגיד שידור ציבורי כדי לייצר לעצמו רלוונטיות? לנצל את היתרונות היחסיים שלו. ומהם היתרונות האלה? ובכן, חוששני שהם אחד, אבל וואחד אחד: בהקשר של שידורי טלוויזיה, "ציבורי" זאת מילה שפירושה הוא "ההפך ממסחרי". וכשאתה ההפך ממסחרי, היתרון המובנה שלך הוא היכולת לעסוק בנושא שמעניין את כולם - אבל כל מי שמסקר אותו בטלוויזיה המסחרית נתפס מיידית כמוטה אינטרסים. אני מדבר כמובן על צרכנות.
ייאמר מיד, זה לא שהטלוויזיה המסחרית בישראל ובעולם אינה מסוגלת לטפל בנושאים צרכניים באופן נטול פניות. בהינתן עיתונאים ועורכים אמיצים ואתיים, אין שום מניעה לעשות את זה. אלא שמנקודת מבטו של צופה וצרכן נבון, כל תכנית צרכנות שמשודרת בגוף שמתפרנס מפרסומות תצטרך להוכיח שוב ושוב שאין לה אחות. וגם אם תוכיח באותות ובמופתים, תמיד יהיה מי שיחשוד בה ובאינטרסים המסחריים שמאחוריה.
"כלבוטק" המנוחה הייתה דוגמה ומופת לשידור ציבורי כמו שרק שידור ציבורי יכול להיות. הרבה לפני היות ערוץ 2, היא ניצלה את המעמד שלה כמוכיח בשער כדי לכוון ספוטלייט לשלל רעות חולות מכל תחומי הצרכנות. ו"כלבוטק" לא נתפסה כאמינה בגלל קולו הבטוח והרועם של רפי גינת, למרות שזה בטח לא הזיק; היא נתפסה כאמינה כי מעולם לא הייתה סיבה לחשוד שהיא לא.
אני מניח שתכנית צרכנות עם מנחה מזוקן ופינה של איש נחמד שאוהב להגיד "אצה רצה" לא נשמעת כמו שיא הרלוונטיות, אבל אני רוצה להקפיץ אתכם שני עשורים טלוויזיוניים קדימה: בשנת 2013 נכנס לספר השיאים של גינס מגזין הרכב של הבי.בי.סי, "טופ גיר", כתכנית העובדתית הנצפית ביותר בעולם ("עובדתית" במובן של עוסקת בעולם האמיתי – לא מתוסרטת ולא ריאליטי). צופים מ-212 מדינות ברחבי העולם עקבו באותה שנה אחרי "טופ גיר", מגזין שההצלחה שלו יוחסה לא מעט לכימיה בין מגישיו (כיום כבר לשעבר) ג'רמי קלרקסון, ריצ'רד המונד וג'יימס מיי, אבל שבבסיסה התנחלה בלבבות כי היא הייתה התוכנית ההיא שבה ג'רמי קלרקסון בחן את הפורד פיאסטה החדשה ואמר שהיא חרא.
היכולת לבחון מוצר ולפסוק שהוא חרא – זה המנדט האמיתי של תכנית צרכנות. במובן משוכלל יותר, גם כל השוואה אובייקטיבית בין סלי קניות שונים/ חופשות הכל-כלול/ איכות הבד שממנו מייצרים טי-שירטים היא חלק מהמנדט הזה. עם ישראל, שממילא משוכנע כל הזמן שדופקים אותו, הוא הקהל האידיאלי לכמה וכמה תכניות שהגדרת העל שלהן היא "צרכנות נטולת פניות" והמפרט הפנימי שלהן יכול להכיל כל דבר שעולה לנו כסף.
כאזרח ישראלי שמשוכנע כל הזמן שדופקים אותו – וכעיתונאי שמכיר אישית ו/או מקצועית לא מעט אנשים מצוינים שעובדים בתאגיד – יש לי את מלוא האינטרס לקוות שמישהו ב"כאן" ירים את הכפפה ויעשה קולות של רפי גינת. אוצו רוצו, חבר'ה.
mako תרבות בפייסבוק