אם דינה סנדרסון מבינה נכון, אז בישיבה סודית שנערכה בהשתתפות כל בני האדם חוץ ממנה הוחלט פה אחד להשתעל עליה. "אין יום שלא משתעלים עליי. זה בקטע אישי, זה הדבר הכי אישי בעולם", קבלה סנדרסון בראיון לעינב גלילי ב"חדר 101" בדצמבר האחרון. בהינתן שבחודשיים שעברו מאז פרצה מגפת הקורונה (או בהלת הקורונה, איש בפרשנותו יחיה), היה ברור מה תהיה השאלה הראשונה שלי אחרי "מה עניינים".
איך את עם הקורונה?
"הדחקה. הווירוס הזה לא קיים מבחינתי. אני לא חיה את זה בכלל".
תגובה היפוכונדרית הולמת.
"מה, בגלל מה שאמרתי על השיעולים? זה לא בדמיון שלי, זה באמת קורה".
אבא שלך ידוע כנער הפוסטר של ההיפוכונדרים. גם לך יש צד כזה באישיות?
"לא באמת, אני רק לא אוהבת שבני אדם נושמים עליי. אני לא מעוניינת. כל אחד בספייס שלו, כל אחד והאוויר שלו, המרחב שלו. לא צריך בכלל לחלוק".
יש בזה מדרג? נגיד, מה יותר גרוע, להשתעל או להתעטש?
"זה כמו לשאול מה עדיף, שיורידו לך יד או רגל. התעטשות זה בכלל פיגוע".
היפוכונדריה בצד, את טיפוס חרדתי?
"בכלל לא. אין לי את הצ'יפ הזה. אני על סף האדישה".
אני רוצה להציע תיאוריה פסיכולוגית. יכול להיות שאת לא חרדתית דווקא כי בגיל צעיר חווית כאפה נוראית? כי את כבר יודעת מה החיים יכולים להפיל עלייך?
"יכול להיות שזה נכון, כי אמא שלי חלתה כשהייתי בת עשר, אבל אף פעם לא הייתי חרדתית".
מעניין לדעת מה יהיה עם זה כשתהיי אמא בעצמך.
"באמת אומרים שבאימהות עולות הרבה חרדות ודברים כאלה. גם אותי מעניין לדעת".
הורים, הורים ועוד הורים
"הייתי הבת של מישהו ואז הייתי האמא של מישהו", מאמלקת הדמות של פטרישיה ארקט את חייה בסרט "התבגרות". אולי זה סתם דבר שקורה כששולחים מבקר קולנוע לראיין שחקנית ותסריטאית, אבל משהו בשיחה עם סנדרסון – שנערכה בבית קפה תל אביבי הומה אדם משתעל, אז תעריכו - הזכיר לי את המשפט ההוא מהסרט ההוא.
סנדרסון בת ה-33, שמככבת עכשיו בסדרה "קיבוצניקים" של HOT, היא בתם של דני סנדרסון ושל העיתונאית נעמי סנדרסון. כשהייתה בת 18 נפטרה אמה לאחר שמונה שנים של מאבק בסרטן, אבל בניגוד לכל מה שהאגדות או הסרטים או המיזוגיניה לימדו אותנו לחשוב, את תפקיד האם החורגת – ענת עצמון, זוגתו של סנדרסון ב-12 השנים האחרונות – ליהקה דינה סנדרסון בעצמה כששידכה בין השניים, והיא מאוד מרוצה ממלאכתה ("יצא הכי מוצלח שיש. ענת מבחינתי היא הדבר הכי טוב שקרה לאבא שלי").
בעוד שבנים ובנות של ידוענים נוטים לתסביכי "לך תוכיח שאתה לא כאן בפרוטקציה", סנדרסון תמיד נקטה בגישה של – סליחה על הלעז – Owning it. במקום להימלט מהצל של אביה, שכובדו עומד ביחס הפוך לגובהו, היא עשתה מזה סדרת טלוויזיה נהדרת בשם "אורי ואלה" שבה גילמה פחות או יותר את עצמה ושלמה בראבא גילם פחות או יותר את אביה מהחיים עצמם. את הסדרה יצרה סנדרסון במשותף עם עפר סקר ויובל שפרמן; האחרון, שבעת כתיבת העונה הראשונה היה נשוי לשחקנית לירון וייסמן, הוא כיום בן זוגה של סנדרסון. הוא גם זה שהכניס לתוך חייה טעימה ראשונה של אימהות, ובאותה טבעיות שבה סנדרסון מקבלת את פוזיציית הבת-של אין לה שום לבטים לגבי שלב האמא-של. זה פשוט הולך לקרות.
ראיתי אותך השבוע בפרסומת החדשה למקדונלד'ס. גם שם את מדברת על זה שאת הבת של, אפילו אומרת שאת אוכלת סרטים כי אולי רק בגלל זה יש לך קריירה.
"קודם כל זאת האמת, אני הבת של. אין דרך להפוך את זה. נולדתי לזה, אני אמות לזה ואני לא מאוימת מזה. אולי פשוט יתווספו לזה עוד דברים. נגיד, אם הכתבה הזאת הייתה רק על זה ובסוף לא היו כותבים על 'קיבוצניקים' ו'אורי ואלה', אז אוקיי. אבל אני תסריטאית ושחקנית והבת של אבא שלי. אני מלא דברים".
וגם בת הזוג של יובל שפרמן, שהיה קולגה שלך ועכשיו הוא שוב קולגה, רק בקטע אחר. נכונה השמועה שאתם כותבים ביחד עונה שנייה ל"אורי ואלה"?
"נכונה".
פעם ראשונה שאת בתהליך יצירתי עם בן זוג?
"ראשונה".
איך זה עובד?
"אז זהו, שהימים יכולים טיפה לא להיגמר באיזשהו אופן. נגיד כשבלילה מישהו רוצה לדבר כשהשני רוצה להתנקות. אנחנו יכולים להגיד 'אוקיי, סיימנו', אבל עדיין אנחנו בני אדם עם מחשבות ואסוציאציות. המוח לא באמת מסודר, פתאום נזכרים במשהו".
העונה הראשונה של "אורי ואלה" הייתה מאוד ממוקדת בזווית הבת, שלא לומר שוב הבת של. העובדה שהפרטנר שלך עכשיו הוא גם בן זוג וגם אבא משנה משהו בסיבוב הזה?
"מה שיובל מביא כהורה זה מאוד חזק, יש לו תפיסה מאוד מיוחדת. הוא בנאדם רגיש וחכם והוא קשור לעומקן של הבנות שלו, הוא רואה אותן. אבל גם אני מורכבת מהרבה הורות. יש לי את ההורות של אבא שלי ואמא שלי. ההורות של ענת, שהיא סוג של הורה. יש את ההורות של יובל ואת ההורות שלי כבת זוג שלו. אני לא אימא של שתי הבנות שלו, אבל אני חיה איתן חלק מהזמן. גם לי יש נגיעה בעולם הזה, גם אם לא ברחמי".
איך זה להיות איתן?
"יש לי מזל גדול שיובל שפרמן ולירון וייסמן הולידו שתי ילדות מדהימות. הם חינכו אותן וגידלו אותן בצורה מרהיבה ואני זוכה לקבל שני ילדות מלאות אהבה ונתינה והומור וחוכמה. בשבילי זה מתנה ממש".
קורה שהן מאתגרות אותך?
"בטח, אלפי שאלות. הן בנות תשע ושש, זה כבר גיל שקולטים אותך על כל דבר. חושדים, מערערים, מעירים לך דברים שאחר כך אתה צריך להגיד 'אוקיי, זה לא העליב אותי מה שאמרת עכשיו'. אבל מעולה. טוב מאוד, ככה מתפתחים, רק ככה".
אצא הכי דוד ואשאל "נו, לא עושה חשק?".
"ברור. אני רוצה ילדים ואני אעשה ילדים אם הכל יהיה בסדר".
אין פחדים לגבי הקריירה, דווקא כשאת הכי קורית?
"תראה, ילדים זה לא דבר נוח. לא שמעתי מישהו אומר, 'היה לי נורא נוח כשהילדים הגיעו, זה היה בדיוק הזמן והמקום הנפשי שכל מה שהייתי צריך זה ילדים'. אני לא מחכה לרגע מדהים שבו זה יהיה. יותר חשוב לי שזה יהיה מדויק במקומות הרגשיים, האישיים, לא מבחינת קריירה. היא תצטרך להסתדר".
יש בי משהו קיבוצניקי
סנדרסון נולדה, גדלה, למדה וחיה בתל אביב. אחיה, אדם, הוא במאי טלוויזיה וקולנוע ("ארץ נהדרת", "זוהי סדום", "לוויה בצהריים"). אפילו אם לא סופרים את המראה המוכר של אביה וענת עצמון חולפים באחת השדרות על טוסטוס, מדובר באדם התל אביבי ביותר שפגשתי מימיי. ואני נולדתי בעיר הזאת.
"קיבוצניקים" מספרת על חבורה של בני קיבוץ פושט רגל שגדלו ביחד, עם השנים התרחקו – מי לתל אביב ומי לגרמניה – ופתאום בגיל 30 פלוס מוצאים את עצמם שוב ביחד. הכי ביחד: בניסיון להגן על חבר פגוע ראש שמאבד את מקום מגוריו עם פירוק הקיבוץ, החבורה כולה מתבצרת במבנה תעשייתי בדרום תל אביב ומנהלת שם חיי קומונה, הגם שלא ממש מבחירה. סנדרסון מגלמת את דפנה, רופאה בתחילת דרכה המקצועית שמתקשה למצוא בן זוג. "זונה במידה", היא מגדירה את הלוק שהיא מבקשת להשיג לפני עוד דייט ומדגימה משהו שסנדרסון מצטיינת בו: בין אם המשלב הלשוני גבוה או נמוך מים המלח, זה איכשהו יושב עליה טבעי.
אני תוהה ברצינות איך קיבלו אותך ל"קיבוצניקים".
"כן, מהותי היא הכי תל אביבית שיש. כשהחבר'ה בקיבוץ רצו בדשא ועשו תורנויות ברפת, אני סללתי את המסלול שלי בדיזנגוף סנטר. במקום לעשות ניווט לאור כוכבים ניווטתי בין חנויות. אבל אני חושבת שחברתית יש בי משהו קיבוצניקי. אנחנו חבורה של בערך 20 איש שלמדו קולנוע בעירוני א', ביניהם מיכאל מושונוב שאני חברה שלו מגיל שלוש. אנחנו קוראים לזה חברים שורשיים. זה ממש אנשים שעיצבו אותך".
ממה שסיפרת על עצמך בעבר עולה שנתקיימה בך גם קלישאה תל אביבית אחרת. אי אפשר להוציא אותך מהעיר.
"לא רק מהעיר, מהבית. אתה מכיר FOMO? אז אני ההפך. הראשונה ללכת הביתה מהמסיבה. למחרת אתה שומע את הדברים המדהימים שקרו שם, ואתה יודע מה, לא נורא".
אני שוב מציע תיאוריה. יכול להיות שהחבורה התל אביבית שלך היא תחליף למה שעבור אבא שלך היו הלהקות – גזוז, דודה, כמובן כוורת?
"אני מרגישה שהרעיון של להקה חלחל דווקא לתפיסה שלי שיצירה זה דבר קבוצתי, שיתופי".
את ילידת 1986. לא נולדת כשכוורת הייתה פעילה, אפילו באיחוד הראשון ב-84' עוד לא היית. אבל בדוקו על האיחוד מ-2013 מתועדת תגובה מאוד עוצמתית שלך ושל אחיך.
"כי היה שם את הכל. זה רגע של גאווה מאוד גדולה של אחי אדם ושלי אחרי שראינו את אבא שלי במלוא תפארתו ופועלו. החריצות שלו, הכישרון והענווה שלו, כל הדברים האלה התנקזו לאירוע מאוד גדול. הייתי גם על הבמה, חלק מההופעה, וראיתי 50 אלף איש שרים כמו בהמנון שירים שהוא כתב והיה חלק מהם".
שלושתכם מתועדים שם בוכים ביחד. זה כאילו מפתיע, כי זה קליימקס משוגע, אבל הרי זה לא באמת מפתיע.
"אבא היה מאוד נרגש ממה שהוא עבר, אבל כן, אני מניחה שהיה שם את זה שאמא שלי לא שם. זה חלק בלתי נפרד".
סנדרסון משחקת בתיאטרון פחות או יותר ברציפות מגיל 18 ("התחלתי בגיל תשע, בתיאטרון הקאמרי. הייתי שם שנתיים וחזרתי בכיתה י"ב, באמצע הבגרויות"). בין השאר שיחקה ב"חברות הכי טובות", מחזה שכתבה ענת גוב, מי שהייתה אשתו של גידי גוב. המחזה, שנכתב בשנות ה-90, הועלה מחדש בשנת 2013 לאחר מותה של גוב. גם אצלה זה היה סרטן.
פתאום גם אבא שלך וגם גידי אלמנים של סרטן, ואת עוד משחקת בהצגה של ענת.
"היו הצגות שהייתי ממש חושבת עליה, כי בשלישייה של הבנות שיחקתי את הדמות שמבוססת עליה. היא נורא מאוהבת בוויסמן, שמבוסס על גידי. זה נורא נוגע ללב. באיחוד של כוורת שדיברת עליו היה רגע שגידי שר את 'נאחז באוויר', והייתי על הבמה עם הילדים שלו. ישבתי עם דניאל, הבת הגדולה של גידי, ופשוט התחבקנו כל השיר. ה'נאחז באוויר' הזה עבר כל כך הרבה גלגולים מאז שהוא נכתב, הם גם מופיעים עם השיר הזה כל כך הרבה שנים, אבל במהות זה שיר על פרידה, על מוות. זה היה רגע שחלקנו שותפות גורל. שתינו שומעות שיר, עם מילים אחרות".
מסתובב ברשת וידאו שבו את שרה עם אבא שלך את "It’s My Party". חשבת פעם לחטוא מקצועית בשירה?
"השיר ההוא היה חמוד מאוד, ופה זה נגמר. חמוד זה לא מקצוע. אני לא מוזיקאית, לא קרובה לזה אפילו. כשמוזיקה היא חלק ממך כבן אדם, זה מהותי ורגשי ופיזי עד כדי כאב. אי אפשר סתם, זה אפילו לא עולה בדעתי. זה נראה לי כמו חרטוט. מאותה סיבה לא ראית אותי מביימת עד היום. יש לי אח במאי, אני חיה עם במאי, אני יודעת מה זה. זה מקצוע. לא מספיק קצת להבין בזה. יש לי יצר שתלטני ואני אוהבת לנהל, זה משהו שכנראה ירשתי מהיזמות של אבא שלי, אבל לא שמתי את עצמי כבמאית. לא רציתי שזה יהיה 'לא משנה מה, אני מחליטה'".
יכול להיות שאחרי חיים שלמים עם אנשים מוכשרים, בשני התחומים, את פשוט לא מרגישה בטוחה ביכולות שלך בהשוואה?
"לא, אני חושבת שאני אובייקטיבית לגמרי".
העבודה מבריאה
היית חברה בפאנל של "מועדון לילה". זוכרים את זה בין היתר כי זה היה בעונה שבה ארז טל דיבר על הקושי למצוא נשים מצחיקות, אבל את לגמרי במשבצת של המצחיקה.
"אני אקח את זה כמחמאה. תודה".
מתי גילית את ההומור?
"אתה מרגיש את זה מילדות, בטח בבית כמו שגדלתי בו. זאת שפה שמדברים מגיל אפס, מהמילים הראשונות. להסתכל על דברים בהומור זה המקום הטבעי".
הרבה קומיקאים מספרים שלהצחיק את אבא או את אמא היה רגע מכונן בשבילם. את חווית את זה בלהצחיק בבית או יותר בכיתה?
"להצחיק בבית זה ברור, כי כולם כל הזמן הצחיקו. אמא שלי הייתה הבנאדם הכי מצחיק בעולם, אבא שלי קורע, גם אחי".
אני חייב לשאול, נשים מצחיקות זה כמו גברים מצחיקים? זה כאילו משדרג אותך בשרשרת במזון?
"בלהצחיק יש ממד מסוים של הישרדות, אי אפשר לעקור את זה מזה. זה כישור חברתי שמפתחים ואני יכולה להעיד על עצמי שזה גרם לי להרגיש בנוח בסיטואציות מסוימות, נתן לי ביטחון שאולי מפצה על חוסר ביטחון באזורים אחרים בכל מיני גילים. אני כבר לא חושבת על זה".
את שחקנית עובדת, מצליחה. זה משנה משהו ברמת הדימוי העצמי, עוזר לחוסר הביטחון באזורים האחרים האלה?
"דימוי עצמי - באתי להגיד 'אצל בנות', אבל אולי זה אצל כולם - יכול להיות פצע שלא יגליד עד הסוף, לא משנה מה קורה. אני לא בטוחה שהצלחה בתחום כזה או אחר משנה משהו, אבל אני כן יכולה להגיד שהעבודה עצמה זה דבר מבריא. ספציפית בתיאטרון, אם אתה חולה נורא ולא מתת במקרה, אז אתה מופיע ועל הבמה אתה מבריא. זה ידוע".
אגב דימוי עצמי, כשהתארחת בלייט-נייט של גורי אלפי הוא פוצץ את הספה בכריות כדי שתגיעי עם הרגליים לרצפה. כמה קטנה את?
"קטנה. כשאני הולכת לבית הספר של הילדות אני נכנסת ונטמעת בין התלמידים, נעלמת במסדרונות, מה גם שהתיק שלי הוא ילקוט. הילדות בכיתה של האחיינית שלי, בת 11, יותר גבוהות ממני. יש לי מעיל שקניתי בזארה קידס".
אצל עינב גלילי עשית חיקוי מאוד מצחיק של הפסיכולוגית שלך כשהיא מאשימה אותך בטרוריזם. את עדיין רואה אותה?
"אני אצל אותה אחת הרבה שנים".
את יכולה להגדיר מה את מחפשת שם בטיפול?
"אני חושבת שהעבודה העיקרית שלי אצל הפסיכולוגית זה להפוך לבן אדם כמה שיותר נסבל".
נסבל על ידי מי?
"על ידי הסביבה".
את חווה את עצמך כאדם בלתי נסבל?
"לא, אבל יש לי תכונות ורגעים שאני בלתי נסבלת, כמו כל אדם. אז אני לומדת לשים לב ולנקות".
את מה בדיוק? יש בלתי נסבלות של קריזיונרים, יש אובססיביים -
"מכל טוב. תראה, בסופו של דבר אנחנו רוצים להנעים את השהות שלנו על הפלנטה הזו ככל הניתן. צריך למצוא איך להקל על עצמנו, ובטיפול אתה הרי לא יכול להתלונן על אחרים. כלומר אתה יכול, אבל זה לא יעזור, אז השיטה היא לשנות את מה שאתה יכול אצל עצמך. זהו. זאת העבודה והיא מחרידה וסיזיפית".
אבל את מרגישה ששכרה בצידה?
"תמיד, רק שזה לעולם לא נגמר. לתקן אופי. בהצלחה".
"קיבוצניקים" משודרת בימי א-ג בשעה 20:15 ב-HOT3 וגם ב-HOT VOD ו-NEXT TV
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור גלית ורטהיים | שיער: גיא סמואל | התמונות צולמו בבית ביפו