"הכבש השישה עשר - האיחוד" חושף אמת לא נעימה

בחודש הבא, כמעט שנתיים אחרי שיצא לדרך, סיבוב הופעות האיחוד של "הכבש השישה עשר" יגיע לסיומו. כל כך הרבה מילים כבר נכתבו ושודרו על האירוע ההיסטורי - זה שהפגיש מחדש בין גידי, יהודית, יוני ודויד אחרי 48 שנים, ומילא תוך דקות כל אולם אפשרי - והמילים הללו היו בהכרח מההיבט המוזיקלי או החברתי. אבל בלי שמישהו שם לב, המופע של "הכבש השישה עשר" היה רגע תרבותי מכונן בפני עצמו, עם אדוות שהמשיכו מעבר להיכל התרבות או קיסריה. בערבים הראשונים הושמטו מ"יהיה טוב" של ברוזה השורות על היציאה מהשטחים, עד שאלו חזרו אליו. בערבים אחרים ריחף מעל המופע מכתב האומנים נגד המשך המלחמה, שגוב נמנה בין חותמיו. בערב אחד, בדרך חזרה הביתה, גוב נהג בשכרות וגרם לתאונת דרכים שסוקרה לא פחות מהמופע.

והייתה עוד אדווה תרבותית למופע הזה, ספציפית ל"הכבש השישה עשר - האיחוד", סרט הדוקו של רן טל שהגיע ל-yes דוקו ו-HOT8 לרגל ראש השנה. באביב האחרון פורסם ב"הארץ" כי חברי ההרכב הטילו וטו על הסרט, בטענה שהמלחמה והמאבק לשחרור החטופים תופסים בו מקום מרכזי מדי. אפשר רק להניח שהגרסה הנוכחית היא תולדה של כיפופי ידיים עריכתיים - שכן הנושאים הללו מקבלים בה דקות בודדות של זמן מסך. מקורות יודעי דבר אף יודעים לספר כי באחת מההקרנות הפומביות הראשונות של הסרט, רביץ יצאה בהפגנתיות בתחילת אותו קטע ושבה רק כשהוא נגמר. כך יצא שכל האנקדוטות על סרט האיחוד מהדהדות את מה שנוכח בו כמעט מדי דקה: מוזיקאים אגדיים ככל שיהיו, ארבע הכבשים הנותרות מ"הכבש השישה עשר" הם עדיין בני אדם.

טל לא מסיט את המצלמה שלו כשלצד האהבה ההדדית, אפילו ההערצה, נחשפת אמת לא נעימה: קיים די הרבה אגו במרחב שבין גוב, רביץ, רכטר וברוזה. גידי מספר שהיה לו "קשה" כשהוחלט שרכטר יהיה המנהל המוזיקלי של המופע, ומתאר את ההחלטה ככזו שהתקבלה "מעל הראש שלי". יהודית לא מתלהבת מהטקסטים שנכתבים לקטעי הקישור, ומציינת ש"נוסטלגיה זה פאסה" - אף שנוסטלגיה היא זו שהפכה את "הכבש השישה עשר" לאחד האירועים המוזיקליים הבולטים ביותר של השנתיים האלה. יוני מחדד כל הזמן שהקשרים בין הארבעה היו ונותרו מקצועיים, לא חבריים. דויד מזדעזע מהמחשבה על גיוס זמרי ליווי, ומציין שהאחרים מעולם לא היו בהופעה שלו. "אני כבש אחר", הוא מסביר שם, מתאר "שפה ביניהם שאני לא שותף לה כלל". זו כמות לא מבוטלת של אינטריגות עבור חבורה אחת, בטח בהתחשב בזה שיהונתן גפן כבר נפקד ממנה.

אבל חוויית הצפייה ב"הכבש השישה עשר - האיחוד" לא מביכה, כמובן. אי אפשר לתעד מקרוב מופע כל כך מזכך, ולא להיות מוצר מזכך בעצמך. בדרך לשם טל לוקח על עצמו כמה תפקידים לא אופייניים: הוא מלווה משפחות בדרכן מהבית לאולם, אוסף גלויות וידאו של מעריצים מחו"ל, מציג צילומי סטילס של אנשים מכל קצוות הארץ שהגיעו להיכל התרבות. ובעוד שזהו למעשה הסרט השני על המופע, כשהראשון הוא הריאיון שיונית לוי קיימה עם הארבעה (וגם בו הורגשו מתחים, אפרופו רביץ והמלחמה), כאן טל מחליט שסיבוב האיחוד הוא רק חלק מהפסיפס. יש היסטוריה על האלבום, מזכרות מגפן, מחוות מוזיקליות והתמקדות בסיפור של כל זמר. ריבים קטנים של אנשים שהם כבר לא תינוקות, ולצדם אהבה לשוקולד ולאיך ששיר נולד.