"מפלצת: הסיפור של ליזי בורדן" מתחילה חזק. ואז מגיע ויברטור

ליזי בורדן לקחה גרזן, ונתנה לאמה 40 מכות. כשהיא ראתה מה עוללה, היא נתנה לאביה 41. כך לפחות מתואר בפזמון הילדים העתיק בכיכובה, שפותח את העיבוד הטלוויזיוני התורן על אודותיה ב"מפלצת: הסיפור של ליזי בורדן" (Monster: The Lizzie Borden Story) - אנתולוגיית הרוצחים המצליחה של ראיין מרפי בנטפליקס, שכבר טיפלה בג'פרי דאהמר, האחים מננדז ואד גין - אבל האמת הרבה יותר גבולית, כמעט כמו האישיות של בורדן עצמה. מבחינת החוק וההיסטוריה, היא אינה רוצחת. בסך הכל נחשדה וזוכתה. לכו תוכיחו אחרת בפרשה שהתרחשה בסוף המאה ה-19, מה גם שזה לא באמת משנה. מבחינת ההיסטוריה, הפולקלור והסרטים בנושא, ליזי בורדן היא זו שלקחה את הגרזן.

גם מרפי ואיאן ברנן, שותפו ליצירת הזיכיון המפוקפק מוסרית של "מפלצת", חושבים ככה - אבל הם הולכים צעד אחד קדימה: מבחינתם היא עשתה את זה בצדק. אי אפשר לחשוב אחרת כשצופים בשמונת פרקי העונה החדשה של הלהיט, שם אביה ואמה החורגת מוצגים כמי שקצת הרוויחו ביושר את מכות הגרזן האלה. לא פלא שבורדן זוכתה די בקלות במשפט שנערך לה, כשהמושבעים מתקשים להאמין שאישה צעירה כמוה מסוגלת לבצע מעשים כל כך אלימים, כי הימים היו כאלה שבהם לגיטימי שאמה החורגת תאמר לה ש"הדעות שלך שטחיות ומטרידות" ותגדיר אותה "בעלת פיגור". המיתולוגיה סביב בורדן נמצאת בריקליימינג תמידי, תמיד בהתאם לצורכי המוסכמות החברתיות של אותה תקופה, כפי שמוכיח קו עלילה מקביל על הרוצחת איילין וורנוס (שרה פולסון) שפעלה 100 שנים אחר כך. רק שהמיתולוגיה סביב בורדן נובעת, בגדול, מפרט טריוויה אחד עליה. מרוב שהמקרה שלה היסטורי אי אפשר לבסס עליו סיפור שלם, ולכן מרפי המציא אחד. כמו בסיבובים הקודמים של "מפלצת", אין שום הוכחה שמה שהוא מדמיין אכן קרה שם.

את בורדן מגלמת אלה ביטי, בתם של וורן ביטי ואנט בנינג שנכנסה לאחרונה גם היא לרשימת השחקנים הקבועים של מרפי. השחקנית בת ה-26 נותנת ב"מפלצת" הופעה אדירה, בלי לחרוג לרגע מ"בהיית דור ה-Z" שלה. וההופעה הזאת יוצאת דופן מבחינת המותג הטלוויזיוני שבו היא מתקיימת, כי היא מצליחה להחדיר לתפקיד האפל של בורדן כמויות לא מבוטלות של קומדיה - ומי בכלל ידע שיש שם מקום לאחת. זה מתבטא כבר בפתיחה החזקה, עוד לפני כל הרציחות, כשבורדן מתכננת בדקדוק את הדייט הראשון עם מחזר שלה. ליתר דיוק, אמה החורגת (רבקה הול) מתכננת אותו עבורה. אבל אז המחזר מגיע, ותוך רגע כל האירוע מידרדר לכדי "הגברים בעיר הזו צודקים, יש לך פנים של סוס". אחר כך מתפלאים למה היא הפכה לרוצחת.

אבל ההומור הוא לא הטוויסט היחיד שנוכח בסדרה כבר מראשיתה. בהמשך ישיר לכל היצירות הקודמות של מרפי - ולעונות הקודמות של "מפלצת" בפרט - ויברטור מעץ נכנס למערכה כבר בדקה ה-33. הוא עוד יחזור אליה פעמים רבות, לצד עיסוק כפייתי בדם מחזור שנוכח כמעט בכל העלילות, ועם תועפות סליז שלא רק שאינן מוכחות היסטורית אלא גם לא משרתות את הסיפור באף אחד מההיבטים שלו. שיא החריגה נרשם עם דמותה של ברידג'ט סאליבן (ויקי קריפס), המשרתת של משפחת בורדן ומושא ספקולציות על מעורבותה ברצח ועל טיב מערכת היחסים שלה עם ליזי. ב"מפלצת" הספקלוציות האלה כבר הופכות לרומן נשי על מלא, כולל תספורת מאלט בלתי הגיונית לתקופה ושיעורי פמיניזם שלא בדיוק מאפיינים את המאה ה-19.

גם עונת ליזי בורדן של "מפלצת" גרוטסקית לכל אורכה, וברגעי השיא אפילו פרודית. רק שאחרי עונות שהשפיעו על מאסרם של רוצחים שעדיין בחיים או כללו הפוגות בידוריות עם יהודים בשואה, המרחק המשמעותי של הסדרה מהאירועים המקוריים - וחוסר היכולת לדון ברצינות בפרטים הפורנזיים בפרשה - משחרר אותה מחלק מכבלי העבר. אם כבר למחוק כל זכר להקשרים היסטוריים או ספק מקצועי בריא, אז לפחות להתרחק מההווה במאה וקצת. ככה העונה הנשית הראשונה של "מפלצת" אולי לא פחות מגוחכת, אבל כן פחות מכעיסה.