"הצ'ופצ'יק של הקומקום - החיים על פי הגשש החיוור" היא מהמוצדקות שביצירות הדוקו-תרבות בישראל. 37 שנות הפעילות של הגשש החיוור, היצירה הרבגונית של השלישייה (שירים, מערכונים, סרטים, פרסומות, וגם קמפיין פוליטי אחד), אינספור החידושים והחידודים שהיא הכניסה ללשוננו – הסיבות ידועות. רבים מהמרואיינים בסדרה בת ארבעה הפרקים, שמשודרת במקביל ב-HOT8 וב-YES דוקו, מדברים על הגששים כישראליות בהתגלמותה; באחד מקטעי הארכיון מגדיר אותם יוסי בנאי המנוח כדבר הישראלי ביותר שהוא מכיר. ועם נתוני פתיחה כאלה, קשה לא להתאכזב מהתוצאה.
אין ספק שיוצרי הסדרה, התסריטאי ועורך התוכן שי להב והבמאי אליאב לילטי, ידעו שהם ניצבים בפני משימה מונומנטלית. כדי לפצח הן את ה-DNA הגששי, הן את הנפשות הפועלות והן את ההשפעה של הגשש על הישראליות ולהפך, להב ולילטי הלכו על פרקים נושאיים: הראשון מוכיח באותות ובמופתים שהשלישייה התפוצצה כשפיצחה את מוטיב הפראייר במערכוניה, הפרק השני עוסק בהיבטים העדתיים של ההומור וההוויה הגששית, השלישי מטפל באופן שבו הגששים נגעו בגבריות וביחסי גברים-נשים, והרביעי בממשק של הגשש עם צה"ל ועם הפוליטיקה הישראלית. אבל פרק אחד מצוין, שניים בינוניים ואחד מונפץ זה פשוט לא מספיק בשביל מי שהיו הקבוצה של המדינה.
הפרק השני, העדתי, הוא המוצלח והמוצדק ביותר ביי-פאר. הוא נבון, הוא מפתיע, והוא גם ביקורתי במידה ראויה; נדמה לי שלא במקרה הוא זה שנבחר להיות הפנים של הסדרה בפסטיבל דוקאביב 2022. הפרק הראשון ופרק הסיום מנסחים באריכות מיותרת תובנות פשוטות ו/או מובנות מאליהן על סוג ההומור של הגששים ועל הממשק שלהם עם הישראלית; ואילו הפרק המגדרי, שעסוק מצד אחד בהתנצלות רטרואקטיבית על האופן שבו השלישייה הציגה נשים והומואים, ומצד שני מנסה להוכיח שהגשש הקדים את זמנו ובישר באיזה אופן על עידן "הגבר החדש", הוא באמת-באמת מונפץ. גם כי ההתנצלות מיותרת (הדור שגדל על הגשש יודע שהעולם השתנה, הדור הצעיר לא מכיר אותם מספיק כדי להיעלב מהם), גם כי האמירה על הגבריות לא משכנעת, וגם כי הדיון המגדרי כולו יושב על הגששים כאוכף על גב פרה. אם להשתמש בשמה של שלישייה קומית אחרת, מה קשור.
בעוד שהחלקים אינם אחידים ברמתם, יש הרבה לומר לזכות השלם. ראשית, גלריית המרואיינים – לא רק שייקה לוי וגברי בנאי אלא גם יעל פוליאקוב, ירון לונדון, תם אהרון, אורנה בנאי, צביקה הדר, מולי שגב, נעם סמל ואחרים – מספקת מגוון יפה של נקודות מבט על השלישייה. שנית, הסדרה בהחלט מצליחה להבריק פה ושם עם אנקדוטות (בחיי שהסיפור על ההחלטה להלביש את הגששים בחליפות הוא אחד לאחד הסיפור של בריאן אפשטיין והביטלס עם אותו פריט לבוש) ותובנות (ירון לונדון מפענח נכונה את הגששית כשפה שמשום מה נתפסת כעממית, למרות שהיא במהותה כמעט מליצית). אבל אם כבר מדברים על השלם, הרי שהקריינות של יניב ביטון היא אולי ההחלטה הגרועה ביותר של לילטי. הטקסטים שמקריא ביטון מיותרים ברובם – למה לומר שוב דברים שהמרואיינים מנסחים בעצמם? – ובכל פעם שהם מנסים להצחיק, נוצרת תחרות תמוהה בין מושא הסדרה לקול שמלווה אותה (וזה שביטון מפסיד בה לכל אורך הדרך, זה פשוט כי מדובר במקרה מובהק של לא כוחות).
"הצ'ופצ'יק של הקומקום" תופסת מרובה. היא לא לא-מעניינת, אבל התחושה המצטברת היא שאפשר היה להגיד עם עודף מ-100 דקות את מה שלהב ולילטי אומרים ב-200 פלוס; קצת "מחק את המיותר" וקצת הידוק, והיינו מקבלים יצירה הרבה יותר מוצלחת. אבל גם עם כל חסרונותיה, כמה התרגשתי בקטע שבו גברי מריץ את רשימת האמנים והאושיות שיצא לו לעבוד איתם בשנות הפעילות של הגשש, ומסכם את זה במילים "היום זה כולם שמות של רחובות".