"חוות דאטון" הייתה יכולה להיות קצת פחות פתטית

היקום הטלוויזיוני של "ילוסטון" ממשיך להתרחב, וכמו במקרה של היקום עצמו, לא בטוח שמדובר בחדשות טובות למין האנושי. בעוד ש"1883" ו"1923" היו לפחות מעניינות, ובפירוש המשיכו בקו המחוספס-שנון של סדרת המקור, "מרשלים" הייתה חסרת השראה ו"המדיסון" כבר הייתה פשוט מביכה. ואם התירוץ של האחרונה היה שמדובר יותר בבת חורגת של "ילוסטון" ופחות בסדרת המשך, הרי ש"חוות דאטון" (Dutton Ranch) היא סדרת המשך לכל דבר ועניין - ומאוד לא טובה, גם אם לא מפדחת כמו "המדיסון".

גיבורי "חוות דאטון", שזמינה בישראל ב-HOT ,yes, סלקום TV ופרטנר TV, הם בת' דטון (קלי ריילי) - בתו של ג'ון, הדמות שגילם קווין קוסטנר ב"ילוסטון" - ובעלה ריפ ווילר (קול האוזר). את שניהם הכרנו בסדרה-האם, ועכשיו אנחנו חוברים אליהם מאוחר יותר, כשהם מנסים להקים לעצמם חווה חדשה בטקסס. המקום אמור לשמש בית להם ולקרטר (פין ליטל), הנער שאימצו, אבל מהר מאוד מתברר שהמקומיים לא ממש עפים על השכנים החדשים. בעיקר לא ביולה ג'קסון (אנט בנינג), בעלת אימפריית חוות והאישה החזקה בתעשיית הבשר המקומית, שרואה בבני הזוג איום כלכלי. ולביולה יש מענה לאיומים, אפילו שניים: הבן האלים שלה, רוב-וויל (ג'יי קורטני), ואחיו המאומץ חואקין (חואן פאבלו ראבה). חוץ מזה, המאבק בין הצדדים הוא לא סתם מלחמת טריטוריות: כבר בתחילת העונה רוצח רוב-וויל את אחד העובדים בחווה, וריפ מצדו מגלה את הגופה - ומחליט להעלים אותה במקום לערב את המשטרה. קו עלילה משמעותי נוסף הוא סיפור רומיאו ויוליה שמפתח בין קרטר הצעיר לאוריאנה (נטלי אלין לינד), הנכדה של ביולה והבת של רוב-וויל; דמות אחרת שמחברת בין המשפחות היריבות היא זו של הווטרינר הוותיק אוורט מקיני (אד האריס),שמצד אחד מתקרב לבת' ולריפ, ומצד שני מקיים קשר עם ביולה.

בגדול, קווי העלילה של "חוות דאטון" נחלקים לשלוש קטגוריות: המערבונית, הסבונית והחרמנית (סליחה על השפה, אבל זה לגמרי מה שזה). בהתאמה, זמן המסך נחלק בין רומנטיזציה של חיי החווה ושל תרבות הקאובוי; תככים על גבול ה"מיאו-גרר" בין שתי נשים חזקות; וקטעים שבהם ניתנת לצופים ההזדמנות להתרשם מחמוקיה של לינד. וההבדל בין שלושת מצבי הרוח האלה של הסדרה הוא לא רק בטון ובסגנון, אלא גם באיכות.

חיי החווה הם האספקט היחיד של "חוות דאטון" שמצאתי בו עניין אמיתי. זאת כאמור רומנטיזציה, אבל היא נעשית בתשומת לב לפרטים, ונראה שיוצר הסדרה צ'אד פיהן ניגש לזה באהבה אמיתית. לעומת זאת, מלחמת בת' וביולה הזכירה לי יותר מכל את ימי "דאלאס" ו"שושלת", אווירת אופרת סבון במובנה הצ'יזי ביותר. ובנוגע לרומיאו ואוריאנה, מה אני אגיד לכם. לתחושתי אפשר לפנות ליצרים של הצופים באופן קצת פחות שקוף, או לפחות קצת פחות פתטי.

טיילור שרידן, יוצר "ילוסטון" - וב"חוות דאטון" רק המפיק בפועל, אבל קשה להאמין שמשהו כאן נעשה שלא על דעתו - הוא איש מאוד מוכשר. לראיה, הוא כתב את "סיקאריו" ואת "באש ובמים", בקלות שניים מהמותחנים הכי טובים בקולנוע של העשור שעבר. שרידן הוא גם איש עם אג'נדה מובהקת, אנטי פוליטקלי-קורקטית, שבגללה או בזכותה כינוי אותו בעבר בכתבות פרופיל "מלך האנטי-woke של אמריקה" ו"הבן היקר של אמריקה הטראמפית". לפעמים יש הרגשה שהוא עושה דווקא עם האלימות, המיניות ואי ההסכמה לזרום עם מגמות הגיוון וההכללה המגדריים והאתניים שהוליווד מתיישרת לפיהם, אבל "חוות דאטון" לא נראית כמו סדרה שבאה לעצבן. אם כבר, היא נראית כמו סדרה שקצת מזלזלת בצופים שלה. הנה שוב פנטזיית הקאובוי, הנה שוב קריסטל מתכסחת עם אלכסיס (אם קוללתם בנעורים אז זה היה רפרנס ל"שושלת"), הנה שוב בחורה צעירה ומצודדת שליהקנו כי היא צעירה ומצודדת. כל כך מיושן, כל כך חסר מעוף.

אני מסתכל על הציונים הבהחלט גבוהים שמקבלת "חוות דאטון" בכל מקום שמחלק ציונים לסדרות, וחייב לנדב כאן את האפשרות שאולי הבעיה היא אצלי. אם כבר מדברים, אז בכף הזכות יושבים בנינג והאריס, שבכל שנייה שלהם על המסך מרימים את הסדרה שתי ליגות. אבל אחרי צפייה בארבעה פרקים מתוך התשעה של העונה הראשונה, המלצתי העומדת הולכת ככה: בא לכם לראות סדרה טובה על גברים מהסוג הישן שמטפלים בחיות משק? לכו על "החווה של קלרקסון" באמזון פריים.