במסגרת חוק התיישנות ספוילרים, סעיף קטן פרקי סיום של סדרות, אני מרשה לעצמי לקבוע שגדולתה של "שובר שורות" מסתכמת במשפט אחד מתוך הפינאלה: "עשיתי את זה בשבילי".
וולטר ווייט, המורה לכימיה שנסיבות חייו דוחפות אותו לייצור קריסטל מת', הוא קרוב לוודאי הטיפול התסריטאי-טלוויזיוני הטוב ביותר אי פעם במה שנקרא "ארק" של דמות, קרי המהלך הדרמטי שהיא עוברת לאורך זמן. וינס גיליגאן יצר סדרה מושלמת מהמון בחינות, אבל הדבר המרשים ביותר וכנראה גם המשפיע ביותר ב"שובר שורות" היה בניית הארק המדובר לאורך חמש עונות בלי לסטות לרגע מהקו שהוביל כבר את פרק הפיילוט: זה לא על חולה סרטן שיעשה הכל כדי לשרוד, זה על גבר שנמאס לו להיות לוזר. לכן ווייט לא רק מייצר ומוכר סמים, אלא גם מפתח את האלטר-אגו הייזנברג, שהוא כל מה שמורה לכימיה בתיכון באלבקרקי לעולם לא יהיה. מסתורי, מסוכן, שולט בעניינים, נטול עכבות.
גיליגאן היה עשוי להתפתות לפינאלה מרוככת מהבחינה הזאת. הרי התשתית הסיפורית הייתה שם - ווייט דאג לעתידה של משפחתו בעודו בחייו, משפט כמו "עשיתי את זה בשבילכם" היה קביל במובן הזה - אבל לא, זאת לא הסדרה הזאת. וולטר ווייט עשה את זה בשבילו מהרגע הראשון ועד האחרון, הארק שלו תמיד היה "עכשיו תורי", וכל הכישרון של גיליגאן ככותב ושל בריאן קרנסטון כשחקן הושקע בלגרום לנו להריע לו לכל אורך המעבר לצד האפל, אם לשאול ביטוי מג'ורג' לוקאס. זאת כתיבה אמיצה, משוכללת, כתיבה שמבינה שגם הצופים רוצים להיות רעים. הרי בגלל זה הם אוהבים סרטי גנגסטרים וסדרות על פושעים.
כמה סוחף היה לראות את וולטר ווייט מתנער בפרק הפיילוט מהתפקיד כחול הצווארון ואפור היומיום. כמה מושלם היה לראות אותו מודה בפרק האחרון שכל הדבר הזה היה עניין של אגו.