"העיתון" היא הברקה - ולא רק על הנייר

עשור או שניים חלפו, תלוי איך סופרים, ועל חורבות דאנדר מיפלין הוקם מכון לייזר. בשנים האלה "המשרד" זכתה לטעום את המיטב משני העולמות - בעוד שסיטקומים מסוימים מצליחים ואז נשכחים, ואחרים מדשדשים אבל זוכים לתחייה מחודשת בשירותי הסטרימינג, היא קיבלה את טיפול "חברים" והצליחה להישאר רלוונטית ונצפית גם אחרי ששבקה חיים. אלמלא מגפת הריבוטים שמדביקה כל חלקה טובה או בינונית, אפשר היה לציין את הפופולריות הזאת בתור הסיבה העיקרית לכך שכעת היא מקבלת סדרת המשך.

"העיתון" (The Paper), הקומדיה המוקומנטרית החדשה של פיקוק שזמינה בישראל ב-yes, לא מסתפקת רק בגזירת הקופון השיווקי של סדרת האם - גרג דניאלס, מי שעיבד לאמריקה את המקור הבריטי, הוא שוב היוצר (בשיתוף עם התסריטאי מייקל קומן), אוסקר ניונז חוזר לגלם את אוסקר ואפילו הבעל של פיליס קופץ להגיד שלום. אבל בהיבט העלילתי, ההבדל די גדול: "העיתון" עוברת מסקרנטון שבפנסילבניה לטולדו שבאוהיו, ומלווה מערכת עיתון מקומי שגדולתו מאחוריו, אם אכן הייתה לו כזו. ולמרות שצוות הצילום הבדיוני זהה, מה שגורם לאוסקר להתחמק ממנו בכל דרך אפשרית, הסדרה החדשה עוסקת לא מעט גם בעבודה העיתונאית עצמה ולא רק בחיי המשרד ובמתיחוֹת יצירתיות. למעשה, בחלק מהזמן היא יותר מזכירה דווקא את "ברוקלין תשע-תשע" האהובה אף היא, שיצר תסריטאי "המשרד" מייק שור.

הגיבור הראשי של "העיתון", אם בכלל יש כזה, הוא נד סמפסון (דונל גליסון): העובד החדש במערכת המקומון הטולדואי, שהוא בעצם העורך החדש שלו. נד כמובן בא חמוש בכל הקלישאות על עורך חדשות שאפתן, אבל אז הוא מגלה עובדים שכל מה שהם עושים זה לגרור כתבות קיימות מ-AP לעמוד השער - בהנחה שהן כלולות בדמי המנוי שלהם - ומשרד משותף עם מחלקת הטואלט של תאגיד הנייר. באותו תאגיד, כפי שמסביר אחד הבוסים, מתמחים בנייר טואלט, נייר לכיסוי אסלה ועיתונים מקומיים לפי סדר החשיבות הזה. זו אחת הבדיחות הראשונות ב"העיתון", ואיזה כיף לבשר שיש עוד המון כאלה, טובות לא פחות. כי המקרה של "העיתון" הוא לא רק של פרק פיילוט חזק, עם יותר בדיחות בחמש הדקות הראשונות מששמעתם ברוב הקומדיות האחרות בטלוויזיה, אלא של הברקה אמיתית ולא רק על הנייר. עשרה פרקים יש לעונת הבכורה (עונה שנייה הוזמנה ממש השבוע), כולם עולים בבת אחת ונמסרו מראש לביקורת, וגם אם הם מעט ארוכים שלא לצורך בכולם נשמרת רמה גבוהה מאוד של כתיבה. 

אבל הכתיבה, כידוע, לא שווה הרבה בלי קאסט שיגבה אותה: סברינה אימפצ'יאטורה ("הלוטוס הלבן") אדירה בתור הנמסיס חסרת המודעות אזמרלדה גרנד, דמות שכל מחווה גופנית שלה היא בית ספר למשחק קומי משובח; דוויין שפרד סיניור עושה כל כך הרבה עם כל כך מעט בתור הזקן שאיש לא מבין למה הוא עוד מועסק; והקומיקאי אלכס אדלמן - אחיו של הספורטאי האולימפי הישראלי אדם אדלמן - פורח אף הוא, הן כשחקן והן כמי שכתב את הפרק השביעי שהוא אחד משיאי העונה (את פרק הסיום כתב פול ליברשטיין, טובי מסדרת המקור, אגב). ואם צריך לזקק את סוד הקסם של "העיתון", זו כנראה העובדה שהיא לא מזיעה במרדף אחר הפרוגרסיביות ש-2025 מביאה איתה, ומנגד לא בזה לה. מהמיותרים שבספין-אופים, ומהמוצלחים בקטע מפתיע.