"התרגלתי שנוהגים להשוות ביני לבין אבא. אני בר מזל להיות הבן שלו"

השחקן האירי דונל גליסון כבר מזמן אינו "רק הבן של". עם קריירה מרשימה שמאגדת תפקידים בשניים מהפרנצ'ייזים הגדולים בהוליווד - כאח הבכור במשפחת ויזלי ב"הארי פוטר" וכגנרל האקס בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" - הוא ביסס לעצמו שם שמוכר לקהל ברחבי העולם. את אהבתו למשחק אפשר אולי לייחס גם לבית שבו גדל: גליסון הוא בנו הבכור של השחקן הוותיק ברנדן גליסון, שכיכב בלהיטים כמו "לב אמיץ", "כנופיות ניו יורק" ו"רוחות אינישרין", תפקיד שבעבורו היה מועמד לאוסקר.

כעת, בגיל 42, מוסיף גליסון הבן לרזומה שלו תואר מחייב במיוחד - הכוכב המוביל של הסדרה הקומית החדשה "העיתון", הספין-אוף המדובר והמסקרן ל"המשרד", שעולה בישראל ב-yes במקביל לשידורה בארצות הברית, וכבר חודש לעונה שנייה. "המשרד", זוכת האמי בכיכובו של סטיב קארל בתפקידו המיתולוגי, נחשבת לאחת הסדרות הפופולריות של המאה ה-21. היא עצמה נולדה כעיבוד אמריקאי ליצירה הבריטית פורצת הדרך שיצר וכיכב בה ריקי ג'רווייס - סדרה שזכתה בגלובוס הזהב והפכה לקלאסיקה טלוויזיונית. במרוצת השנים צמחו ברחבי העולם גרסאות מקומיות לפורמט, בהן גם הגרסה הישראלית שבה כיכב דביר בנדק.

"העיתון" לוקחת חופש יצירתי עם אותו צוות דוקומנטרי על פניו שעקב אחרי עובדי "המשרד", אלא שהפעם מוקד ההתרחשות הוא מערכת עיתון מקומי כושל בעיירה באוהיו, לשם מגיע עורך ראשי חדש - נד סמפסון (גליסון), נמרץ, אידאליסטי ומלא כבוד למקצוע העיתונות. זהו התפקיד הטלוויזיוני המשמעותי ביותר של גליסון מאז המיני-סדרה "המטופל" (2022), עליה היה מועמד לגלובוס הזהב, ושבה כיכב - באופן אירוני - לצד סטיב קארל עצמו.

"בפעם האחרונה שהופעתי בטלוויזיה חטפתי את סטיב קארל וכלאתי אותו במרתף הבית שלי - ועוד איימתי לרצוח אנשים אחרים. זה יותר מי שאני באמת", הוא אומר בהומור במפגש עיתונאי בלוס אנג'לס לקידום "העיתון". "היה נפלא ששנינו קיבלנו הוקרה מהתעשייה על הסדרה, אבל היא לא באמת שינתה עבורי את הקריירה כפי שאולי היה ניתן לצפות. אומנם הופעתי בכמה סרטים גדולים שהיו הצלחות אדירות, אבל זה לא היה בגללי. אני רק הייתי חלק ממשהו שהיה מאסיבי. אתה אף פעם לא יודע מהם התפקידים שישנו לך את החיים, וככל שתנסה לקלוע כך תטעה. אז אני מתמודד עם מה שכן קורה, זה טיפשי לעשות תוכניות".

האם יש תחושה של חובת הוכחה בגלל אביך?
"שני ההורים שלי הם בראש ובראשונה אבא ואמא, ואני שמח בחלקי על כך שגדלתי בתא משפחתי נהדר. אחי הצעיר בריאן ('כנופיית ברמינגהאם', 'אחיות רעות') היה שחקן מלידה, תמיד ידענו שהוא בטוח ילך בעקבות אבי, בזמן שאני יותר נמשכתי ליצירה, לכתיבה ובימוי. ואז בגיל 19 קראתי את התסריט לסרט הקצר Six Shooter של מרטין מקדונה ולפתע בער בי לרצות ולשחק. אבא שלי היה בסרט, אני לוהקתי לתפקיד קטן ומקדונה זכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר ב-2003. אבל זה לא משהו שאי פעם ציפו מאף אחד מאיתנו. יש לי שני אחים נוספים שאינם במקצוע והם מאושרים בחלקם. בינתיים מדובר באבי, אחי ואני, לא יודע אם מישהו מחשיב אותנו לאימפריית משחק משפחתית מאירלנד, אבל זה בהחלט כיף שאפשר להתייעץ בנושאי המקצוע עם האנשים הקרובים לי ביותר. רק לא בשולחן האוכל, כי אמא לא מרשה לנו".

אילו טיפים קיבלת מאביך?
"אני בר מזל להיות הבן של ברנדן גליסון. הוא אדם מופלא ודוגמה לחיים לא רק כשחקן, אלא כבן אדם שאשמח להיות בעצמי יום אחד. אתה מתרגל לזה שנוהגים לערוך השוואות בינינו, אבל זה באמת חסרון שולי. יש לנו מערכת יחסים בריאה וכנה שמאפשרת להכיל גם ביקורת. היו מקרים שהוא ציין בפניי איפה יכולתי לעשות בחירות אחרות בתפקיד כלשהו, אבל בגדול זה רק במטרה להשתפר, הכל חיובי. ואני זוכר שככל שהתבגרתי הפכתי יותר מגונן עליו מפני אנשים שביקרו אותו או סרטים שלו.

"אני זוכר גם שכשאנשים הציקו לו ברחוב או היו ניגשים אלינו בזמן שישבנו במסעדה, הייתי מבקש מהם להניח לנו. ברבות השנים גם התחלתי לחוות כאלו אינטראקציות עם אנשים מאז 'הארי פוטר' ו'מלחמת הכוכבים'". הרגע הכי מרגש עבורו היה כזה שמיזג בין הקריירה שלו ושל אביו, לפני כשנתיים וחצי: "הייתי מועמד לגלובוס הזהב על 'המטופל' ואבי על 'רוחות אינישרין', אז חגגנו כל המשפחה - גם עם אשתי (המפיקה ג'ולייט בנאס, בת זוגו מאז ימי הקולג'; ד"כ). ערב שלא אשכח לעולם!".

אז לא חשבת מעולם לשנות את שמך.
"רק את שמי הפרטי, כי באנגלית אנשים תמיד מתקשים איתו", הוא צוחק, "אבל לרגע לא העליתי בדעתי אי פעם לוותר על השם גליסון. וגם אם זה היה קורה - הייתי בטח בוחר בשם נעוריה של אמי, וולדון, כיוון שהיא משמעותית בחיי באופן שווה לאבי. אנחנו הבחורים האיריים נאמנים ללא גבולות לאימהות שלנו. אבל לפחות זה משעשע כל פעם לשמוע איך אנשים לא מצליחים לבטא את השם שלי בגלל האיות האירי המסורתי".

מאז שעלתה לאוויר, לפני יותר משני עשורים, "המשרד" שימשה השראה לסדרות קומיות רבות בסגנון "תיעודי-פיקטיבי" - כאלו ששברו את הקיר הרביעי עם דמויות שמדברות ישירות למצלמה, כמו "קופה ראשית", למשל. במהלך העבודה על העונה התשיעית והאחרונה של "המשרד", נכתב פרק מיוחד שנועד לשמש בסיס לסדרת בת בשם "החווה", סביב דמותו של ריין וילסון (דווייט) אבל בסופו של דבר בכירי רשת NBC ויתרו על הרעיון.

לאור הפופולריות המתמשכת של "המשרד", לפני כשש שנים החלו דיונים על ספין-אוף, ובינואר 2024 נודע רשמית כי סדרת המשך מתחילה לקרום עוד וגידים. לפני כשנה החלה ההפקה של "העיתון", שאינה סדרת בת באופן מובהק, אבל היא כן מוגדרת כסדרת המשך ואף משלבת אחת מדמויות המשנה המקוריות מ"המשרד" - רואה החשבון אוסקר. מלבד גליסון, ניתן אולי לזהות באנסמבל את השחקנית האיטלקיה סברינה אימפצ'אטורי, שכיכבה בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", ואת הסטנדאפיסט היהודי-אמריקאי אלכס אדלמן.

"כולנו כבר מכירים איך הפורמט עובד כיוון ש'המשרד' הבריטית ואז האמריקאית נתנו את הטון לכל הסיטקומים שהגיעו אחרי כן", אומר גליסון. "לחפש איפה המצלמה ולהביט בצורה מביכה אל העדשה, אתה מודע לכל זה, אבל האתגר החדש עבורי היה כיצד לגרום לכל הדמויות בסביבה הנתונה הזאת שירגישו אמיתיות. זה בהחלט מצריך ממך לנהוג אחרת כשחקן, כי אתה יודע שהמצלמה עוקבת ובוחנת אותך. זאת סיטואציה חדשה, לא רק מול אדם אחר אלא כשאתה מתנהל תוך שאתה מודע לכך שאתה מתועד. אין שום דבר שהדמות תאמר שיעבור מחוץ לרדאר, הכל לפרוטוקול וזה מפחיד לכל הדמויות, אז זה משהו שעוזר לך להבין תוך כדי המשחק".

מדוע לדעתך הצופים התחברו לסגנון המוקומנטרי?
"אני לא יודע לומר, כי מבחינתי כל הסדרות הללו הן קומדיות מעולות, גם ללא הסגנון של המצלמות שמתעדות היו שם עלילות טובות וקשרים בין הדמויות".

אתה מוכן לביקורות וההשוואות לסדרה המקורית?
"יצרנו משהו אחר לגמרי. אומנם מתבקש אבל זה לא יהיה נכון לבחון בהשוואה לדמויות אחרות. זה לא 'המשרד', זאת לא חברה לנייר אלא עיתון, העלילה שונה, הדמות שלי אינה גרסה של מייקל סקוט, זה אחר לחלוטין וכל סדרה ראויה בפני עצמה - כמו גם הגאונות של ריקי ג'רבייס שיצר את הסדרה המקורית ושל סטיב שגילם את הדמות הראשית בגרסה האמריקאית. הצוות הדוקומנטרי הפיקטיבי שתיעד את הדמויות פשוט עבר למושא אחר לפרויקט תיעודי נפרד, זה הקשר היחידי שיש בינינו. וגם הדמות של אוסקר. והיוצרים. אבל זה הכל, מבטיח. אשמח שהקהל פשוט ייתן לנו הזדמנות כי זאת סדרה מצחיקה ושאני שמח להיות חלק ממנה".

ציר העלילה המרכזי של "העיתון" הוא כאמור סביב נד, אותו מגלם גליסון, שמבקש להפיח רוח חיים בעיתון הקטן, ובעקיפין גם יש כאן מעין ביקורת חברתית על הירידה בערך העיתונים ובאופן שבו הציבור צורך חדשות. "הדבר המרכזי בנד הוא האהבה שלו לעיתונות, משהו שהוא לא עסק בו מאז הקולג' ואין לו מושג מה המציאות של התחום עכשיו, אבל יש לו אובססיה מסוימת כאילו היה מדובר בחברה הראשונה שלו.

"ככל שהעונה מתקדמת מגלים היבטים חדשים סביב האישיות שלו וזה הדבר הנכון לעשות מבחינת הכתיבה, להשאיר הפתעות לצופים. מחכים לראות איך הוא יתמודד באתגרים, כי הוא לא תמיד טוב בזה למרות שהוא מנהיג בעיני עצמו ובפועל זה לא המצב. שילוב המרכיבים עושה את התפקיד מעניין עבורי, כי הוא די עדין ולדעתי הגיע לג'וב החדש כחלק ממשבר גיל המעבר, גילה כל מיני דברים על ההורים שלו, לא ידע שמשקרים לו וזה משקף את הנאיביות שלו. וגם הדמויות האחרות, אף אחד הוא לא עיתונאי מיומן, אבל יש להם כוונות טובות, הם מנסים".

פיתחת הערכה חדשה לעיתונות?
"תמיד הבנתי את החשיבות, אף כי לא הבנתי מה זה דורש, אבל רחשתי כבוד לאנשי המקצוע ומצאתי בזה מעין רומנטיות. היה מרשים לגלות את השגרה שלהם ועם מה עליהם להתמודד. להביא את האמת לאור אל מול בעלי הכוח זה דבר מאוד חשוב. אני אישית מנוי לשלושה עיתונים וכמי שמתגורר בדבלין, אני מבין את הצורך לתשומת הלב למקומות שאינם במרכז הכותרות כל הזמן. 

"לקראת התפקיד נסעתי לאוהיו, שוחחתי עם המון עיתונאים מעיתונים שונים וליוויתי אותם בעבודה. היה מעניין להבין את ההבדלים בין אלו שהחלו לעבוד במקצוע לאחרונה, בתקופה קשוחה עבור הענף, לבין אלו שראו את התעשייה מתכווצת לאיטה בהשוואה למפלצת שהיא הייתה בעבר. היה מאוד שימושי לשמוע איך הכל השתנה אבל שלכולם בסופו של יש עקרונות משותפים של אמונה ביסודות של המקצוע ובכך שהוא עדיין אפשרי. זה הדבר העיקרי שלקחתי לעצמי".

למרות הכל, אתה מגלם דמות אופטימית.
"אני חושב שנד ממשיך להחזיק באופטימיות כי הוא זקוק לה, סוג של כופה אותה. וזה מה שנכון גם לסדרות שקדמו לנו, הופעות משחק מדהימות שבזכותן הדמויות מרגישות אמיתיות, אפילו שמדובר במשוגעים. וזה מעין ניואנס סודי קטן ששמרנו ואני מקווה שיישמר כי אשמח לגלם אותו שוב".