"בית הדרקון" סוף סוף מחזירה את ההשקעה בה
בשעה ש"בית הדרקון" מכלה משאבים יקרים על דמויות המשנה המשניות מכולן, ברור מה מעניין את בוגרי "משחקי הכס": שתי היריבות המרכזיות. ויותר מזה: הדרקונים שלהן. היא בהחלט מספקת אותם, אבל אפילו עם הרגל על הגז - היא לא מצליחה לשחרר מהרגלי העבר שלה
למרות שמלכתחילה דגלה בבישול איטי וקאמרי יותר משל אמה, ככל ש"בית הדרקון" (House of the Dragon) התקדמה התברר שהיא לא באמת דוגרת על ביצי הדרקון - אלא גם קצת נהנית ממה שהצעירים מכנים "ביצים כחולות". ב-HBO אולי חשבו שזו הדרך להשאיר טעם של עוד, אבל רוב בוגרי "משחקי הכס" הרגישו שסדרת הפריקוול היא דרך ארוכה אל עבר שום מקום. אז הנה, המקום הזה הגיע: "קרב הגאלט", נקודת ציון משמעותית ודרמטית מספריו של ג'ורג' ר. ר. מרטין, חותם את פרק הפתיחה של העונה השלישית והחדשה של הסדרה. אם העונות הקודמות היו שקט שלפני הסערה, העונה הזאת צריכה להיזהר מלהפוך לשקט שנשאר אחריה.
לפני אותו קרב יש עוד כמה דברים שקורים בבכורת העונה השלישית - מתוך ארבע - של "בית הדרקון", אבל לפני שמישהו בכלל יכול לגשת אליהם ב-HBO מקס, צריך להיזכר במה שאף אחד לא מצליח לזכור. המחמירים קיבלו מההפקה תקציר בן רבע שעה, והצופים האגביים יותר אמורים להסתפק בראשי הפרקים הנ"ל: ראינירה טארגאריין (אמה ד'ארסי) מנהיגה את הצד השחור במלחמה שמתרגשת על ווסטרוז, ובראש הירוקים ניצבת אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק), חברתה הטובה לשעבר. העניין הוא שכל אחת, בתורה, די מתנערת מהמלחמה הזאת. בעונה הקודמת השתיים נפגשו פעמיים, כל פעם במאזן כוחות אחר, והמפגש ששודר בפרק הסיום התאפיין ברצון של אליסנט להימלט ממעלה מלך ובניסיון של ראינירה לנצל את זה. כמו טארגאריינית אמיתית, היא לא תסרב לקצת שחיתות בדרך לכס הברזל.
מתוך תנאי הפתיחה האלה "בית הדרקון" מתפזרת לכ-75 עלילות צד נוספות, ולכולם ברור שכבשה שנשרפת למוות בבכורת העונה החדשה היא רק ראשיתו של מניין הגופות. פרק פתיחת העונה מתאפיין במיפויים של רוכבי דרקונים מיומנים יותר ופחות, במאמצים לשכנע את ראינירה שאליסנט מכינה לה מלכודת, ובהצמחת דור גברים נוסף שתמיד יסרס את הנשים הבכירות ממנו. אבל בשעה ש"בית הדרקון" מכלה משאבים יקרים על דמויות המשנה המשניות מכולן, ברור מה מעניין את צופי הספין-אוף: שתי היריבות המרכזיות. ויותר מזה: הדרקונים שלהן. "קרב הגאלט" בהחלט מספק אותם, עם עלילת אוויר-ים-יבשה במצר הורמוז הווסטרוזי, ובסופה של שעה מרגיש כאילו "בית הדרקון" סוף סוף מחזירה את ההשקעה בה.
אבל אפילו כשהיא עם הרגל על הגז, "בית הדרקון" לא מצליחה לשחרר עד הסוף מהרגלי העבר. הסדרה עדיין דורשת 40 דקות המתנה עד שכל פרק מתחיל באמת - מבקרי הטלוויזיה קיבלו את ארבעת הראשונים, מתוך שמונה, לצפייה מוקדמת - ומאחר שהיא מתנהלת בין זירות בודדות בלבד, אין ב-40 הדקות האלה את העושר החזותי והעלילתי שאפיין את הסדרה הקודמת. מה כן יש? גילוי עריות מסוג חדש, מבחיל עוד יותר. ובזמן שהגיבורים ממשיכים לחוות טרגדיה אחר טרגדיה, רובן ככולן הורווחו ביושר, הרושם הכללי מהעונה הלפני-אחרונה של "בית הדרקון" הוא של סדרה שהתעוררה על החיים שלה. רק חבל שהיא דרשה כל כך הרבה סבלנות, וחבל שגם עכשיו צריך עוד ממנה.