"הבריחה" בנטפליקס אלימה (וטובה) מהממוצע של הרלן קובן

זו השנה השלישית ברציפות שנטפליקס פותחת בדיוק באותה צורה: עם סדרת תעלומה חדשה מבית היוצר של הרלן קובן. הרציונל, אפשר רק להניח, הוא שמלכתחילה מדובר במוצרים טלוויזיוניים ממכרים אך נחותים - הרי אין באמת מישהו שזוכר את "הטעות כולה שלך" או "הנעדרים", לפחות לא לטובה - ולכן אפשר פשוט לשחרר אותם לאוויר בעולם ב-1 בינואר. ממילא אף אחד לא יזדקק לסדרות האלה בסיכומי השנה. אבל כמו הספרים שעליהן הן מבוססות, לסדרות של קובן יש קהל מסביב לעולם, קהל שכל מה שצריך בשביל להביא אותו זה להזכיר במי מדובר. לא סתם הוסיפו את צמד המילים "הרלן קובן:" לשם העברי של "הבריחה" (Run Away).

במה שכבר הפך לשגרה, גם את "הבריחה" הבריטית - ובת שמונת הפרקים - מספיק לתמצת עם קונספט בן משפט מופרע אחד: אבא מחפש את הבת שלו שברחה מהבית, תוקף את החבר שלה ואז מגלה שהחבר נרצח. את האבא מגלם ג'יימס נסביט הצפון-אירי, פרצוף קבוע בסדרות הקובניות, כשאת האנסמבל הרחב משלימים שמות כמו מיני דרייבר, רות ג'ונס ("גווין וסטייסי"), אלפרד אינוק ("המדריך לרוצח") והשחקנית הצעירה אלי דה לנגה. האנסמבל הזה חולש על מספר מקרי נערים נעדרים, כשכל פרק מחזק את הקשר ביניהם, ובעיקר על עלילת "צריך לחשוד בכולם" כאילו מדובר בריאיון עם אלי פלדשטיין. זה המוטיב הקבוע בספרים והסדרות של קובן, מוטיב שבזכותו קל לצלוח תוכן שמפלרטט ארוכות עם עולמות הזבל.

וכיאה לסדרה שיוצאת מבית חרושת שנתי, גם "הבריחה" מהדהדת כמה נושאים שצצו לאחרונה על המסך. עוד חרדה הורית מהסוג של "התבגרות", עוד בלשי כורסה ונשים שהן מעין מרתה מ"אייל קטן", עוד ייצוגי OCD, עוד מערכות יחסים שכולם בוגדים בהן, עוד מטריק האיירפודס שאין תסריטאי שלא השתמש בו לאחרונה. תובנה עלילתית דורשת זיכרון של משהו שקרה לפני יותר מחמש דקות? אל דאגה, "הבריחה" סידרה פלאשבק שיזכיר לכם אותו. גיבור כלשהו אובד עצות? שטויות, הוא בדיוק נתקל בעובר אורח שנותן לו את כל האינפורמציות הנחוצות. יש המון דברים להסתלבט עליהם ב"הבריחה", אבל השורה התחתונה חשובה: היא אלימה בהרבה מסדרות הרלן קובן האחרות, ובהתאם אף טובה יותר מהממוצע.