"סקראבס" המחודשת היא כמו דבש בלי עוקץ

מעולם לא שמעתי מישהו אומר ש"סקראבס" (Scrubs) היא הקומדיה הטלוויזיונית האהובה עליו, אבל אם יש דבר כזה סדרות מחובבות, אז נדמה לי שהיא בעשירייה הפותחת. 15 שנה לאחר שבוטלה היא חזרה למסך של רשת ABC - ולדיסני+ בישראל - והפרק הראשון מזכיר למה תמיד היה באמת כל כך קל לחבב אותה: הרי היא בעצם הייתה ראשונת הקומדיות המנחמות של ביל לורנס, מי שבשנים האחרונות היה שותף ליצירת שתי הנציגות המוצלחות ביותר של התת-ז'אנר, "טד לאסו" ו"שרינקינג".

"סקראבס" 2026 מפגישה אותנו מחדש עם הגיבור ג'יי.די (זאק בראף) לאחר שעזב את בית החולים Sacred Heart לטובת השוק הפרטי, אבל אז הוא מבקר בבית החולים ומוצא את עצמו נשאב פנימה מחדש - בגלל ההזדמנות לעבוד שוב עם הקולגה והחבר ד"ר טורק (דונלד פייז'ון), למרות (וכמובן שבעצם גם קצת בזכות) המפגש עם מי שהיא עכשיו גרושתו, ד"ר אליוט (שרה צ'וק), ובראש ובראשונה בהשראתו של ד"ר קוקס (ג'ון סי. מקגינלי), המנטור של ג'יי.די. בסצנה המוצלחת ביותר בארבעת הפרקים ששוחררו מראש לביקורת, אנחנו רואים את קוקס מרושע-הלשון מאבד את זה בנוכחות מתמחים בני דור ה-Z; להתמודד עם הצעירים הפריכים, מודה קוקס באוזני ג'יי.די, פשוט גדול עליו. בשלב הזה הוא מבקש ממי שהתמחה תחתיו לשוב הביתה, וכך מחזירה "סקראבס" את הגיבור שלה לנקודת המוצא, רק עם טוויסט: הפעם ההתמודדות שלו היא לא כבחור צעיר במערכת לחוצה, אלא כבוס.

באותו פרק ראשון אנחנו נחשפים גם לדמות המשנה החדשה המשמעותית ביותר, סיבי ווילסון (ונסה באייר, "סאטרדי נייט לייב"), מנהלת משאבי אנוש שמתפקדת קצת כמו מתאמת אינטימיות: כל קיומה המקצועי הוא קודש לתיווך בין הפה הגדול של קוקס לקיבולת העלבון הקטנה של המתמחים הצעירים. זה עובד מעולה, וזה מזכיר מיד את האיזון הקדוש שתמיד היה הווייב של "סקראבס": הנאיביות של ג'יי.די מול הנבזיות של קוקס, אליוט הלחוצה תמידית מול טורק הצ'יל תמידית. ואז, בתפנית מבאסת, האיזון הזה נהרס לגמרי.

הנה העניין: ד"ר קוקס אינו באמת חלק מ"סקראבס" החדשה (בראש ובראשונה, כך אומרים, בשל המחויבות של מקגינלי ל"רוסטר" החדשה והמסקרנת של לורנס). קוקס מוגדר מלכתחילה "דמות חוזרת" ולא דמות קבועה, אלא שנכון לארבעת הפרקים ששוחררו ונצפו, הוא מופיע רק בראשון. וזה מפר את האיזון של הסדרה באופן יסודי, כי היא תמיד נטתה למידה של מתקתקות על גבול השמאלץ, וזו מצדה קיבלה תמיד קונטרה בריאה מהציניות המשתלחת של קוקס. את הצורך בבאלאנס הזה ראינו גם ב"טד לאסו", שבה רוי קנט (ברט גולדשטיין) השיב בנהמה גרונית או בקללה בריאה על כל מופע טוב לב והכלה של המאמן לאסו; ב"שרינקינג" עושה דבר דומה הנרגנות של ד"ר רואדס (הריסון פורד).

בפרק השני של "סקראבס" החדשה אנחנו עדים להתחבטויות הנפש של ג'יי.די כמנהל, והיעדרו של קוקס מזכיר שלקריינות של בראף יש פוטנציאל עלייה על העצבים בהיעדר קול מאזן לאמור "סתום ותעשה את העבודה". הפרק השלישי מוקדש לחילופי מהלומות בין ג'יי.די לאליוט, אלא שזה תחליף חיוור מאוד לניצוצות מול קוקס, וממילא מה שמתחיל כריב אוהבים-לשעבר נעשה מהר מאוד הכנה לקאמבק. שוב, זו מתיקות שמחפשת פלפל.

שלא תטעו: במיטבה, "סקראבס" המחודשת היא עדיין קומדיה נוירוטית במובן החמוד של המילה. היא אף פעם לא מביכה או מציקה, ואפילו ההתעקשות לשמר את הטריק של חיתוכים לקטעי פנטזיה הופכת אותה למיושנת במובן הכיפי, הווינטג'י. אלא שזה תופס רק פר-סצנה, פר-בדיחה. במצטבר התחושה היא של צפייה בסדרה שעדיין יש בה את כל מה שאהבנו - חוץ מהדבר שתמיד היה הכי טוב בה.

בעונה העשירית של "סקראבס" יהיו בסך הכל תשעה פרקים, וייתכן שהיא עוד תמצא מחדש את האיזון שאבד לה עם היעלמותו של ציר הרשע. גם בלעדיו היא ראויה לצפייה ומשעשעת, והליהוק של באייר הוא בכלל פגיעה בול. אלא ש"סקראבס" בלי ד"ר פרי קוקס היא באמת כמו "טד לאסו" בלי רוי קנט (או, כי אם כבר הזכרתי את הריסון פורד, כמו "מלחמת הכוכבים" בלי האן סולו): דבש בלי עוקץ. וברור, יש גם מה להגיד לזכותו של הדבש. אבל עדיין.