דברים שקניה ווסט הספיק לעשות ולהגיד ברשתות החברתיות ב-24 השעות האחרונות, נכון לכתיבת שורות אלה: כניסה חזיתית בקורי גאמבל - בן הזוג של חמותו לשעבר קריס ג'נר - תוך טענות שהוא נוכל מסוכן, התקוממות על תמונות של בתו שיקגו ששיתפה גיסתו לשעבר קלואי קרדשיאן, הגשת התנגדות משפטית לתביעת הגירושים של אשתו לשעבר קים קרדשיאן, לכלוכים סטנדרטיים על פיט דיווידסון, המשפט "יש שני סוגים של אנשים: אלה שבעדי, ולוזרים".
זה לא סוד ולא חדשות - קניה סובל (וכנראה גם נהנה) מהפרעה דו-קוטבית. הפאזה הפומבית הנוכחית שלו, שזוכה בקלות לכותרת הסקסית "מלטדאון", מהווה תזכורת אפקטיבית למי ששכח. אבל מבלי לעשות רומנטיזציה למחלת הנפש, אין ברירה אלא להשאיל את הסמנטיקה שלה לזירה התרבותית - אותה ווסט קורע עכשיו לשני חצאים כמו משה את ים סוף.
כי בזמן שהוא משתולל באינסטגרם, מטריף את מדורי הרכילות, מביך ומגחיך את עצמו עם עיסוק אובססיבי בסכסוכים דמיוניים - הוא גם מתפוצץ וזוהר כמו המטאור הנדיר שתמיד היה ותמיד יהיה, מרגש עד דמעות ובעיקר מעורר השראה בכמויות מצמררות ב-Jeen-Yuhs, הטרילוגיה הדוקומנטרית שהיא תוצאה של ליווי צמוד ומשתאה במשך 21 שנים.
המהלך הדו-כיווני הזה כל כך סימטרי, כל כך הולם את הדמות והסיפור - עד שכמעט אפשר לחשוד שההתנהלות הציבורית של קניה לאחרונה היא בעצם מיצג חי, קמפיין בממדים סוריאליסטיים שנועד לאפשר לאמן לתקשר את עצמו ועם עצמו כפי שהוא משתקף על המסך ומחוץ לו, להעביר את המסר המורכב והפשוט בו-זמנית: זה קניה ווסט, וגם זה קניה ווסט. זה תמיד היה ככה. וכל בר דעת שיצפה בדוקו הזה, ישמע את המוזיקה הזאת ויעקוב אחרי הציוצים של האיש הזה - יהיה בו זמנית גם בעדו, וגם, מסתבר, "לוזר". בימים שבהם קונפליקט "הפרדת האמן מהיצירה" הוא אחד האתגרים העיקריים של התרבות, קניה עושה את מה שהוא עושה הכי טוב ותוקע לכולנו אצבע בעין. כאן לעולם לא תוכל להיות הפרדה, והתפיסה התרבותית תיאלץ להתגמש בהתאם.
לצפות בפרק הראשון של Jeen-Yuhs (היחיד שיצא עד כה) זה כמו להרכיב פאזל די קל. את התמונה שעל הקופסה אנחנו מכירים היטב, וכל החתיכות נמצאות שם: הכישרון יוצא הדופן של מפיק הביטים הצעיר משיקגו, הרצון הבוער שלו להיות הרבה יותר מזה, האמביציה והביטחון העצמי שכל דחייה ומילת זלזול רק מגבירות ומנפחות, הכריזמה, ההומור, האינטנסיביות, חוסר הטאקט, הרגישות, דמותו הנוכחת-נפקדת של ג'יי זי, צלילי הפתיחה החד-פעמיים של "Jesus Walks", העובדה שלכלב שלו קראו "ג'יניוס" והתמיכה המדהימה והבלתי מתפשרת שתמיד קיבל מאמא דונדה.
כל דיאלוג עם אמא הוא שיחת מוטיבציה
זו כנראה הסצנה הכי יפה שמתעדת המצלמה של קודי סימונס (גאון לא קטן בפני עצמו, שמשום מה החליט לפני 21 שנים לעקוב מקרוב אחרי הילד בן ה-19 שאף אחד לא מיהר להפוך לכוכב): קניה ופמלייתו הקטנה מגיעים מניו יורק לביקור בשיקגו, ומה שמתחיל כמו סיבוב דאווין וניצחון בעיר הולדתו נגמר עבורו באכזבה ועגמת נפש. אז הוא עושה את הדבר הנכון היחיד, והולך לבכות לאמא.
דונדה, שהאלבום האחרון (וגם זה שיוצא בקרוב) נושא את שמה ומוקדש לה, לא צריכה לעשות הרבה כדי לגרום לבן שלה לזקוף את הראש - מספיק שתתלהב מהשרשרת החדשה שלו - אבל נראה שכמעט כל דיאלוג בין השניים הוא שיחת מוטיבציה מעוררת השראה, כולל וורס ראפ בביצוע ספונטני ומרשים של המורה לספרות, שזוכרת בעל פה את המילים שבנה כתב גם כשהוא כבר שכח אותן.
קניה חוזר לאולפן בניו יורק ויורק את ההשראה הזאת כמו אש. הביקור הבא שלו בשיקגו הוא כבר חלק מחגיגות ההחתמה בלייבל החלומות רוק-אה-פלה, זה שבחסותו יוציא את היצירות ששינו ועיצבו את המוזיקה של המאה ה-21. ואם כבר 21, נזכיר שוב שזה מספר השנים שבהן תיעד קודי את קניה, מאז ועד היום – מה שהופך את Jeen-Yuhs לפרויקט דוקומנטרי כמעט חסר תקדים בהיקפו, ומבטיח שנכונו לנו עוד לא מעט רגעים מדהימים בשני הפרקים הבאים.
הנקודה ברורה: כל מי שאוהב מוזיקה ואמנות צריך לצפות בזה, וגם כל מי שמעריך יצירה דוקומנטרית. כל מי שאוהב את קניה ווסט צריך לצפות בזה, וגם כל מי שלא - אבל בעיקר כל מי שמסוגל להחזיק בדעה מורכבת כלפי הגאון המוזיקלי והסלב המשוגע הבולט של דורנו.