"אנשים שפגשתי" רק התחילה, וכבר מזכירה את "אחד העם 1"
הקומדיה החדשה של מתן חלק, "אנשים שפגשתי", מביאה טאלנטים מהשורה הראשונה של ההומור הישראלי למרכז המסחרי הישן בבאר שבע. ישראל השנייה שלא מודעת לשניוּת שלה, לעתים אפילו מצפצפת עליה. והצפצוף מוצדק
רגע אחרי שעיבדו לטלוויזיה עמוד פייסבוק, בתאגיד פתחו טאב חדש - ועברו לטוויטר. שם קיבל הקומיקאי והתסריטאי מתן חלק את החשיפה הראשונית שלו, תחילה תחת יוזר אנונימי, לפני שהתחיל לכתוב ל"ארץ נהדרת" ופרסם את רב-המכר "אנשים שפגשתי בדמיון". תורידו את הדמיון, ותקבלו את "אנשים שפגשתי": הקומדיה החדשה של חלק בכאן 11 המבוססת על הספר, ובעיקר על הילדות הפריפריאלית שלו. ילדות של רוטב שזיפים, כדורים מפונצ'רים ודחסנית שמישהו זרק לתוכה אפרוחים, רק הפעם עם טאלנטים מהשורה הראשונה של ההומור הישראלי.
אחרי פתיחה שמאלצית מדי על האנשים שהוא פגש ורוצה שגם אנחנו נפגוש, חלק מוביל את "אנשים שפגשתי" למרכז המסחרי הישן "סימי סנטר" שבבאר שבע. טל פרידמן, השותף שלו לפודקאסט מצליח, הוא המדביר פופאי. אורנה בנאי היא המוכרת השבוזה דלילה. סוזנה פפיאן ושון סופטי - שממשיך להפגין את המנעד שהוא כל כך היה זקוק לו - מגלמים את עובדי הפיצרייה לינוי ואביחי, והם שומעים מאסי כהן איך לכולם באייטיז היה איידס. מפינות אחרות מבצבצים יניב ביטון, אלי בן דוד, ארנון צדוק, דאנה איבגי, לידור אדמוני, שלומי אברהם ועומר קולי. כולם, בלי יוצא מן הכלל, עושים קסמים עם תסריט מבריק בפני עצמו.
רשימת הקרדיטים הארוכה נמשכת גם מאחורי הקלעים - אבירם בוכריס, עמרי עמית ואדר מירום יצרו לצד חלק, יונתן גורפינקל ביים, גורי אלפי ערך - אבל יותר מכל בולטת ההגדרה התמוהה של "אנשים שפגשתי" בתור סדרת מערכונים. למרות שכל פרק (שני הראשונים, מתוך שמונה, נמסרו מראש לביקורת) בהחלט מפורק ליחידות ברורות ונפרדות, המכנה המשותף בין אותם "מערכונים" גדול מהמיקום הגיאוגרפי שלהם. השוואה נכונה בהרבה תהיה דווקא לפורמט של "אחד העם 1": "אנשים שפגשתי" עוד לא משתווה לה מבחינת הטירוף, אך עצם היכולת להזכיר אותה כשרק התחלת כבר מעידה לא מעט.
ומה שהכי משותף לכל אנשי "אנשים שפגשתי", הוא שמבחינתם ישראל היא חו"ל. אחד מפנטז על הודעה ממאיה קיי, אחר שואל את מאור מליקסון איך עדי זריפי במציאות - ישראל שהם שומעים עליה בתקשורת, בעיקר דרך פילטר תל אביב, לא באמת נמצאת במרחק נסיעה אחת באוטובוס. לגיבורי הסדרה של חלק אין סדרה של חלק להזדהות מולה, וגם במציאות מעטים מי שמצליחים לצאת מ"סימי סנטר" מופשטים שכאלה. אבל זה העניין: לפחות בקומדיה המתוסרטת, אף אחד מהם לא באמת רוצה לצאת. העיסוק של "אנשים שפגשתי" בחיי המרכז תכוף בלי להיות אובססיבי, והוא נובע הן מהיעדר חלומות גדולים והן מאהבה אדירה לעיר הנוכחית. זו ישראל השנייה שלא מודעת לשניוּת שלה, לעתים אפילו מצפצפת עליה. והצפצוף מוצדק. מעטות סדרות ישראל הראשונה ששודרו לאחרונה, והצליחו להיות מצחיקות עד כדי כך.