"חיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר" היסטורית ועל-זמנית

קומיקאים מוצלחים הם כאלה שכולם מנסים לחקות, וקומיקאים עוד יותר מוצלחים הם כאלה שאין איך. לכן ההומור של לארי דיוויד מהווה ז'אנר עצמאי ומובחן - אבל במקביל, הוא גם חרב פיפיות עבור היהודי שחוגג השבוע 79. דמות הנעבעך, השלומיאל ועוד עלבונות יידישאיים כל כך מזוהה עם דיוויד, שהיא מגבילה אותו בשני אופנים: כל סדרה מבית היוצר שלו בהכרח תרגיש כמו עוד "תרגיע", וכל ניסיון שלו לצאת מהדמות הקבועה בהכרח ירגיש בלתי אפשרי. באיזה עולם לארי דיוויד יכול לגלם דמויות שונות, מתקופות שונות בהיסטוריה האמריקאית, ולגרום לזה להיראות אמין?

אז הנה הקטע ב"חיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר" (Life, Larry and the Pursuit of Unhappiness), סדרת המערכונים החדשה של דיוויד ב-HBO: אין שום סיבה לחפש בה אמינות או דמויות מגוונות. כל מערכון מציג את אותו לארי דיוויד, ורק הפאות משתנות. דיוויד יצר את הסדרה לצד שותפו הוותיק ג'ף שייפר, ובין המפיקים נמנים גם ברק ומישל אובמה. הנשיא לשעבר אף משתתף בעצמו במערכון הפתיחה, מצטט מתוך "המילטון" - כלומר מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית. סמואל ל. ג'קסון אמון על הקריינות, וקטלוג המשתתפים כולל את ג'רי סיינפלד, החברים מ"תרגיע", ג'ון האם ושון הייז בתפקיד האחים רייט, ביל היידר וקתרין האן בתור בני הזוג לינקולן, שרה סילברמן, לין-מנואל מירנדה ועוד רבים-רבים. שבעה פרקים יש ל"חיים, לארי", והם יטפטפו על בסיס שבועי ל-HBO מקס לרגל חגיגות ה-250 של ארצות הברית.

המערכונים ב"חיים, לארי" ארוכים יחסית לז'אנר, וגם כשיש ארבעה בלבד בפרק הם עדיין רפטטיביים. לפעמים דיוויד מגלם דמות מפתח ברגעים היסטוריים מכוננים, לפעמים הוא סתם זבוב על הקיר - ובשום תרחיש הוא לא יפגין ניסיון אמיתי לגלם את אותם אנשים. כל מערכון הוא קנבס להומור הקבוע שלו, למשל רשימת מכולת של התנהגויות אנושיות מציקות. האורחים המכובדים בסדרה, שאותה HBO מגדירה כ"כמעט היסטוריה"? הם לרוב מהווים רק כינורות שניים, שלישיים או רביעיים.

ובשעה ש"חיים, לארי" מזכירה מאוד את "היהודים באים" הישראלית, היא אפילו זהירה ממנה בכל הנוגע להתכתבות עם העת הנוכחית. המערכונים לא מתמקדים בכל 250 שנות אמריקה אלא רק בהיסטוריה הרחוקה, והם כמעט תמיד מתעדפים נונסנס עם אלכסנדר גרהם בל על פני מסר נשכני שיהדהד כאן ועכשיו. אבל כפי שמוכח במערכון עם רוזה פארקס - לארי נלחם על זכותה שלא לעבור לספסל האחורי באוטובוס, כי הוא יושב לידה ואין לו כוח לקום - ככה זה גם מצחיק יותר. לא כל כך רלוונטי לזמן הזה, אלא הומור על-זמני שתמיד יבוא בטוב. כל עוד הוא לא ייחרש.