מעל הריאיון עם יובל וילנר יש סימן שאלה עצום

לרביב דרוקר ו"המקור" יש רזומה מפואר להחריד של במות לגברים שהואשמו בתקיפה מינית או פיזית - ניסו שחם, משה איבגי, שולי רנד, נמרוד ברנע, אבי חימי - אבל מקרה יובל וילנר מזכיר קודם כל את הסרט בהפקה נפרדת עם משה קצב, שנגנז ואז שודר בגרסה עוד יותר מופרעת. למרות שאחד הוא נשיא מורשע והשני מוזיקאי חשוד, מעטים הראיונות שהגיעו לווליומים כאלה של סערה ציבורית, ועוסקים בעקרונות הכי בסיסיים של עיתונות. ווליומים שלא מותירים ברירה זולת השתקתם המוחלטת, והתמקדות בחומר עצמו. גם דרוקר, מטבע הדברים, הבהיר שאסור לשפוט לפני הצפייה. כי דרוקר, כהרגלו המגונה, בטוח שהוא השופט בפרשה.

בדיוק כמו המשפט המדומה שקיים בתיק 4000, אף הרפתקה לא מרגישה גדולה על דרוקר - וכל עוד יש מספיק באזז ורייטינג באופק, הוא יגרור לאן שצריך את "המקור" ורשת 13. הפעם המסע הזה כלל טיסה מעבר לים, למקום מושבו של וילנר בימים שבהם היה אקרוסטיכון בלבד. איפה הסתובב כשהמשטרה חיפשה אותו? למה הוא מתראיין בשעה שבישראל עומד צו איסור הפרסום שהוא עצמו ביקש? דרוקר לא עימת אותו עם זה, לפחות לא בגרסה ששודרה, ושכללה גם ריאיון משלים שנערך לאחר חזרתו ומעצרו. באיזה שלב הגיעה הפנייה המקבילה לריאיון עם המתלוננות שי-לי עטרי ונעמה שחר? העיתונאי עסוק מדי בסיבונים ופיצויים בשביל להתייחס לנושא. "את בכלל צריכה לשמוח שמקום עם כוחות תחקיריים רוצה לקחת את הסיפור הזה ולהביא ראיות אמיתיות", כתב דרוקר בפטרונות אופיינית כשניסה לשכנע את עטרי להשתתף בכתבה ונענה בסירוב והדלפה. אם ל"המקור" אכן יש כוחות תחקיריים בנושא, הם לא נוצלו בכלל.

קטנוני וברנז'אי ככל שזה יישמע, החטא הקדמון של דרוקר ו"המקור" הוא הגדרת המשדר עם וילנר "תחקיר" - ולא "סרט", "ריאיון" או איזושהי פשרה ראויה. תחקירים, דרוקר ודאי יודע, אמורים לחשוף מידע חדש ואובייקטיבי ככל האפשר. בכתבה עם וילנר אין שום דבר כזה, אלא אם השנה היא 1970 ומישהו עדיין מייחס חשיבות כלשהי לבדיקת פוליגרף קצרה (במכון "ידוע ומכובד", כמובן). הרעה החולה הזאת, של הצגת חתיכה אחת בפאזל כ"תחקיר" יודע-כל, היא בטח לא דבר חדש. אבל פעם אחר פעם בוחר דרוקר לקפוץ איתה ראש לתוך מקרי קיצון, בלי להבין שהוא בסך הכל כדור פינג פונג במאבק נוסף של "הוא אמר, היא אמרה". במקום להזכיר לצופים שמקרים מורכבים כאלה דורשים ניתוח קר ומנותק רגשית, בכיר העיתונאים של 13 מתמסר למלחמת נרטיבים. ואז עוד הופך עצמו לדמות משנית בה, במסגרת תגובתו הבלתי נגמרת לתרעומת הציבורית.

למרות השנים שחלפו, או חוסר היכולת לשחזר אחורה שימוש בסם אונס, בפרשת וילנר-עטרי יש כמה ניצנים של אמת פורנזית. המתלוננת העידה כי בבוקר שאחרי היא אותרה בשלולית שתן (פרט שמגובה בעדות נוספת) ועם שן שבורה (כשלדבריה יש מסמכים המוכיחים זאת) - אך דרוקר לא מתעכב על האנקדוטות האלה, לא נותן להן תוקף ולא סותר אותן, לא כשווילנר מתנער מהן ולא בכל יתר הזמן שעמד לרשותו ואפשר לו לבצע איזושהי הצלבה. ואולי המשטרה היא זו שכשלה? דרוקר, שהבטיח "להביא ראיות אמיתיות", פתאום נותר חסר אונים מולה. אם כאן נעצרות היכולות העיתונאיות שלו זה לא רק תמוה, אלא גם מציב סימן שאלה עצום מעל ההחלטה לצאת לפרויקט מלכתחילה.

בפרשה השנייה, זו של המתלוננת נעמה שחר, וילנר עושה חיים די קלים למראיין. הוא מספר שהתנצל בפניה על התנהגותו באותו לילה, מתנצל פעם נוספת, וגם מציג את ההתכתבויות ביניהם מהבוקר שלמחרת. זה לא אומר שמדובר בהכרח בגרסה משכנעת או מוסרית - אבל לניתוח הקר, המשפטי, זה שדרוקר מטיף להשתמש בו ולפעמים שוכח להיצמד אליו בעצמו, אין יותר מדי לאן להתקדם מכאן. מדובר בפרק נוסף במשפט הציבורי שמתנהל בנושא, ושעבורו וילנר נחשף מול המצלמות בתקווה להשיג אמפתיה ואת מה שהוא רואה כצדק. המצוקה שלו, יהיו סיבותיה אשר יהיו, ניכרת לעין. הוא אפילו מצליח להצחיק לרגע בעודו מסביר ש"אני לא מקושר, את לבונטין 7 אני לא מצליח למלא". זה בדיוק מה שהמוחים נגד שידור הריאיון חששו ממנו, בזמן שדרוקר הבטיח להם ראיות שמעולם לא סיפק.

וכיאה לאופן המגושם שבו פרשת השידור נוהלה לכל אורכה, גם הניסיון של דרוקר לפצות את המתלוננות מרגיש מאולץ. עטרי ושחר מופיעות בגדול על ה"וול" שמאחורי המגיש, כאילו הסרט שמיד ישודר לא נוצר רק כדי להעניק פתחון פה לאדם שלישי. המומחיות המשפטיות שמרואיינות במהלכו הן כמובן נשים, ושתי פמיניסטיות בכירות אף הוזמנו לתת לו בראש לאחר מכן במהלך הדיון באולפן. "אני בטוח שהן לא משקרות", הוא מבהיר שוב ושוב במהלך הקריינות, ולקראת סוף הכתבה מדבר על "עדויותיהן הללא ספק אותנטיות" ובכך מייתר את העבודה של עצמו. טיפת צניעות הייתה מאפשרת לדרוקר לרדת מההר שטיפס עליו, כשהבין שכל מה שיש לו ביד זה ריאיון עם חשוד. היא הייתה חוסכת לו קרב בלתי אפשרי בין שתי טענות מכלילות מדי, "לא מראיינים חשוד באונס" מול "מותר לראיין את כולם". והיא בעיקר הייתה חוסכת לו מצב שבו הוא מכריע שהעדויות אותנטיות, בעודו מתמסר כמעט לחלוטין לנרטיב של מי שמבטל אותן.