מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, ששודר אמש ברשת 13, כי זה לא באמת סרט אלא ריאיון. בחודש דצמבר האחרון אמור היה להיות משודר ריאיון נדיר שהעניק האנס המורשע לסיון כהן-סבן, והוא נגנז ברגע האחרון בצל מחאה נרחבת וחשובה. חצי שנה חלפה, לריאיון התווספו כמה ראשים מדברים שלא מוסיפים שום דבר, וחלק משמעותי ממנו דווקא כן שודר. כהן-סבן אומנם לא מופיעה בגרסה הסופית (בלי שאף מראיין ימלא את מקומה), אך עדיין מדובר בכתם בקריירה שייזכר לה לדיראון עולם. כן, לא פחות מהדיווח ההוא על חטיפה בדיסניוורלד שתמיד חוזר לרדוף אותה.
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי סביר שאף אחד מהאחראים עליו לא גאה בו במיוחד. אחרת אין איך להסביר את מה ששודר אתמול בפריים טיים, שעתיים ברוטו שאפילו בערוץ 14 היו מתביישים להביא למסך - כן, גם בהתחשב בזוועה התורנית ששודרה שם השבוע. העורכת דנה טובלסקי-אלמלם, המפיק רם לנדס (שהחרפה הזאת שיצאה תחת חברת ההפקות שלו כמעט מתגמדת מול פרשת "מחוז ירושלים"), הקריין יואב כהן: כולם היו אמורים להגיד לזה לא. אין שום סיכוי שהכסף מצדיק את השהייה בצד הלא נכון של הפרשה, ושל ההיסטוריה. וזה עוד לפני שדיברנו על הבודדים שכן מתראיינים בסרט, על קצב עצמו, או על הבכירים ברשת שידעו את מה שדווח בזמנו, על כך שעורך הדין ציון אמיר היה זכאי לצפות בריאיון המקורי בשמו של קצב לפני השידור הרגיש.
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי לא משנה עד כמה האנס המורשע יתעקש על "האמת שלי" - הוא ראוי לבמה הרבה יותר ביקורתית. קצב, שהוא גם נשיא לשעבר, איננו פרסונה נון גרטה. דמויות רבות שריצו עונש מאסר חזרו לחיים הציבוריים, והן ממלאות תפקידים בכירים בשולחן הממשלה ובמערכות העיתונים. זה לא שאין עניין ציבורי בריאיון כזה, אפילו אם קצב ממשיך להכחיש את כל ההאשמות נגדו, אבל הוא דורש מסגור נכון והגון. כמו שנדרש מכל ריאיון עם אהוד אולמרט על ענייניו האישיים, וכמו שיידרש אם יום אחד יתקיים ריאיון עם יגאל עמיר. ו"פרשת קצב - הדרמה המשפטית" שכח ש"פרשת קצב" היא לא רק "דרמה משפטית".
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי זו יריקה בפרצופן של המתלוננות והקורבנות. בין אם מדובר באלה שנותרו אנונימיות, או מתלוננות כמו אורלי רביבו שהחליטו לצאת מהצללים - בעיקר במהלך השבועות האחרונים, כולל ריאיון לאתר זה אחרי עליית סדרת הדרמה "אלף", שנוצרה בהשראת האירועים. חורה במיוחד המקרה של אודליה כרמון, שהעידה כי הותקפה על ידי קצב וחוזרת בימים אלה לקדמת הבמה. ממש השבוע, רגע לפני שקרבות הרייטינג זימנו עוד שינוי בלוח השידורים, היא הייתה אמורה לשבת בפאנל מבית אותו ערוץ בדיוק, במסגרת תוכנית האקטואליה החדשה של גאולה אבן-סער. כרמון נעדרת באופן בולט מהסרט-ריאיון, וקשה להאמין שזה מקרי. ועדיין, לא ברור למה לה לשתף תכף פעולה עם ערוץ שמעניק לתוקף שלה במה כל כך גדולה וחד-צדדית.
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי זה מה שעשו עיתונאי חדשות 13. אלה שמנחמים את עצמם בכך שהסרט לא יצא מידי חברת החדשות של הערוץ, זו שדבקה כעת בסלוגן העיתונות החופשית. הייתה להם האפשרות להיעמד על הרגליים האחוריות, או להביע את מורת רוחם על סרט שנותן יחס מלטף כל כך לזלזול בוטה כל כך בעובדות היבשות. הם העדיפו לסתום את העיניים, האוזניים והאף, גם מול החלטת פרוגרמינג מוציאה מהדעת: בשעה 23:00, אחרי מתן פתחון הפה לאנס, שודר פעם נוספת הסרט הישן שבו אורלי רביבו נחשפה לראשונה. אין מה לומר, האיזון הושג.
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי זה סתם עוד תירוץ לאגו טריפ מול המצלמות של ציון אמיר.
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי אין שום הבדל משמעותי בינו לבין פסטיבל הקיטורים על הפרקליטות בפאנל המנוח של אילה חסון. זה לא אומר שלא נעשו שם טעויות, חטאים ואולי אפילו רשלנות מצד מערכת המשפט - אבל זה לא יכול להיות המוקד העיקרי של הדיון, בטח כשהדיון הזה נעשה בכזו שטחיות. וגם לגופה של הפרשה, אין טעם אמיתי להתעכב על כל האמירות ה"ענייניות" שמושמעות שם. ההתמקדות בפער בין העדות של רביבו על כך שנאנסה, לבין העובדה שסיפרה בעבר לחברות שאלה יחסים אינטימיים בהסכמה, היא התעקשות חסרת רגישות שלא החזיקה עוד בעשור שעבר.
מפתה להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי עורכת הדין כנרת בראשי - שייצגה בעבר את רביבו - דווקא הביעה את התנגדותה לגניזה שלו. למרות שלמען ההגינות, בטור שפרסמה לפני כחצי שנה בהארץ היא העלתה נקודות מעניינות: "יש הרבה דברים שכדאי וצריך לשאול אותו. אני לא יודעת על מה הוא נשאל, אבל מעניין לשמוע את התשובות שלו, ולראות גם על מה הוא מסרב לענות". העורכים של הסרט ידעו שהוא לא מביע חרטה, ולא באמת עונה על משהו, ושידרו. "לא מעניין אותי לשמוע על הליך השיקום שלו, או איך היה לו בבית סוהר", היא כתבה, ואתמול התבדתה. הישורת האחרונה של הסרט מוקדשת לחייו של קצב מאחורי הסורגים, כולל הימים שבהם בכה מתחת לשמיכה. ציון אמיר לא נרגע מהעובדה שגם אז קצב סירב להודות שהוויתור על הסדר הטיעון היה טעות, כאילו זאת הבעיה. קצב משווה את היחס כלפיו לזה שקיבל דודו טופז. מעניין אם בראשי צפתה בסרט הזה, ומה חשבה עליו.
אבל אסור להתעלם מהסרט על פרשת משה קצב, כי יש דבר אחד נורא יותר מהסרט עצמו - והוא מה שהעובדות תחתיו נאלצו לחוות על ידו, כפי שנקבע בבית המשפט.