לפני כחודש התמודדו הפועל תל אביב ומכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת חצי גמר גביע המדינה בכדורסל. הפועל ניצחה במשחק 90:80 - ניצחון ראשון בהיסטוריה על מכבי במשחק נוקאאוט במגרשה הביתי - והעפילה על חשבונה לגמר (שבו הפסידה כעבור שלושה ימים). בכל שנה אחרת ניצחון כזה היה נחשב לסנסציה, אבל בעונת 2021/22 זו כבר שגרה; זו הייתה הפעם השלישית העונה שבה הפועל מנצחת בדרבי, אחרי שעשתה זאת פעמיים בליגה (דבר שקרה רק ארבע פעמים בעבר). עבור ילד שהתחיל לצפות בכדורסל ישראלי רק באוקטובר האחרון, לא רק שניצחון של הפועל בדרבי איננו הפתעה; זו התוצאה הצפויה.
לאורך שנים ארוכות הייתה תמונת הניצחון של הדרבי שונה בתכלית. היא עדיין משורבטת כך בדפי הסטטיסטיקה, בגוונים של צהוב וכחול. פאי הניצחונות במשחקי הדרבי הוא פאקמן צהוב שפיו האדום פעור קלות: מכבי ניצחה ביותר מ-73% מהמשחקים בהפרש מצטבר של יותר מ-1,200 נקודות. אפילו במגרשיה הביתיים הצליחה הפועל לנצח רק כשליש מהמשחקים. עבור מי שגדל על כדורסל ישראלי משנות ה-70 ועד תחילת האלף הנוכחי - תור הזהב הצהוב - הדרבי היה, במקרה הטוב, מאבק בעל ערך תרבותי ונטול ערך ספורטיבי. העליונות של מכבי במשחקי הדרבי (כמו בליגה כולה) הייתה מוחלטת. הדברים הגיעו לשיא של ביזאריות (ואולי של לוזריות) ב-2005, כשהפועל העפילה לסדרת הגמר מול מכבי ומיהרה לגזור רשתות ולחגוג אליפות כי "מבחינתנו אנחנו אלופים", כפי שהסביר בלא שמץ של מבוכה היו"ר שאול אייזנברג. שלוש שנים לאחר מכן מכבי ת"א הפסידה בגמר להפועל חולון במשחק שהיה הסדק הראשון בשבירת ההגמוניה.
"האגרוף: סדרת הגמר" של yes דוקו שביים אבידע לבני ("אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי", "רצח בקולנוע צפון") מתמקדת במאבק התל-אביבי על אליפות המדינה ועל מלכות העיר ב-1992. זו סדרת משחקים שצרובה בתודעת אוהדי הכדורסל כרגע השיא האחרון ביריבות ספורטיבית יצרית, "הרגע האחרון שחשבנו שהפועל אי פעם תזכה באליפות", כפי שאומר היסטוריון הספורט עדי רובינשטיין. הפועל התייצבה ברגע הזה מול מכבי כיריבה שוות-כוחות - וחטפה סנוקרת. בפולקלור של הספורט הישראלי נותר האגרוף שהטיח לבון מרסר בתומר שטיינהאור אפיזודה צבעונית, אבל הוא גם חלק מהמיתולוגיה של היריבות בין המועדונים, של הכוחניות המכביסטית ושל הלוזריות ההפועליסטית.
הקבוצה של המדינה
תחילת שנות ה-90 היו ימיה האיתנים של ההגמוניה המכביסטית, רגע לפני שהפועל גליל עליון פערה בה סדק רגעי. מאז 1969 (השנה שבה שמעון מזרחי לקח את המועדון לידיו) ועד אותה שנה זכתה מכבי ת"א בכל אליפויות המדינה ועיניה התאוותניות כבר היו לטושות לאליפות אירופה, שם העפילה שבע פעמים לגמר וזכתה פעמיים בגביע. ואף על פי כן, הפועל ת"א התייצבה לסדרת הגמר ב-92' כשהיא מאמינה ביכולתה לשנות את המהלך החדגוני של ההיסטוריה ולקטוע רצף אליפויות בלתי נתפס של 22 שנים צהובות. היו לה סיבות טובות להאמין בעצמה: מאמן אגדי (רלף קליין), שלושה שחקני נבחרת ישראל (תומר שטיינהאור, שמעון אמסלם ועמוס פרישמן), פורוורד ממיסיסיפי שהיה פעם הקלע הרביעי בטיבו ב-NBA (פרוויס שורט) ופורוורד ממיזורי שנחשב לאחד הזרים הטובים ששיחקו בליגה אי פעם (דיוויד ת'רדקיל). לא היה ספק שזו התשובה הכי טובה שהפועל העמידה למכבי מזה שנים; השאלה הייתה אם זו תשובה מספיק טובה.
"האגרוף" (ששלושת פרקיה זמינים ב-yes VOD ומשודרת בערבי חמישי, אולי כמחווה למשבצת שהייתה רשומה בטאבו על שם שמעון מזרחי) מלווה את חמשת משחקי הגמר של 1992 תוך מעבר בתחנות שבנו את היריבות ההיסטורית בין המועדונים ואת מעמדן כתמונות-מראה: מכבי כאימפריה כדורסלנית, כסמל לאומי ("הקבוצה של המדינה", בפרט לאחר הזכייה באליפות אירופה ב-1977), כקונצנזוס ציבורי ("אין ילד שגדל על יום חמישי בערב ולא אהד את מכבי", אומר אמסלם, כבשה אדומה במשפחה צהובה) וכמושג ("מכביזם בבסיס זה 'אנחנו יותר טובים, אנחנו עושים הכל כדי לנצח, אנחנו לא בוחלים באמצעים'", מסביר מוטי דניאל, כוכב הקבוצה בעבר); הפועל כאגודת ספורט שהפכה מבת טיפוחיו של השלטון (הקבוצה של ההסתדרות) לנציגה המוכה והגאה של תרבות הנגד - ומנגד, זו שזנחה את המוטו "ספורט לאלפים ולא לאלופים", תחרותית עד זוב דם ושונאת להפסיד (חבר ההנהלה ידידיה רפפורט ואפסנאי הקבוצה יצחק "שחור" לוי מתוודים על התוכנית לכיבוי האורות באוסישקין במקרה של אליפות אמת למכבי).
כיאה ליריבות מיתולוגית, גם זו משובצת בסיפורים שהטעינו אותה בשטמה שאין לה קץ: יו"ר מכבי נח קליגר מדווח לפיב"א על עברו המקצועני של כוכב הפועל בארי לייבוביץ' בליגת ה-ABA (שקדמה ל-NBA) ומונע ממנו לשחק בדרבי (ובהמשך העונה) ב-1968; לבון מרסר (שבשנות ה-80 היה ידוע בישראל כ"לבאן") - תגלית אדירה של שימי ריגר ו"הסנטר הכי גדול ששיחק בכדורסל הישראלי" לפי אמסלם - חוצה את הקווים מאוסישקין ליד אליהו; וסדרת הגמר של 1985, שבה הובילה הפועל 1:0 ונראתה בדרך לזכייה עד שמוטי ארואסטי התעמת עם מייק לארגי והביא להרחקת שניהם - שריקה דו-צדדית עם נזק חד-צדדי: מכבי שלפה את חן ליפין, הפועל נותרה בלי הכוכב הגדול שלה ובלי סיכוי לאליפות.
גמר 85' משמש כסנונית שמבשרת את בוא האגרוף ב"האגרוף" וכתזכורת למידת השפעתה של תקרית בלתי ספורטיבית - ושל תגובת השופטים - על המשחק ועל ההיסטוריה. במשחק החמישי ב-92' לא היו חילופי מהלומות כמו ב-85', אלא אגרוף חד-כיווני - ממרסר לשטיינהאור. אלא שבניגוד ללארגי ולארואסטי, מרסר - בהחלטת שיפוט שערורייתית - לא הורחק. "ברור שזו עבירת הרחקה", אומר טוד וורניק, ששימש כשופט השלישי במשחק ומנסה להסביר את החלטת עמיתיו, דוד דגן (ששפט גם בתקרית לארגי-ארואסטי) וראובן וירובניק המנוחים שכבר לא יכולים להגן על עצמם. "אם אתה מאמין במיתולוגיות שאומרות שהשופטים לא ייתנו לנצח את מכבי - זה רגע שמוכיח את כל תיאוריות הקונספירציה", אומר עפר שלח. "באותו רגע מה שעבר לדגן ו-וירובניק בראש זה לא אם הם מרחיקים את מרסר", מסביר אריה מליניאק, "אלא אם אחרי 21 שנים של אליפויות הם הולכים להכריע בשריקה שלהם את תואר האליפות". ייתכן שהם הכריעו: הפועל נותרה המומה על הפרקט כמו שטיינהאור החבול ("תומר היה נוכח-נפקד", אומר רפפורט) ומכבי הנחילה לה תבוסה ואספה עוד תואר. "האגרוף", אם כן, מספרת על רגע היסטורי שבו לא קרה שום דבר היסטורי: השמש זרחה, השיטה פרחה ומכבי שחטה. זו לא סדרה על מהפכה; זו סדרה על החמצה.
במובן זה, "האגרוף" היא מדריך למהפכה. היא מלמדת שלא די בתכנון ובבנייה כדי לחולל מהפכה, אלא נחוץ גם אופי (ובהקשר ספורטיבי נהוג לדבר גם על "מסורת" - מורשת של ניצחונות) כדי להתמודד עם גורם האקראיות, עם יד המקרה, עם שריקת המחדל. אמסלם מודה שהחזה הנפוח של הפועל התרוקן מאוויר אחרי השריקה, גיא גודס ומוטי דניאל סונטים ביריביהם שלא ידעו לקום מהקרשים של אוסישקין. המכביזם לא ניצח את הפועל רק בהטלת המורא על השופטים (אם בכלל); הוא ניצח אותה במיקוד, בביטחון העצמי ובנחישות.
הפועל תל אביב, ובעיקר שחקניה, איבדו הזדמנות נדירה להמם את מכבי. חלקם חזרו למעמד הגמר גם בשנתיים הבאות ונכשלו שוב; לא רק מול מכבי תל אביב, אלא גם מול הפועל גליל עליון שעשתה את מה שהפועל (וכל קבוצה אחרת) לא הצליחה לעשות מאז 1969. "לא נכנסנו להיסטוריה", אומר פרישמן. הוא טועה; פרישמן, אמסלם ושטיינהאור לא שינו את מהלך ההיסטוריה, שהמשיכה להזרים גביעים לארון של מזרחי במשרדים שברחוב הירקון, אבל הם בהחלט נכנסו אליה: ולא כלוזרים, כמו התווית שדבוקה למועדון כמעט כמו לוגו של ספונסר (או, כפי שניסח בדייקנות אריק איינשטיין: "הפועל שוב הפסידה"), אלא כגיבורי אחד מאירועי הספורט המרתקים שהיו בכדורסל הישראלי, שמאז השתנה לבלי הכר. עד כמה הוא השתנה? עד כדי כך שהפועל מנצחת את מכבי שלוש פעמים בדרבי בעונה אחת. אולי פעם מישהו יעשה על זה סדרה דוקומנטרית.
המיתולוגיה הספורטיבית המקומית עשירה בסיפורים מרתקים ודלה ביצירה תיעודית שעושה להם כבוד. אחרי ההצלחה הפנומנלית של "הריקוד האחרון" ב-ESPN, "האגרוף" מוכיחה שגם לספורט הישראלי יש מה להציע לז'אנר: דרמה, טרגדיה, היסטוריה, אמירות חברתיות ותרבותיות ורגעים של קאלט. סיפורים טובים רבים מחכים לעלות למגרש; כמו כל שחקן מוכשר, הם רק צריכים מישהו שיאמין בהם.