מייקל ג'ורדן היה אליל נעוריי. היו לי שלוש גופיות משחק שלו, את נעלי האייר ג'ורדן 7 מ-1992 (שהן עדיין הנעליים הכי יפות בליין בעיניי), פוסטר ענק של ההטבעה המדהימה ההיא מקו העונשין, את קלטת הווידאו האגדית "בואו לעוף איתי", מגזינים, אקשן פיגרס. "ספייס ג'אם" ריגש אותי כמו "הסנדק". הכנתי סקראפבוק יפהפה של גזירי עיתונות ש"הריקוד האחרון" כמעט גרם לי לשבור את כללי הסגר רק כדי לחזור לבית ההורים ולראות אותו שוב. המספר שלי בכדורסל (במגבלות ה-1 עד 12 חסרות ההשראה של ליגות הקט-סל) היה 9, כמו המספר של ג'ורדן בדרים טים. תקרת הזכוכית שלי היתה, במקרה הטוב, קורן אמישה - אבל ברור שרציתי להיות ג'ורדן. מי לא?

ההערצה החלה להיסדק ב-1992, כשעיתונאי הספורט סם סמית' פרסם את הספר "The Jordan Rules". בימי הפרה-אמזון, כל שיכולתי להסתמך עליו היה הידיעות הספורות שהתפרסמו בעיתונות העברית (תודה ל"שם המשחק" המיתולוגי), ומהן זה נשמע כמו קטלוג עלבונות שג'ורדן הטיח בחבריו לקבוצה - מה שהפך את "חוקי ג'ורדן" לספר חילול קודש גדול יותר מ"פסוקי השטן". הייתי ילד שעוד לא קיבל על עצמו עול מצוות, וכבר הפגנתי סימנים ראשונים של אתאיזם; ג'ורדן, התברר, איננו אלוהים. הוא התחיל להיכנס לפרופורציות הנכונות: כדורסלן מהפנט, ספורטאי אגדי, אייקון תרבות משנה עולם. מודל לחיקוי - לא.

ב-2013 כבר הייתי מפוכח לחלוטין. בשנת היובל להיווסדו של ג'ורדן השתמשתי כמקפצה למאמר שדן בקשר בין ספורטאים גדולים ותכונות של אנשים קטנים, ובשאלה למה אנחנו מוכנים לקבל בספורט התנהגות שלא היינו מוכנים לקבל כמעט בשום מקום אחר. במילים אחרות: למה אין הרבה אנשים שיחנכו את הילדים שלהם להיות אגוצנטריים ולהכשיר כל אמצעי בדרך למטרה, אבל יש המון אנשים שיגידו לילדים שלהם ללמוד מסרטונים של ג'ורדן. טענתי אז שאי אפשר להפריד בין העילוי הספורטיבי לאישיות הבעייתית שיצרה אותו, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לקדש את החיבור הזה. מותר להעריך עליונות ספורטיבית, אבל צריך להיזהר מלהעריץ אותה.

לאורך עשרת פרקיה המרתקים, "הריקוד האחרון" - כנראה האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה עד כה - חוללה לאורכו של קו החיבור הדק הזה. הריקוד שלה סימן לא רק את קווי המתאר של אתלט יחיד בדורותיו, אלא גם את המנגנון האנושי שהפעיל (ונדמה שעדיין מפעיל) אותו. זה חילץ אותה מהסכנה הגדולה שעמדה בפניה - להפוך למכתב הערצה טלוויזיוני מרגש עד צרחות אך נטול כל שיפוטיות - והפך אותה לפרקט שעליו אפשר לדון לא רק בשאלות כמו מי באמת פירק את השושלת של הבולס או האם לברון ג'יימס גדול מג'ורדן, אלא בשאלות של הצלחה וגדולה ספורטיבית (ובכלל). הדברים היו ידועים עוד קודם לבואה, אבל "הריקוד האחרון" חידדה אותם: ג'ורדן היה ועודנו אליל; קדוש הוא לא. כפי שאמר השדר קית' אולברמן בהקשר שונה לגמרי, אחרי הקאמבק של ג'ורדן וההפסד לאורלנדו מג'יק במשחק הראשון בפלייאוף 1995: "והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: מייקל ג'ורדן אנושי".

Be Like Mike? לא תודה

זה איננו מובן מאליו. "הריקוד האחרון" עלתה לאוויר בצל החשדות/חששות (שהועלו גם כאן) שלא תספק דיוקן מורכב של ג'ורדן. זה היה מבוסס: היא הרי נעשתה באישורו הישיר של הוד אווירותו. הסיכוי שהאיש שפרט את תדמיתו הציבורית למיליארדי דולרים וששמר על פרטיותו בקנאות יניח להן להיפגע בשם איזו אמת דוקומנטריסטית נראה אפסי.

אבל הבמאי ג'ייסון ההיר הצליח בכל זאת, ותחת עינו הפקוחה והאדמומית של ג'ורדן, לייצר סדרה שמאתגרת את גיבורה ואת צופיה (למרות מגרעותיה, למרות הטון הנוסטלגי הסלחני, למרות שאיננה מושלמת - בדיוק כמו הגיבור שלה). ההיר (שביים בין השאר את הסרט המצוין "חמשת המופלאים" על כוכבי מכללת מישיגן של 1991) עשה זאת לא רק בכישרון (ותחת לחץ זמן בשל הקדמת שידור הסדרה; הפרק האחרון הושלם רק ביום חמישי האחרון), אלא גם בתבונה רבה, שמנעה ממנו התייצבות אסונית על מסלול התנגשות ישיר מול ג'ורדן.

העלילה הרשמית של "הריקוד האחרון" עוסקת בעונת האליפות האחרונה של הבולס. למעשה, הסדרה מגוללת את סיפורו של ג'ורדן ואת האופן שבו הפך את הבולס ממועדון כושל ונחשל באמצע שנות ה-80 לאחד המועדונים הגדולים בתולדות הליגה בשנות ה-90. אבל מתחת לכל זה היה הסאבטקסט: ניתוח כמעט פסיכולוגי, לא מעמיק אבל חד ובהיר להפליא, של יצר התחרותיות הכי מפלצתי שנראה על מגרשי הספורט אי פעם. בתוך העלילה המנתרת בזמן של "הריקוד האחרון", שגורמת לצופה להרגיש לפעמים כמו לברדפורד סמית' המסוחרר אחרי תקרית ה"משחק טוב, מייק", שתל ההיר נראטיב עקבי אחד: האתגור העצמי של מייקל ג'ורדן.

הנראטיב הזה עובר כחוט השני לאורך הסדרה. היא נפתחת בנאום של ג'ורדן מ-1997 לפני הקהל ביונייטד סנטר, שבו הוא מזכיר הבטחה שלו מ-1984 ש"נהיה אלופים לפני שאעזוב", ומסתיימת בתקווה שלו (גם היא מ-1984) להפוך את הבולס למועדון בסדר הגודל המיתולוגי של הלייקרס והסלטיקס. לכל אורכה מזכיר ג'ורדן את שאיפתו להשיג יותר אליפויות מענקי הדור שקדם לו, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. "הריקוד האחרון" - מהאליפות השישית דרך הפרישה השנייה ועד לחותם ההיסטורי - היא סדרה של הבטחות ג'ורדניות שקוימו.

אבל הנרטיב לא בנוי מההבטחות הגדולות, אלא דווקא מהמבחנים הקטנים, היומיומיים. בתוך המרוצים האפיים לאליפויות, ג'ורדן חי בעוצמה מלאה כל משחק בודד. הוא "חי את ההווה", כפי שאומר עיתונאי הספורט מארק ונסיל, ויותר מזה: הוא באמת קיים את הקלישאה הספורטיבית של "לחיות ממשחק למשחק". זה לא שג'ורדן הוריד לרגע את העיניים מהפרס; הוא פשוט שיכפל אותו לעשרות פרסים קטנים שמפוזרים בדרך. ואין הכוונה לניצחונות במשחקים, אלא לניצחונות הפרטיים של ג'ורדן על מי שהעז לקרוא עליו תגר - וגם על מי שקרא עליו תגר מבלי לדעת. "הריקוד האחרון" היא הצצה למנוע הג'ורדני דרך טיפות הדלק שהציתו אותו בכל ערב מחדש. 

זה יכול להיות מישהו שזרק לו מילה, כמו רג'י מילר; מישהו שהעז להזכיר את עצמו בנשימה אחת עם שם האלוהים, כמו קלייד דרקסלר; מישהו שמצא חן בעיני הג'נרל מנג'ר שנוא נפשו ג'רי קראוס, כמו דן מארלי וטוני קוקוץ'; או מישהו שפשוט לא אמר לו שלום, כמו ג'ורג' קארל. זה יכול להיות יריב מיתולוגי כמו אייזיאה תומאס או חבר לקבוצה כמו סטיב קר. זה יכול להיות הול-אוף-פיימר כמו קארל מאלון או שחקן נשכח כמו לברדפורד סמית'. זה יכול להיות סופרסטאר כמו צ'ארלס בארקלי שזכה ב-MVP או מאבטח שהתיימר לנצח אותו בפיצ'ינג פניז (הגרסה האמריקאית לגוגואים). זה בכלל לא משנה. אביו של ג'ורדן, ג'יימס, חושף בפרק השני את הקוד למערכת ההפעלה של בנו: "אם אתה רוצה להוציא ממייקל את המיטב, תגידו לו שהוא לא יכול לעשות משהו, או שהוא לא יכול לעשות את זה טוב כמו מישהו אחר. הוא מקבל את זה כאתגר אישי, לצאת ולעשות את זה, רק כדי להוכיח לך שאתה טועה". בתוך קונצרט הניצחונות של הבולס חוזר תמיד אותו פזמון ג'ורדני: למי הוא צריך להוכיח משהו הפעם?

מייקל ג'ורדן, הריקוד האחרון
"אם אתה רוצה להוציא ממייקל את המיטב, תגידו לו שהוא לא יכול לעשות משהו" | צילום: Andrew D. Bernstein באדיבות נטפליקס

זאת אולי גם התשובה לשאלה שעלתה בקרב רבים (לרבות יוצרי הסדרה) לאחר שג'ורדן אישר את הפקת "הריקוד האחרון": למה עכשיו? כשמעבירים את השאלה הזאת דרך מבנה האישיות הג'ורדני ולתוך הקונטקסט האקטואלי, שבו השיח הציבורי עוסק באינטנסיביות בדיון אם לברון ג'יימס גדול ממנו, ברור מדוע ג'ורדן היה צריך את "הריקוד האחרון". נדמה שהסדרה הזאת קרתה סוף סוף פשוט כי ג'ורדן גילה שהוא עדיין צריך להוכיח משהו למישהו. אולי כדאי שמישהו יגיד לג'ורדן ש"הריקוד האחרון" לא מספיק טובה, רק כדי שיעשה עוד אחת.

המתודה הג'ורדנית היתה יכולה להיות טיפ קואצ'רי לא רע: למצוא בכל משימה את האתגר הפרטי שלך, את מה שמדרבן אותך להצליח, מה שדוחף אותך להוכיח את עצמך. הבעיה היא שג'ורדן עשה זאת ללא רגישות, ללא מעצורים וללא ניואנסים. הוא לא הבחין בין טיפוסים מחוספסים כמו ג'ון סאלי לבחורים טובים כמו סקוט בורל, בין שחקנים גדולי גוף כמו וויל פרדו לקטנים כמו מאגסי בוגס, בין יריבים כמו קסבייר מקדניאל לקולגות כמו הוראס גרנט, בין כוכבים כמו בארקלי ומאלון לשחקנים משלימים כמו ניק אנדרסון ובריון ראסל. והוא תמיד דרס. במקום שבו אפשר היה להשיג ניצחון, הוא חיפש להנחיל תבוסה. במקום שבו אפשר להפגין נדיבות של מנצחים, הוא עמד עם חיוך שחצני ומלעיג. הוא לא רק הפיל אותך לקרקע; הוא גם דרך עליך כדי שלא תקום.

כשצופים כך ב"הריקוד האחרון", בעיניים בוגרות ומפוכחות, הצד האפל של ג'ורדן הופך ברור לא פחות מהצד הזוהר. מאחורי הדאנקים המפעימים וסלי הניצחון המרגשים עומד, בסופו של דבר, לא אלוהים כי אם אדם שאין לו אלוהים. אדם "קשה", כפי שאומר בי-ג'יי ארמסטרונג. אדם מורכב ובעייתי מאוד. ברגעים כאלו, לא בטוח שאפשר לחתום בלב שלם על הסלוגן האיקוני של גייטורייד שהציע לכולנו "Be Like Mike".

לא אהבה קשוחה, אלא בריונות

"הריקוד האחרון" נזהרת מלצלול לתוך כל דיון שמעמיק יותר מניתוח מהלך ניצחון בסדרת פלייאוף (אלמנט מרתק כשלעצמו בסדרה). היא נוגעת באספקטים מטא-ספורטיביים שסבבו את ג'ורדן, כמו ההימנעות מזיהוי פוליטי או הקונטקסט התרבותי האפרו-אמריקאי שבתוכו עלה לגדולה, אבל לא מקדישה לכך יותר מכמה סאונד-בייטס. נדמה שעיקר עניינה בתחומי המועדון: מהאינטריגות במשרדי ההנהלה דרך הדינמיקה בחדר ההלבשה ועד המשחק במגרש.

ובכל זאת, זו סדרה שחורגת מעולם הספורט, כפי שהספורט האמריקני כולו הוא בבואה של תהליכים חברתיים ופוליטיים, מהחתמת שחקן הבייסבול האפרו-אמריקאי הראשון ג'קי רובינסון ועד למחאת ההמנון של שחקן הפוטבול קולין קפרניק. עלילת הכדורסל של "הריקוד האחרון" היא לא רק סיפור אמיתי, אלא גם אלגוריה אמריקאית קלאסית על הצלחה: התגברות על מכשולים מתוך כוח רצון עיקש ("במשחק השביעי זה הכל על מי שרוצה יותר", אומר רג'י מילר) עד השגת החלום. ההיר בנה את הסדרה כך, בהריצו את העלילה קדימה ואחורה בזמן, מעמיס עוד ועוד מטענים שמושכים לאחור את השור השיקגואי, אבל מדהיר אותו עד האליפות. יותר מש"הריקוד האחרון" היא סדרה על ג'ורדן, ודאי יותר משהיא סדרה על עונת הריקוד האחרון, זו סדרה על מה שאמריקה הכי אוהבת: מצליחנות. ובספורט האמריקאי אין מצליחן - ווינר, כמו שקוראים לזה באמריקאית - גדול ממייקל ג'ורדן.

זה ניכר כבר בפריים הראשון, שמהדהד שוב בפריים האחרון. ג'ורדן נראה שם בגבו למצלמה. הוא יושב לבדו בדירה, על ספסל, מול חלונות ענק. ראשו מורכן. נקישות פסנתר בודדות ומלנכוליות מלוות את הכתוביות, שמספרות על השושלת האדירה של הבולס – חמש אליפויות בשבע שנים – ש"עתידה הוטל בספק". אבל אז, על רקע שאגות קהל מתעצמות, הקרחת הכי מפורסמת בעולם מתרוממת. אין שם פיפן, לא פיל ג'קסון, בטח לא ג'רי קראוס. אין את ה"ארגון". יש אדם בודד, שהספק הוטל על גבו - והוא היה יכול לו. הנה הווינר שלכם.

מייקל ג'ורדן, הריקוד האחרון
ווינר, אבל מסוג טורפני | צילום: Andrew D. Bernstein באדיבות נטפליקס

אבל למצליחנות בנוסחה הג'ורדני - ווינריות טורפנית - יש מחיר, והמחיר הזה נגבה לפעמים בחלומות אליפות מנופצים, בקריירות הרוסות, בדמעות ובפנסים בעיניים. היריבים של ג'ורדן נמחצו תחת מלחצי השאפתנות שלו, קולגות נכחדו בתחרות הדרוויניסטית שכפה עליהם - ומי ששרד, יצא כשותף לתהילת נצח. סקוט בורל - שמצטייר בסדרה כשק החבטות החביב על ג'ורדן - הסביר בחודש שעבר בראיון ל-NBC ש"אני לא מחשיב את זה כבריונות, אני מחשיב את זה כאהבה קשוחה". בהקשרים אחרים, המשפט הזה היה נשמע כמו אות מצוקה.

קר ופרדו לא שכחו את האגרופים שחטפו מג'ורדן, אבל נדמה ששניהם מקבלים אותם כחלק מתנאי העבודה עם האיש. לא ברור אם זה הותיר בהם צלקת, בטוח שזה השאיר להם טבעת אליפות. אבל האם זה היה שווה את זה? והאם זה לא היה יכול לקרות אחרת? השאלה הזאת (שלא עולה ולא מטופלת בסדרה) מאתגרת את המחשבה כפי שג'ורדן היה מאתגר את עצמו. אנשים מסוגו של ג'ורדן כונו, במחקר שנערך בהארוורד ב-2015, "עובדים רעילים". אנשים כאלו, שתגי "כוכב" או "גאון" הם כרטיסי העובד שמעבירים אותם מעבר למחסומי ההתנהגות הנאותה, פזורים לכל רוחבו של שוק העבודה, בכל חברה, בכל ארגון, בכל משרד. נדמה ש"הריקוד האחרון" - עם ג'ורדן שמדברר את עצמו, הקולגות המכילים ושש טבעות חותם - מבהירה איך זה עדיין מתרחש.

ג'ורדן עצמו, במונולוג נפלא שחותם את הפרק השביעי, מסביר מדוע התעמר בחבריו לקבוצה ("כשאנשים יראו את זה הם יגידו: 'אולי הוא היה רודן'"). "ככה אני משחק את המשחק", הוא מסביר בקול נשנק, "אם אתה לא רוצה לשחק ככה - אל תשחק ככה". ואז, רגע לפני שהוא נשבר מול המצלמה, הוא אומר: "הפסקה".

ג'ורדן לא משחק הגנה. הוא מודע למחיר שגבה מאחרים, וגם בגיל 57 הוא לא מתנצל על זה, מקסימום מספר ש"הרגשתי כזה קטן" אחרי האגרוף לקר. אבל, אולי לראשונה, הוא מתייחס גם למחיר שנגבה ממנו. כוכב העל שהתרחק מאמירה פוליטית כי "גם רפובליקנים קונים נעליים" (משפט שנאמר כהלצה אבל טומן בחובו מודעות אמיתית), והצליח לשמור על מעמדו גם לאחר מהמורות כמו הספר "חוקי ג'ורדן" או סיפורי ההימורים, מבין שב-2020 המוערת והמודעת גם הדימוי שלו עשוי להיסדק. ואולי זה תמיד הפריע לו, והיינו צריכים לחכות עשרים שנה כדי שהוא יפרוק את זה מהלב.

ג'ורדן הוא לא נבל מסרט של דיסני. כדאי להזכיר כאן, למשל, שהוא פילנתרופ פעיל: הוא גייס כספים לעמותת "Make-A-Wish", תרם לנפגעי ההוריקן בבהאמה, מימן הקמת מרפאות באזורי סיכון בשארלוט. גם את כל ההכנסות של "הריקוד האחרון" - הדוקו הנצפה ביותר של ESPN אי פעם - הוא מתכוון לתרום. הוא לא איש רע. אבל, כפי שאומר ארמסטרונג, הוא גם לא בחור טוב. "עם המנטליות שיש לו", מסביר בי-ג'יי, "הוא לא יכול להיות".

אם המניע של ג'ורדן לאישור הסדרה היה הצגת הקייס שלו בקרב על פסגת האולימפוס מול לברון ג'יימס, הרי שהמשימה הוכתרה בהצלחה. "הריקוד האחרון" מטביעה את הדיון כמו הדאנק הפוסטרי בפרצוף של פטריק יואינג. האמת? לא היה צריך את הסדרה בשביל זה. כל מי שראה את שניהם בזמן אמת יודע שג'יימס ענק, אבל לפחות בינתיים אין עדיין מה להשוות. מייקל ג'ורדן הוא שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים; אבל ג'יימס, כך נראה, הוא אדם אכפתי, נחמד וטוב יותר. עכשיו תחליטו אתם מה חשוב יותר.