שלום אסייג יצר את "המעברה" עם לב גדול ויומרות מיותרות

בין הסיום של "זגורי אימפריה" ל"מישל" של נועם בתן, שנת 2026 נפתחה עם ייצוגים מרעננים ומתוחכמים למרוקאיות המודרנית בישראל - על פניו אנטיתזה מוחלטת לגוף היצירה של שלום אסייג. כי אסייג, מי שמזה למעלה מעשור כובש כל טבלה אפשרית עם "שנות ה-80", "שנות ה-90" וסרטי "ההילולה", סלל את דרכו לקונצנזוס באמצעים אחרים: הומור עממי באופיו, נגיש מהממוצע, בלי קריאות תיגר לוחמניות אבל עם הרבה מחשבה מאחוריו. לכן "המעברה" סימנה שעת מבחן עבורו, בטח אחרי שסיים להוכיח את עצמו בדרמות רציניות כמו "מנאייכ" ו"פטריק". ובעודו פוגש פנים אל פנים את הפצע הכי כואב לעדה, אסייג ביקש להגדיר את הסדרה החדשה שלו כדרמה קומית, כלומר לבחור גם וגם. רק שהגם וגם הזה לא רק שלא מאוזן, אלא בקושי קיים.

"המעברה" של רשת 13 היא הממשיכה הכמעט-רשמית של קומדיות האייטיז והניינטיז מבית אסייג - הוא יצר אותה לצד בנו דניאל (שמשמש כאן תסריטאי ראשי) והשותף הקבוע אור כהן, אבל בלי האח מני, הזמין רבים משחקני הסדרות ההן ואפילו שמר את מושכות הבמאי לעצמו במקום לבצע אאוטסורסינג לגורמים אחרים. משנות ה-80 ל-90, ואז פנייה חדה אחורה ל-50. אסייג מגלם כאן את אליהו בן סימון, עולה חדש ממרוקו שהגיע יחד עם משפחתו למעברת עולים. רובי פורת-שובל היא אשתו סולאנז', שבשום פנים ואופן לא תעברת את שמה, ואת האנסמבל הרחב משלימים שלומי קוריאט, דני שטג, דניאל אסייג, נדב אבקסיס, מוטי בן ישי, חיים זנאתי, אבי גרייניק, נועה כהן, נתן נתנזון, שחר חיון, עילאי אלמקייס ויגאל עדיקא.

עד כה, כל החומרים לקומדיה. זה מסביר את ההפקה הזולה למראה, את מערכת היחסים שקוריאט מנהל עם תרנגולת, את הקמפיין שדיבר על "סדרת הקאלט הבאה" - ובעיקר את הבחירה להרבות צחוק אפילו בסצינה על טראומת ה-DDT. רק ש"המעברה", כך לפחות הפרסומים הרשמיים, לא רצתה להיות עוד קומדיה. היא רצתה להיות דרמה קומית. בניכוי המטענים ההיסטוריים המובנים מאליהם, אלה שאסייג תמיד בוחר בגישה הקלילה כשהוא מתייחס אליהם, לא ברור איפה הדרמה הזאת נמצאת. אולי יש הפתעה בדרך: למרות שצולמה ממש לא מזמן, "המעברה" כבר אושרה לשתי עונות ו-20 פרקים, שלפחות הראשון בהם ארוך למדי עבור סיטקום שגרתי. אך אם זה המצב, אין לו שום סימנים מעידים. כרגע הסיווג העצמי של "המעברה" מרגיש כמו שאיפה להאדיר את עצמה גם בפני הקהל המתעליין, בלי לספק לכך קבלות ובלי לחבק עד הסוף את אופייה האמיתי.

כך או כך, ההגדרה הז'אנרית של "המעברה" היא עניין שולי. לצופים הרבה יותר חשוב לדעת אם הבטחת הקאלט תקיים את עצמה - וספק אם נולד המבקר שדעתו תשפיע בכאלה מקרים. לזכות אסייג צריך לציין את העובדה שהגיבורים שלו אומנם מוצגים לעתים כפתאים, בטח מול הממסד שמובא כאן במלוא זלזולו, אך הם אף פעם לא טיפשים ואף פעם לא כתובים באופן מקטין; יש להם ראש אמיתי על הכתפיים, אפילו כשעובדים עליהם על איפה נמצאת ירושלים. מצד שני המבטא התקופתי שלו פשוט לא עובר, המבטא של בנו דניאל (בתפקיד מפא"יניק בריטי) עוד פחות, ויגאל עדיקא משחק בשנות ה-50 בדיוק את אותה דמות שהוא משחק בסדרות שמתרחשות כיום. חורים בעיקר הרגעים שבהם "המעברה" פוגשת את מי שממוקמים תחתיה בשרשרת המזון העדתית, למשל דמות ממוצא הודי. שם היא כבר פשוט גזענית על חלשים. אלה פאולים לא נעימים למראה, תוצאה של המעבר של השחקן-יוצר מתפקיד האנדרדוג לחלק מהמיינסטרים המובהק. אבל הבדיחות הקבועות קיימות, כך גם ההתמסרות של השחקנים והלב הגדול. ההבטחה לקאלט הולמת אותה פי אלף מכל היומרות האחרות.