הסרט על נגה ארז נופל לקלישאות שהיא התחמקה מהן
ב"נגה" (NOGA) על נגה ארז אין זכר לפרסונה הקודמת או התייחסות נרחבת לסערת ה-BDS, אבל כן יש זוועות פורנוגרפיות מ-7 באוקטובר ומונולוגים כנים על הזוגיות שלה - ועליה בלבד. דוקו שמתנהג בדיוק כפי שחשבתם שיתנהג, עם הרבה גילויים אבל בלי הפתעה אחת
לא חסרים סיפורים על זמרי ליווי שעברו לקדמת הבמה, אבל האחד על נגה ארז בלתי נתפס מבחינת הקטבים שביניהם הוא נע: מעמידה (בלי פוני) מאחורי דנה אינטרנשיונל בכישלון של "דינג דונג" באירוויזיון 2011, לעמידה (עם פוני) על הבמה של קואצ'לה, ובכוחות עצמה. אין שום דרך ליישב את הפער בין שתי הפרסונות האלה, כשזו העכשווית וההיפסטרית של ארז בטח הייתה שמחה למחוק כל זכר לקודמתה. ומאחר ש"נגה" (NOGA), סרט הדוקו החדש עליה, הוא עוד מוצר יחצני יותר משהוא עיתונאי - הפרסונה הזאת של ארז נפקדת מסיפור חייה המעודכן.
וזה לא המקרה היחיד שבו "נגה", שביימו ג'ונו ובנג'י ברגמן ועלה ב-yes דוקו, תפור למידות הצרכים התדמיתיים העדכניים שלה. אמירת עבר עקומה בעניין ה-BDS, שעליה ארז כבר התנצלה ואף על פי כן הכתיבה חלק נכבד מהיחס כלפיה בישראל, הופכת בסרט למכשול קטנטן שמיד מדלגים עליו. מנגד ניצבת במה נרחבת להתגייסות של הזמרת עבור המאבק לשחרור החטופים - והברגמנים לא טורחים להתעכב על השיקולים התרבותיים-חברתיים שגרמו לארז להתבטא ככה בזמנו, מול אלה שגרמו לה להתגייס במהלך המלחמה לעולמות ההסברה. בכלל, כמו כל דוקו אחר על טאלנט בן ימינו, "נגה" נחצה לשניים באמצעות שקופית "אוקטובר 2023". הסרט בוחר רק להשמיע את הזוועות מהיום ההוא, בלי להראות אותן, אבל גם הן פורנוגרפיות ולא נחוצות.
"נגה" הוא גם הזדמנות להכיר לעומק את אורי רוסו, האיש שלצדה בחיים ועל הבמה. היא נותנת לו קרדיט מלא על כל אספקט של חייה - האישיים והמקצועיים כאחד - אבל בסוף, כמו עם שם הבמה שלה, נגה יש רק אחת. את דמי הרצינות בדוקו היא מספקת באמצעות מונולוגים כנים על הזוגיות שלהם, ועליה בלבד. מעבר לזה, כנראה שאפילו רובי וויליאמס זוכה בסרט ליותר זמן מסך מרוב דמויות המפתח האחרות בחייה. לכן למרות היותו עמוס גילויים, אין ב"נגה" ולו הפתעה אחת: הוא מתנהג בדיוק כפי שחשבתם שיתנהג, עם שירים טובים שכבר הכרתם וצילומים יפים שיכולתם לדמיין בלי לצפות בהם, וכשאותו אוקטובר נכנס לתמונה הוא צועד לפי הספר. "עוד לפני שאני הולכת להיכשל שם בגלל הסיפור הזה, אני כבר ויתרתי", מסכמת ארז את ההכרח להגדיר מחדש את החלום שלה בעקבות המלחמה, והסרט עליה אכן משרטט דיוקן של פספוס שספק אם עוד אפשר לתקן. ודווקא שם, כשהסרט עצמו מוותר על החלום להיות דוקו בקנה מידה בינלאומי, נגה ארז שמופיעה על המסך מעוררת הזדהות יותר מכל הפרסונות האחרות שלה ב"נגה". מגיעה לה אהבה, לא מתוך רחמים אלא מתוך אהבת אמת, ומגיע לה סרט שלא ייפול לקלישאות שמהן היא התחמקה כל חייה.