הקאמבק של "מנהל לילה" הרבה יותר בונדי מבעבר

כשטום הידלסטון נכנס לפני עשור לנעליו של סוכן הביון הבריטי ג'ונתן פיין במיני-סדרה "מנהל לילה" (The Night Manager) על פי ספרו של ג'ון לה קארה, לא מעט דובר על כך שמדובר בהצהרת כוונות לקראת כניסה לנעליים נוצצות הרבה יותר כג'יימס בונד הבא. בונד ולה קארה אומנם הפוכים זה מזה מבחינה קונספטואלית - בונד הוא הגיבור האולטימטיבי, לה קארה חי במחשכים ועוסק באנטי-גיבורים - אבל עדיין מדובר בשני מותגי הריגול הגדולים של התרבות הפופולרית ולהידלסטון יש את הלוק הקלאסי לתפקיד (ואולי דווקא זה בעוכריו בימינו). בכל מקרה, זה לא קרה. "מנהל לילה" הייתה הצלחה גדולה, היא זכתה בפרסים, הקפיצה את אוליביה קולמן הנהדרת אל ארמון בקינגהאם ו"הכתר", אבל ההייפ דעך. הסדרה נשכחה כמו רבות וטובות ממנה בתוך הבלנדר האינסופי של הסטרימינג והידלסטון חזר אל הדמות שהוא הכי מזוהה איתה, לוקי, אחיו הקנאי והמרושע של תור ביקום הקולנועי של מארוול.

עשור מאוחר יותר, נצח במונחים טלוויזיוניים, הסדרה חוזרת כעת בהפקת ענק של ה-BBC ואמזון פריים, עונה שנייה עם שישה פרקים שכולם נמסרו מראש לביקורת (ושלישית שכבר הוזמנה). הידלסטון כבר לא יהיה בונד הבא כנראה, אבל אם לשפוט מהמקום שאליו הלכה הסדרה, אם בונד לא יבוא אל הידלסטון הידלסטון יהפוך את ג'ונתן פיין לבונד הפרטי שלי. ואם בעונה הראשונה משחקי המוחות היו מזוהים עם נבכי נשמתו הקודרת של לה קארה, כשהסדרה הייתה מבוססת על הספר מ-1993, העונה השנייה היא כבר הרבה יותר בונדית באופי שלה. תאהבו יותר או פחות - זה עניין של טעם - הידלסטון הופך את פיין לסופר-מרגל עם סדרה בקצב מאוד גבוה ועם הרבה מאוד אקשן. זה טוויסט מעניין, גם בגלל שבמפת ההשפעה אין ספק שלה קארה הוא זה שניצח את בונד בקרב על הנרטיב של עולם הריגול. בערך כל סדרה בז'אנר, בין אם היא מגרדת את התחתית שלו כמו "סוכן הלילה" או בצד האיכותי של הבינג' כמו "סוסים איטיים", מהדהדת את העמימות המוסרית של לה קארה - עולם שבו המערכת היא מושחתת ומשחיתה, כשהמוסר קיים, אם קיים, רק במרחב הפרטי ולא הציבורי.

כמו בעונה הראשונה, גם מאחורי השנייה ניצב השואוראנר דיוויד פאר, שמכיר היטב את עולמות הביון מהסדרה הבריטית הפנטסטית "ספוקס". הפעם הוא רץ סולו עם סיפור חדש, כאשר ההשראה של לה קארה מנשבת מעל (והיא שם בכמה רגעי מפתח). העונה השנייה קופצת קדימה עשור גם כן, כמו הזמן שחלף בעולם האמיתי. ג'ונתן פיין של הילדסטון הוא קצין ביון בריטי שחי תחת זהות אחרת, של אלכס גודווין, כאשר כמעט איש כולל אינו מודע לעבר שלו. הוא מנהל יחידה שקטה שעושה מעקבים, אבל לא נכנסת למגע ישיר עם הבאד-גאיז, וכך הוא חי חיים שקטים יותר - אפילו שברמה האישית דיקי רופר (יו לורי), האיש הנורא בעולם, עדיין רודף אותו בלילות.

הימים של גודווין נינוחים, עד שבאחד המעקבים הוא נתקל בדמות שהוא מזהה מהעבר, שכיר חרב. הוא יוצא למעקב אחריו, וזה מוביל אותו למפגש נפיץ עם טדי דוס סנטוס (דייגו קלווה, אקס "נרקוס: מקסיקו"), קולומביאני צעיר שמציג את עצמו כאיש עסקים מצליח עם פעילות צדקה ענפה, אבל כזה שקשה לטעות בניחוח שעולה ממנו. גודווין, כלומר פיין, כלומר הילדסטון, יוצא בעקבותיו, אובססיבי וחדור מטרה מתמיד. הוא נעזר ברוקסנה בולאניוס היפהפיה (קמילה מורון שהייתה מוכרת בעיקר כחברה של לאונרדו דיקפריו, מי אמר נערת בונד ולא קיבל?) וכך הוא נשאב אל פרשה חדשה בקולומביה, עם עוד כמה יוצאי "נרקוס" בתפקידי משנה, ועם הצד הבריטי שכולל את פול צ'אהידי בתפקיד נהדר ועם אינדירה וארמה ("משחקי הכס"). לא ניכנס פה לספוילרים, אל חשש - רק נאמר שהסדרה מסמנת וי בכל סעיף בצ'ק-ליסט. מזימות וקנוניות, בגידות ושקרים בכל פינה, ועם הבמאית ג'ורג'י באנקס-דיוויס שלא נותנת לנשום לרגע.

ועוד משהו: קצת יותר מחמש שנים חלפו מאז הלך לעולמו ג'ון לה קארה, הלו הוא שם העט של דייוויד ג'ון מור קורנוול, ופרט לדוקו "מנהרת היונים" - חובת צפייה באפל TV - זה העיבוד הראשון ליצירה שלו שיוצא מאז מותו, ולבטח לא האחרון. המציאות של ימינו, עם נשיא ארה"ב שחוטף את נשיא ונצואלה ומאיים על גרינלנד, היא כזאת שאפילו לה קארה היה עוצר ואומר, שנייה, חבר'ה בואו ננסה להיות יותר אמינים.