"החיים זה לא הכל" והמעריצים המפתיעים: "אני בהלם מזה"

בעונה הראשונה של "החיים זה לא הכל" כמעט אף אחד לא צפה. היא עלתה בקיץ 2001, בתוך רצועה של טלעד שנקראה "צחוק טלעד", ובתקופה שבה תוכניות מצליחות בערוץ 2 רשמו יותר מ-30 אחוזי רייטינג, הסתפקה בסביבות 11 אחוז. "אולי אני ואמא שלי ראינו את זה", נזכר היום יוצר הסדרה דניאל לפין בשיחה עם mako. "אבא שלי כבר נפטר, אז הוא לא יכול היה לראות. נגמרה העונה ואמרתי לעצמי: גם זה נפל. חשבתי שיש לנו משהו טוב, אבל יש כל כך הרבה תנאים שצריכים להתחבר כדי שמשהו יצליח, שזה נס בכל פעם".

עשר שנים לאחר מכן, בספטמבר 2011, פרק הסיום של הסדרה רשם 32.7 אחוזי רייטינג, פיק של 35 אחוז ויותר מ-800 אלף צופים. בין שני המספרים האלה הפכה הקומדיה שכמעט נעלמה אחרי עונה אחת לאחת הסדרות המצליחות, הארוכות והאהובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

25 שנה אחרי שעלתה, "החיים זה לא הכל" עדיין כאן. תשע העונות ו-149 הפרקים שלה ממשיכים להסתובב בשידורים חוזרים, ונחתכים שוב ושוב לקטעים בטיקטוק ובאינסטגרם. משפטים שנכתבו בתחילת שנות האלפיים הופכים לממים, קטעים ישנים צוברים מאות אלפי צפיות, וצופים שנולדו אחרי שגדי ודפנה כבר התגרשו מכירים את מיקי, אורלי, קנובלר, מאיר ובתיה. "מה שמפתיע אותי היום הוא החיים שיש לסדרה אחרי שהיא סיימה את השידורים הפעילים שלה", אומר לפין. "אני בהלם מאנשים שנולדו אחרי שהסדרה עלתה ומזהים אותי. אני שיחקתי שם איזה רב כמה פעמים, ואני שואל אותם: אתם מכירים את זה? מאיפה? היו אפילו בחורי ישיבה בבני ברק שהתקשרו אליי בהפסקה מהלימודים כדי שאפסוק בוויכוח שהיה להם על הסדרה. הם שאלו אותי מה שם המשפחה של דמות מסוימת או איך דפנה הכירה את גדי. מפתיעים אותי החיים שעדיין יש לה. היא חיה לגמרי".

גם השחקנים ממשיכים לפגוש אותה על בסיס יומיומי. "עוצרים אותי על הסדרה כל יום", מספרת ענת וקסמן, שגילמה את דפנה. "בעיקר אומרים לי, 'אני רואה את הסדרה בלופים', ושואלים למה אנחנו לא חוזרים ולמה לא מחזירים אותה". אבי קושניר, שגילם את גדי נוימן, מספר שגם ילדים מזהים אותו כיום בזכות קטעים שממשיכים לרוץ ברשת. "זה נורא כיף ונורא מחמיא", הוא אומר. "מי שפונה אליי אומר שהוא ראה את כל הפרקים, ואתה רואה עליו שהוא נהנה לחוות את זה. זה כיף, אתה נוגע באנשים. בסוף זה המקצוע שלנו, השחקנים עושים את העבודה והקהל נהנה, ובשביל זה אתה עובד".

יעל לבנטל, שגילמה את אורלי, מקבלת עד היום תזכורות כמעט יום-יומית לכך שהדמות לא נעלמה עם ירידת הסדרה מהמסך. "עוצרים אותי עד היום, גם קהל צעיר, וכל הזמן אומרים לי עשרה משפטים מהסדרה. דברים כמו 'איך התעללת במיקי', 'זאת אורלי' וכאלה", היא מספרת. "זה מדהים אותי שהסדרה הזאת עדיין עובדת. גם בסטנדאפ שלי אני מקבלת תגובות עליה כל הזמן".

בזמן אמת, כאמור, זה ממש לא התחיל ככה. לפין נזכר שהעונה הראשונה עלתה ב-2 ביולי 2001, בתקופה שבה שידור סדרת מקור חדשה בקיץ לא בדיוק נחשב להבעת אמון. "בחוקי הטלוויזיה של אז לא משדרים בקיץ", הוא מספר. "החליטו לשדר אותנו בקיץ, בתוך רצועה שנקראה 'צחוק טלעד'. ניסיתי להסביר להם שאתה לא שם את המילה 'צחוק' בשם של משהו קומי. זה כאילו שאתה אומר לצופים: חבר'ה, זה הולך להצחיק".

גם ערב הבכורה, לדבריו, לא עזר לסדרה להתרומם. "בדיוק כששודר הפרק הראשון, הערוץ הראשון עצר את השידורים לטובת הודעה מיוחדת לציבור. כולם חשבו שקרה משהו דרמטי, ובסוף התברר שזו הייתה אזהרה שלא לשתות מים באזור מסוים. היינו באוברדראפט של רייטינג, הייתי צריך להביא רייטינג מהבית. כמעט אף אחד לא ראה את זה".

למרות הנתונים, בטלעד החליטו להזמין עונה נוספת. לפין מייחס את ההחלטה לחיימון גולדברג, מבכירי הזכיינית, שהתקשר אליו והבטיח שהפעם יעשו את הדברים אחרת. "הוא אמר לי, 'אנחנו רוצים עוד עונה, והפעם נעשה את זה כמו שצריך'. אמרתי לו: מה, השתגעת? עשינו דבר שלא נהגו לעשות אז ופתחנו את העונה השנייה בפרק כפול עם אלי יצפאן. זה עשה בסביבות 30 אחוז רייטינג וקיבל ביקורות מטורפות. אחר כך טלעד שידרה מחדש את כל העונה הראשונה, ופתאום גם היא קיבלה רייטינג מטורף. זה מה שסגר את הפינה. העונה השנייה שמה אותנו במקום".

המספרים הרשמיים חיזקו את התחושה. העונה הראשונה אומנם לא הפכה מיד ללהיט, אבל העלתה בכ-40 אחוז את שיעור הצפייה ברצועה שבה שובצה. העונה השנייה כבר סיימה עם ממוצע של 21 אחוז, נתון שנחשב באותה תקופה לגבוה ביותר לסיטקום ישראלי מקורי. "אני חושב שבעונה השנייה זה התחיל לתפוס ולקבל בוסט חזק", נזכר עידן אלתרמן, שגילם את מיקי. משם הסדרה לא עצרה: היא שרדה את סיום הזיכיון של טלעד אחרי ארבע עונות, נרכשה על ידי רשת והמשיכה לחמש עונות נוספות. ב-2006 היא סיימה עונה עם ממוצע של 21.8 אחוז, ב-2010 פתחה עונה עם 25.5 אחוז, ואפילו השידורים החוזרים שלה הצליחו להגיע בשלב מסוים לאזור 18 ו-19 אחוזי רייטינג. כשהסתיימה, אחרי עשור, היא עדיין הייתה אחת התוכניות החזקות על המסך.

גם מחוץ לישראל שמו לב. הפורמט נמכר לצ'כיה וליוון, ולאחר סיום הסדרה נרכשה על ידי אולפני סוני ורשת CBS לצורך פיתוח גרסה אמריקאית. לפין כתב את העיבוד לצד התסריטאי האמריקאי מייק סיקוביץ, ובהמשך אף הופק פיילוט, שלא הפך לבסוף לסדרה. אבל ההישג המשמעותי יותר נותר מקומי: בתעשייה שבה קומדיות מתקשות לשרוד גם עונה שנייה, "החיים זה לא הכל" הצליחה להחזיק במשך תשע עונות בלי להחליף את הדמויות המרכזיות, בלי להמציא את עצמה מחדש ובלי לנטוש את הנושאים שהעסיקו אותה מההתחלה: זוגיות, הורים, עבודה, כסף והפער בין החיים שאתה רוצה לחיים שקיבלת.

"זה על החיים של זוג ולכן זה מדבר לכל כך הרבה אנשים, כי אלה סיטואציות מהחיים", מסבירה וקסמן. לפין מגדיר את מה שהסדרה עשתה באמצעות ביטוי ששמע מבמאי התיאטרון אילן רונן: "קומדיית מרפקים". "אנשים יושבים, ואחד נותן מרפק לשני ואומר לו: 'אנחנו רבים בדיוק ככה'. ואם הם צעירים מדי, הם אומרים: 'ההורים שלי רבים ככה'. כל אחד רואה שם איכשהו את עצמו. פשוט כתבתי את מה שאני מכיר. היו פרקים שבהם כמעט לקחתי אירועים שקרו וסידרתי אותם מחדש. ברור שהמצאתי גם עלילות, אבל חלק מהדברים התבססו לגמרי על המציאות. אנשים זיהו את עצמם שם".

במרכז הסדרה עמד גדי נוימן, תסריטאי טלוויזיה ממורמר שלא היה מרוצה מהעבודה, מהמשפחה או מהחיים באופן כללי, ובעיקר רצה שיניחו לו לשבת מול הטלוויזיה. "הגיבור שלה מסתכל על העולם בעיניים מאוד ציניות", מסביר אלתרמן. "אין לו כוח לכלום, לא לעבודה שלו, לא להורים שלו, לפעמים לא לאשתו ולא לשכן הנוירוטי שמטריף אותו. תן לו רק להיות מול הטלוויזיה. אני חושב שזה נוגע במשהו שכולם יכולים להזדהות איתו, בעולם הזה שבו אנחנו מוקפים באנשים שלא תמיד קל לנו להכיל. הדמות שלי הייתה אמורה לאזן אותו. גדי היה קצת יותר מקורקע, ומיקי הביא איתו עולם הרבה יותר משוגע ומרחף".

דניאל, מה לדעתך סוד הקסם שלה שגרם לה לעבוד כל כך הרבה זמן?
"אני חושב שיש מנוע רגשי גדול לדפנה וגדי. מהעונה השלישית השאלה הייתה אם גדי ודפנה יהיו ביחד. זה המנוע של כל קומדיה רומנטית. כמו רייצ'ל ורוס, אתה רוצה שהם יהיו יחד וזה איכשהו מנחם אותך. גדי ודפנה התגרשו ונתנו לצופים את כל הסיבות למה הם לא צריכים להיות ביחד, אבל עדיין רצו אותם ביחד. זה כמו לומר: אני רוצה שההורים שלי יהיו יחד, אפילו שהם רבים. כשיש לך מנוע דרמטי טוב, אתה יכול להלביש עליו מה שאתה רוצה".

אבל ההצלחה של הסדרה לא נשענה רק על גדי ודפנה. עם השנים נוצרה סביבה גלריה של דמויות שבסדרות אחרות אולי היו נשארות בשוליים, אך כאן קיבלו חיים משל עצמן: מיקי ואורלי, קנובלר ודוריס, מאיר ובתיה, ובהמשך גם מיכל, נועה ואהוד. "קודם כל הייתה הכתיבה של דניאל. הכל מתחיל בדף לבן וריק, כשמישהו בא וכותב סיפור. אחר כך היה קאסט פשוט נפלא, והיה כיף לעבוד על זה ולהגיע לאולפן", אומר קושניר, ווקסמן מחזקת: "זה דניאל, זו הכתיבה. הוא כותב מצוין, הוא מבין הומור והוא יודע לבנות דמויות. הוא מאוד מוכשר בכתיבה".

גם אלתרמן חוזר לכתיבה של לפין כשהוא מנסה להסביר מדוע הסדרה החזיקה מעמד זמן רב כל כך. "דניאל יודע לכתוב כמו שכותבים באמריקה. זה לא רק שהוא איש מצחיק, הוא יודע לכתוב וליצור סיטקום טלוויזיוני ברמה מאוד גבוהה. מעבר לזה היה קאסט מצוין".

בדיעבד נדמה שאיש אחר לא היה יכול לגלם את גדי, אבל ליהוקו של קושניר כמעט לא קרה. לפין וקושניר הכירו עוד מתקופת השירות הצבאי ועבדו יחד במשך שנים, ודווקא הקרבה ביניהם גרמה ללפין לחשוב שהוא אינו הבחירה הנכונה. "באתי לקושניר ואמרתי לו: תקשיב, אני עושה סדרה חדשה, אבל אתה לא תשחק את התפקיד הראשי", הוא נזכר. "הסברתי לו שזה לא נראה לי אמין שאני, כתסריטאי שכותב סדרה על תסריטאים שמאוד ביקורתיים כלפי טאלנטים, אקח לתפקיד את הטאלנט שאני כותב לו ב'זהו זה'. חיימון גולדברג התעקש לבחון אותו ואמר לי שאם אני לא מוכן, הוא לא בטוח שיעשה בכלל את הפיילוט. קושניר נכנס עם הטקסט ביד, קרא את המונולוג הראשון. באותו רגע היה ברור שאנחנו מבזבזים זמן. סגרנו את הפינה הזאת בשנייה".

גם אלתרמן לא התאים לכאורה לתכנון המקורי. מיקי היה אמור להיות קרוב יותר לגדי בגילו, בעוד שבין אלתרמן לקושניר היה פער של יותר מעשור. לפין מספר שבמאי התיאטרון מיקי גורביץ', שסייע לו בתהליך הליהוק, התעקש שאלתרמן הוא הבחירה הנכונה. "אמרתי לו שזה לא מתאים לגיל, והוא אמר לי: 'הוא עושה את זה, תשכתב'. הוא צדק לגמרי. עידן היה בול פגיעה, וגם מוטי כץ כקנובלר. זה היה קאסט חלומי שהייתי נכנס איתו לכל פרויקט מחדש".

החיבור בין אלתרמן ללבנטל היה טבעי עוד לפני שהמצלמות נדלקו. "יעל חברה טובה מאוד שלי. אחרי שליהקו אותי וחיפשו מי תהיה אשתי, היה די ברור שיפנו למישהי שהיא גם חברה טובה ושעבדתי איתה במשך שנים. הגענו מאותו עולם, ממועדון הסטנדאפ דומינו גרוס, וזו הייתה בחירה טבעית". הכימיה ביניהם הפכה את מיקי ואורלי מזוג משני לאחד הצירים המרכזיים בסדרה, ובשלב מסוים אף הובילה לסדרת בת "החיים על פי אורלי".

הקשר בין השניים נמשך הרבה אחרי שהצילומים הסתיימו. "אנחנו עדיין עובדים ביחד כי שנינו עושים סטנדאפ", מספרת לבנטל. "גם בזמן המלחמה צילמנו סרטון משותף. הקשר בינינו נשאר, ואנחנו ממשיכים להיפגש ולעבוד יחד".

ככל שהעונות התקדמו, כבר כמעט לא היה צורך להסביר לשחקנים מי הן הדמויות. לפין מסביר: "בעונות הראשונות אתה עדיין לומד. בשלב מסוים הקאסט הזה ידע בדיוק מה הוא עושה. היו מקומות שאני רציתי דבר אחד והם רצו דבר אחר, אבל זה כבר זרם. היינו נפגשים באולפן לכמה חודשים בכל שנה, ואחר כך הייתי ממשיך לעריכות. כל אחד עשה פרויקטים אחרים, אבל הסדרה הייתה האי הזה שחזרנו אליו. זה היה חלק ניכר מהשנה והדבר העיקרי שעשינו".

אחד הסיפורים שלבנטל זוכרת במיוחד התרחש לקראת צילומי פרק הסיום, כשהייתה בהיריון מתקדם. "דניאל אמר לי שאני חייבת להיות בפרק כי יש לי בו תפקיד חשוב, והוא מאוד דאג שאני אלד בדיוק בזמן הצילומים", היא משחזרת. "בסוף ילדתי שלושה שבועות לפני הצילומים והתקשרתי אליו מחדר הלידה. אמרתי לו: 'אני אהיה בצילומים'. הוא שאל אותי: 'איך את יודעת?', ואמרתי לו: 'כי ילדתי'". לבנטל אכן הגיעה לצילומים, יחד עם התוספת החדשה למשפחה. "התינוקת שאני מחזיקה בפרק הסיום היא התינוקת האמיתית שלי. היא הייתה אז בערך בת חודש".

גם הסיטואציות הקטנות ביותר קיבלו חיים ארוכים בהרבה מאלה של הפרק שבו הופיעו. "היה לי רואה חשבון כזה", מספר לפין על ההשראה לדמותו של רואה החשבון "רגע". "באתי אליו פעם והוא אמר לי: 'אתה לא חייב כלום. רגע, שנייה, אתה חייב 600 אלף שקל. לא, רגע, בעצם הם חייבים לך 200 אלף'. הוא היה מתחיל כל משפט ב'רגע', כי הוא כבר ציפה שישתיקו אותו". באחת הסצנות מסביר רואה החשבון לגדי כי לאחר שייצא לפנסיה צפויים להישאר לו 1,200 שקלים בלבד. "גדי אומר לו: 'אני חוסך כל החיים שלי כמו שהאוצר אמר לי לחסוך, וזה מה שצפוי לי, עוני'. דיברתי עם החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, והם פותחים עם הקטע הזה את הלימודים של התלמידים החדשים. סיפרו לי שמשתמשים בו גם בקורסים לביטוח".

גם הקטע שבו גדי מבקש לישון "יום, יומיים, חודש" זכה לחיים חדשים ברשת. "כל אדם שעייף מרגיש את זה", אומר לפין. "אחרי המלחמה באיראן, כשאנשים לא ישנו, עשו מזה סרטונים שבהם כלבים אומרים את זה. הקטע שוב התפוצץ בטיקטוק ובאינסטגרם. זה היה כיף לכתוב אותו".

גם לבנטל מגלה שיש רגע אחד מהסדרה שמסרב להיעלם, אף שהיא עצמה כבר אינה זוכרת מאיזה פרק הוא לקוח. "יש מונולוג שכל הזמן שואלים אותי עליו, ואני לא ראיתי שהוא עלה לרשת, גם לא לרשתות החברתיות. זה מונולוג שבו אורלי מדברת על איך החיים עוברים ב'פאף'. אני יושבת מול גדי ודפנה ואומרת להם: 'אתם זוכרים שהיינו בכיתה א', והנה פתאום החיים עוברים בפאף'. כל הזמן שואלים אותי איזה פרק זה ואני באמת לא יודעת, אז אם הכתבה הזאת יכולה לעזור ומישהו יכול להעלות את זה, אני אשמח".

עדות יוצאת דופן במיוחד לכוח המנחם של הסדרה הגיעה ללבנטל בעקבות 7 באוקטובר. "מישהו סיפר לי שב-7 באוקטובר הוא היה בתאילנד, והמשפחה שלו הייתה מנותקת קשר. הוא טס לישראל ואמר לי שכל מה שהרגיע אותו במהלך הטיסה היה לראות ברצף פרקים של 'החיים זה לא הכל'. בסוף הסיפור הוא מצא את המשפחה שלו והכל היה בסדר, אבל זה מראה את הכוח שיש לסדרה הזאת".

ומה לגבי חזרה? מתברר שהרעיון לא הסתכם בשאלות של מעריצים. לפין מספר שרשת פנתה אליו בעבר בעניין חידוש הסדרה, ובשלב מסוים הוא אף כתב והגיש רעיון לעונה שתתרחש כ-20 שנה אחרי האירועים המקוריים. "היה לי רעיון ממשי וידעתי בדיוק איך לעשות את זה", הוא מספר. "מיכלי, הבת של גדי ודפנה, הייתה אמורה להיות דמות מרכזית. זה היה יכול להיות מעניין לפגוש את הדמויות האלה שוב ולשאול אם הן עדיין רלוונטיות. הכנתי מפת דרכים והגשתי אותה לרשת לפני כמה שנים, אבל זה לא קרה ולא הוזמן. הייתה תקופה שמאוד רציתי לעשות את זה. היום אני עדיין פתוח, אבל זה לא תלוי בי".

גם השחקנים לא סוגרים את הדלת. "הייתי מאוד שמחה", אומרת וקסמן על האפשרות לחזור לפרק מיוחד או לעונה נוספת. אלתרמן משיב בפשטות: "כן, למה לא?". קושניר זהיר יותר: "קודם כל יכול להיות כיף להיפגש, אבל צריך לקרוא ולראות שהתסריט מתאים וטוב". לבנטל מודה שמבחינתה מדובר בדילמה. "מצד אחד זה כיף, ואני אוהבת את האנשים, ומצד שני זה זיכרון מתוק שאולי עדיף להשאיר ככה", היא אומרת. "כשתגיע הצעה, אני אחשוב עליה".

אולי דווקא העובדה שאיש מהם לא יצא לדרך במטרה ליצור קאלט היא שאפשרה ל"החיים זה לא הכל" להפוך לכזאת. "אף אחד לא מתחיל ואומר: אני הולך לעשות הצלחה", מסכם לפין. "אתה רוצה שמה שאתה עושה יצליח, אבל אתה לא מתחיל משם. אתה מתחיל ממבט פנימה, ממשהו שהוא קצת אמיתי, ואחר כך מקווה שהוא יצליח". במקרה שלהם, הוא הצליח הרבה מעבר למה שמישהו מהם העז לדמיין.