פעם חשבתי שפרסום והצלחה חייבים ללכת יחד. היום אני מבין שזה לא ככה

אחרי אין-ספור ניסיונות לתאם ריאיון, הגיעה הודעה מאושרי כהן בשעה 6:30 בבוקר. "הבנות נרדמו, אני פנוי עכשיו", כתב מי שעבר לגור עם משפחתו בקליפורניה בשנה האחרונה. פער השעות, לצד העבודה והטיפול בשתי ילדות בנות פחות משנתיים, הפכו את התיאום למורכב. "אני אבא מאוד פעיל, הרדמות זה החלק הקשה, אבל זה פשוט כיף לי. בשבתות אני נוסע למאליבו, לוקח את אלה איתי ופורס לה שמיכה על הדשא. אני יודע שזה אולי נשמע מוזר, אבל זה הפך להיות הכיף שלי, וזה כיף לא נורמלי".

זה נשמע מוזר, כי התרגלנו לאושרי כהן הדי-ג'יי במסיבות שמשחק בשבתות פוצ'יוולי בחוף.
"יש משהו מאוד מאזן בהורות, כי פתאום הדברים הקטנים הם מאוד גדולים ומשמעותיים. סתם לשכב איתה על הספה כמה שעות או לקחת אותה לפארק ולפרוס לה שמיכה, אני באמת לא רוצה שום דבר יותר מזה. אני זוכר את הימים שבאתי לפה בתור רווק, והרבה יותר כיף לי פה בתור איש משפחה. זה מרגיש לי יותר נכון, יותר נעים, יותר חזק, יותר מקורקע, יותר עם שורשים".

בהיריון הראשון שלכם עברתם לידה שקטה. אלה בת שנה ועשרה חודשים, ולפני חודש וחצי הצטרפה אליכם ליה. איך זה מרגיש?
​"זה קצת פחות חרדות, זה כיף, זה מוסיף המון אור לבית וזה בעיקר משנה את ההסתכלות על הגדולה, כי היא פתאום נראית לי נורא גדולה. היא כבר מדברת, יש לה דעות, היא יודעת מה היא רוצה והיא קורעת מצחוק. היא כל עולמי כרגע, היא הלכה לישון עכשיו ואני כבר מתגעגע. ברגע שהפכתי לאבא נפתחה לי קפסולה של אהבה אין-סופית שעושה לי צמרמורות בגוף. זה פשוט משהו שלא ידעת שקיים בי, אבל זה עונג ממש. אני בטירוף על הילדות שלי, אני לא יודע אם אני אבא טוב, אבל אני מסומם מהן. ממש ככה".

איך זה משתלב עם הקריירה?
"אני משתדל שזה יעבוד ביחד עד כמה שאפשר. למזלי יש לי סביבה תומכת, אמא של סשה כרגע איתנו כאן לשלושה חודשים וזה עוזר. כשאין לי צילומים אני משתדל לעבוד כשאלה בגן ולחזור הביתה כשהיא חוזרת. פעם הייתה חלוקה מאוד ברורה בין גברים לנשים, אבא הולך לעבודה ואמא דואגת לבית. הגברים של היום נורא רוצים להיות גם וגם, גם הנשים, וזה קשה. פעם התפקיד שלך היה מאוד ברור – הבאת כסף הביתה, הבאת אוכל לשולחן, יופי, עשית את עבודתך. בדיוק כמו שלנשים יש רצון לשלב קריירה ואימהות, ככה זה גם אצלנו, אבל אני פשוט מאוד נהנה מזה. אני רוצה להחליף חיתולים, זה כיף".

אומרים שהשנה הראשונה להורות מטלטלת כל זוג. אומרים גם שרילוקיישן הוא מבחן לא מבוטל לזוגיות, ואצל כהן ובת זוגו, סשה שוטורוב, שני הדברים קרו במקביל. לפני כשנה הוא ארז את החפצים והחליט ללכת על כל הקופה בדרך להגשים את החלום ההוליוודי. "זה משהו שבא לי בטבעיות כי כבר הרבה שנים אני על הקו, הייתי מגיע שש-שבע פעמים בשנה ללוס אנג'לס ומקדם דברים, וסשה ידעה שבאיזשהו שלב זה יגיע. זה לא היה בום טראח ויום אחד אמרתי לה, 'תארזי את הכל, הולכים'. ב-2019 הגעתי לפה ללמוד קולנוע וחשבתי שאני אוכל לנהל מערכת יחסים כזאת של ללכת ולחזור, אבל ראיתי שזה לא אפשרי. אם אתה באמת רוצה לעשות דברים, אתה צריך להיות פה. זה לקח כמה שנים, אבל בסוף עשינו את המהלך ובינתיים כיף לי. אני מאוד אוהב קולנוע ואני מתאהב בזה יותר מיום ליום, ואני גם מלמד פה משחק. החלפתי את אלון אבוטבול, שהייתה לו פה קבוצת שחקנים, נכנסתי לנעליים הגדולות שלו".

קרה משהו שגרם להחלטה הזאת להתקבל דווקא עכשיו?
"לפני שנה הייתה לי הזדמנות לצלם ולהפיק סרט עם אריק רוברטס, 'אורובורוס', מותחן פסיכולוגי מרתק. זה תסריט שהגיע לידיים שלי ואמרתי, 'וואו, אני חייב לעשות את זה', אבל גם הבנתי שאני חייב להיות פה בשביל זה. כשראיתי שאני מצליח אמרתי, 'יאללה, נפתח חברת הפקה', הקמתי עם שותפים את 'Ellessence Studios' ויש לנו כבר עשרה פרויקטים קדימה. דברים קורים, יש לנו משרדים מהממים פה בלוס אנג'לס, יש לי בית עם גינה, מזג אוויר נפלא וגלים מצוינים, אבל בתוך כל זה, גם מאוד מתגעגעים לארץ".

לא לקחו אותי לתפקיד רק בגלל שאני ישראלי? זה לא קרה

כהן (42) החל את הקריירה שלו בגיל 10, כששיחק בסדרה "ג'ינג'י" ובהצגה "ספר הג'ונגל". בהמשך הוא נכנס לפנתיאון הקולנוע הישראלי עם הסרטים "הכוכבים של שלומי" ו"בופור". לאורך השנים הוא כיכב בתיאטרון ובסדרות טלוויזיה, מ"השיר שלנו" ועד "פמת"א", ובקרוב יחזור לעונה השנייה של "בקרוב אצלי".

אתה חי רוב חייך כאדם מוכר וכשחקן מוערך בארץ. איך זה להתחיל מחדש במקום אחר?
"אני לא מרגיש שהתחלתי מחדש לגמרי כי אתה בא עם איזשהו ביטחון שאתה מכיר, יודע ויכול. כמובן שיש את מחסום השפה ומחסום התעשייה החדשה והאנשים החדשים שאתה נפגש איתם, זו מדינה אחרת וזה וייב אחר. וכן, זה גם אומר לעשות תפקידים קטנים, אבל בסדרות גדולות ("הומלנד", "חוק וסדר" – א"ו), לעבוד עם שחקנים גדולים, להרגיש אותם ולהבין איך זה קורה. אני מרגיש שהדלתות מאוד פתוחות, במיוחד עכשיו, שהוליווד קצת משתנה והיא לא בגדולתה. הרבה משומרי הסף שהיו עד עכשיו כבר לא קיימים, הדברים פתוחים והסרטים העצמאיים חזרו בגדול. אני מרגיש שלא חסרות הזדמנויות, צריך פשוט לחבר את הדברים וסבלנות, הרבה סבלנות. זה גם בא לי ברגע טוב, שאנחנו כבר משפחה. הילדות נותנות לי המון שקט וכוח ואני רק מחכה כבר להגיע הביתה ולשחק איתן. זה נורא מרגיע אותי, מקרקע. יש איזה שקט כזה שאני חווה פה".

איך זה לשחק באנגלית?
"זו שפה אחרת והפה עובד קצת אחרת, אבל בסוף זה רק כלי, זה כמו שתשאלי אותי איך זה לשחק עם חליפה. זו עוד מסכה שאתה משתמש בה בשביל להעביר את הדמות".

שיחקת ב"חוק וסדר", ב"מקמאפיה", ועכשיו בסרט חדש. אתה לא מגלם דמויות מהמזרח התיכון, אלא מקבל תפקידים של אמריקאים.
"נכון, אני עושה בסרט החדש תפקיד אמריקאי לכל דבר. לקחתי בחיי אין-סוף שיעורים באנגלית ושיעורי מבטאים, ואני עדיין בתהליך בדיוק כמו שאני משפר את הפיזיות שלי, אני מתאמן כדי להיות בריא ולהצליח לעמוד 12 שעות בצילומים. מבחינתי שפה זה עוד כלי, אז אני לומד עכשיו קצת מבטא ספרדי באנגלית, מבטא רוסי באנגלית, שאהיה מוכן לכל מה שיבוא".

איך אתה חווה את המצב הפוליטי כשחקן ישראלי בארה"ב?
"זה קטע, כי מצד אחד יש פה המון מפיקים ויוצרים יהודים, ישראלים ופרו-ישראלים, אבל מצד שני, יש דיסוננס עם הקהל בכל מה שקשור לחומרים הישראליים. אני מכריח את עצמי לא להתייחס לזה ואני חושב שאם יש לך סיפור טוב, זה לא משנה מי אתה ומה אתה. האם חוויתי על בשרי מצב שלא לקחו אותי לתפקיד רק בגלל שאני ישראלי? לא, אני לא יכול להגיד שזה קרה. ​אני מבין שמצד אחד זה קיים ויותר קשה למכור או לייצר תוכן, ומצד שני, יש דברים ישראליים שעדיין קורים בחו​"ל, כמו ​'אור ראשון​' (Red Alert) ו'פאודה​'".

האוויר בפסגה מצומצם. כשמגיעים לאל-איי, השחקנים הישראלים מקבלים אותך בידיים פתוחות או שומרים בקנאות על מקומם?
"יש פה איזו אחווה ישראלית, יהודית בעיקר. אני לא מחפש עזרה, אבל אני שמח כשמתקשרים אליי ואומרים לי, 'היי, אני שחקן, עכשיו הגעתי לפה', זה ישר, 'יאללה, בוא תגיע למשרד'. אנחנו עם מדהים של אנשים מוכשרים, יפים וחמודים, אין כמו ישראלים בכל העולם. יש לנו איזו חיות כזאת, איזה וויזדם, איך נתרגם את זה לעברית? זו לא בדיוק חוכמה".

חוכמה פנימית?
"כן, חוכמה פנימית כזאת שיש לעם היהודי, אנחנו עם הספר, והסיפורים שלנו החזיקו יותר מכל הסיפורים בעולם. זה אולי ההבדל העיקרי בין היוצרים והקהל הישראלי לבין היוצרים והקהל האמריקאי, ביצירה שלנו אנחנו מחפשים את האמת ואת המסרים החברתיים, ולאמריקאים תני זומבים ו'האודיסיאה', סיפורים גדולים מהחיים על גיבורים גדולים מהחיים, הקולנוע הוא דווקא כלי לבריחה מהמציאות. זה גם משהו שקצת משך אותי לפה, בא לי להתעסק בחומרים שהם סיפורים לשם הסיפורים".

אני זונה של במאים

בינתיים בארץ עולה סדרה חדשה בכיכובו, "השמועה" (זמינה לצפייה ב-HOT, ב-HOT VOD וב-NEXT TV) שבה הוא מגלם את משה אלחייני, חוקר משטרה שנשאב לפרשה של שמועות על התעללות בשכונה חרדית ירושלמית, במקביל להתמודדות עם סיפור ילדותו שמציף אותו. "זה אחד התפקידים שהכי נהניתי לעשות. יש לדמות התמודדויות עם הרבה דברים במקביל, גם עם המשטרה, עם הבית, עם עצמו ועם המשפחה. זו מורכבות מאוד גדולה, ואני לא יכול להגיד הרבה על הסדרה כי צריך לצפות כדי להבין וכל דבר שאני אגיד יכול להרוס את חווית הצפייה, אבל אני אגיד שהסדרה מציפה את השאלה אם הדברים שאתה לא פותח ולא זוכר שומרים עליך. לפעמים גם לפתוח יותר מדי ולנסות להגיע לאמת יכול להוביל אותך בסוף למקום לא טוב, אז נשאלת השאלה אם להשאיר את מה שחלף מאחור ולא להפוך אותו לנצחי".

כמי שצפתה בפרקים הראשונים, זה נראה מאוד ברור שצריך לפתוח את האמת.
"היופי בכתיבה זה שלוקחים את הצופה ומזיזים לו כל הזמן את נקודת המבט. את לא יודעת מה האמת, ו​צריך לראות את הסדרה עד הסוף בשביל להבין. זה לא בא להגיד שום דבר על החברה החרדית או על שוטרים, אין גוד גייז ובאד גייז, זה קצת יותר מורכב. הסדרה נוגעת במורכבות הזאת מבלי לדרוס אף אחד, ובסופו של דבר מדובר בנשמה אבודה שמחפשת תשובה. זה הרבה בזכות הכתיבה והבימוי של יוצר הסדרה, נמרוד אלדר. היה לי חיבור מאוד טוב איתו ואני אוהב את הדרך שבה הוא עובד, את הדרך שבה הוא מפעיל אותי ואת השחקנים האחרים. זכיתי לעבוד עם קאסט מדהים, כולם נהדרים, כולם מבריקים וזה הרבה בזכותו. הוא ידע לנהל את הדבר הזה בצורה מאוד מאוד מרשימה, ולמדתי ממנו הרבה".

לצדו בסדרה משחקים ששון גבאי, שמגלם את אביו, עינת הולנד שמגלמת את אשתו ולתפקיד הדוד לוהק השחקן הוותיק שמיל בן ארי, תפקיד משחק ראשון מאז שפורסם נגדו תחקיר על הטרדות בשנת 2021.

זו בחירה מודעת בעיניך של שמיל לחזור דווקא לתפקיד שנוי במחלוקת, בתוך שיח של שמועות?
"אני לא יודע מה להגיד על זה, זה שלו. מבחינתי הוא חלק מחבורה שלמה של פרטנרים ואני חושב שהוא עושה תפקיד טוב. כשחקן המטרה שלי היא להצליח להתרחק מעצמי, יש כל הזמן את הדיבייט הזה, אם אנחנו צריכים לחפור בעצמנו ולקחת דברים מהדמות, ויש שחקנים שעושים את זה נפלא. אני מאמין שזה דווקא הפוך, משחק זו הזדמנות לצאת מעצמי, מהמחשבות שלי, מאושרי, ולהיות פתאום מישהו אחר. זה הקסם".

זה נראה ששחקנים הם אנשים שמונעים מאגו, אבל אתה אומר שזה בדיוק הפוך, שהם צריכים ללמוד לשחרר את האגו.
"כל המחשבות האלה של 'איך זה ייצא? ומה יגידו?', אם אתה מכניס גרם של זה לעבודה שלך, אתה חוטא לדבר. בצעירותי כשחקן הייתה לי איזו חשיבות להביא את עצמי, להראות ולהוכיח, ויש משהו בבגרות שאתה פתאום לא צריך את זה יותר. היום אני מרגיש שאני מצליח לכוון את עצמי ולגדול גם רוחנית, ואני מוצא שההשתפרות שלי במשחק היא דרך היכולת להגיע לרמה מדיטטיבית כזאת שאין אני בצורה אבסולוטית, שזה פשוט להיכנס לאוטו שנקרא דמות ולנסוע".

בבגרות בכלל יש קצת פחות עניין מ"מה יגידו", יש כבר את שכבת הניסיון והרזומה. אתה יודע מה אתה שווה, ואתה לא צריך להוכיח את זה.
"כן, יש איזו נינוחות כזאת שאתה כבר מרשה לעצמך לטייל בממד אחר, ממש כמו בתהליך של מדיטציה. אושו אמר שהמחשבות שלנו הן כמו עננים שמסתירים את השמש, ומה שהמדיטציה עושה זה לפזר אותם. ככה אני מרגיש במשחק, אתה צריך להצליח להיות ברגע, וזה קורה רק אם יש לך ביטחון מול מי שאתה עובד איתו, כי ככה אתה יכול להשתחרר ולדעת שהוא יידע לכוון אותך. אני אוהב להיות מובל, אני זונה של במאים. לא יודע איך תכתבי את זה, אבל אני אוהב להתמסר, זה חלק מהכיף שלי".

אתה מצליח לצאת מאושרי הבמאי כשאתה משחק?
"כשחקן אני מרגיש שהגעתי לרמת מאסטר במובן של ההבנה העמוקה של מה זה משחק בשבילי, ועכשיו אני מתמודד עם הקושי להגיע לסט ולהסתכל עליו בעיניים של במאי. כל התדרים שלי פתוחים, מעניין אותי באיזה מצלמה מצלמים, באילו עדשות משתמשים ואיך מסדרים את התאורה, ואני מנסה קצת להתנקות מזה. למזלי, נמרוד הבמאי של 'השמועה' חיבק את זה ולקח את זה בקטע טוב, אבל פה באמריקה יש וייב של 'תבוא, תעשה את העבודה שלך ותלך, אל תבלבל לנו את המוח'. אני מכבד גם את זה".

יש תחושה שהתאהבת מחדש במשחק. אם לפני זה המקצוע בחר בך בגיל צעיר ופשוט המשכת במסלול, אחרי הכניסה לעולם הבימוי וההפקה, ולצד הקריירה כדי-ג'יי, עכשיו אתה זה שבוחר במקצוע.
"מעניין. יכול להיות, זה משהו שאני עושה מגיל מאוד צעיר אז היחסים הם גם מאוד מורכבים. עשיתי גם תיאטרון, גם טלוויזיה וגם קולנוע, הרגשתי שעשיתי הכל מהכל. אני יכול להגיד בוודאות שהיום אני בנקודה הכי גבוהה מבחינת האהבה למקצוע, אני אוהב את הקושי, אוהב להתפתח ולהיות עם אינטליגנציה רגשית כדי להבין בני אדם אחרים".

כאדם שחי כמעט רוב חייו כאדם מוכר, איך זה מרגיש להיות אנונימי באל-איי?
"זה בעיקר נותן שקט להמציא את עצמך מחדש. יש משפט יפה שאומר, 'אתה זה מי שאתה אוהב, לא מי שאוהב אותך'. זה לא כזה כיף להיות מפורסם, יש צדדים טובים ופחות ויש לזה מחיר שאתה בפה של אנשים, שמתייחסים אל הפרסונה ולא אליך באמת כי אתה בקו האש. לאורך שנים אתה מכיר בסיפור הזה שאתה כביכול איזה משהו, אבל אנחנו כלום ושום דבר, אנחנו בני אדם עם צרות, פחדים, רגשות וסיוטים בלילה. אתה צריך להיות קודם כל בן אדם, כי אתה לא יכול לשחק בן אדם אם אתה קודם כל מפורסם".

אנחנו מדברים עכשיו בזום כשאתה באל-איי, וזה גורם לי לחשוב על חבריך מהקאסט של "השיר שלנו", נינט טייב ורן דנקר, שגם הם, דווקא בתקופת שיא הפרסום, עשו קאט ועברו לשקט מהתהילה שארה"ב מאפשרת.
"אני חושב שזה מהמקום של האומן, כי יש אומן ויש מפורסם, וזה לאו דווקא הולך יחד בלי קונפליקט. יש משהו בפרסום שמבקש שתמשיך לקיים אותו ותפסיק את החיפוש האמיתי, האומנותי, ובשביל זה אתה צריך לפעמים לעשות איזה ריפרש ולקחת צעד אחורה. אני לא איתמם, אני גם לא חף מכל זה. בצעירותי נהניתי מזה, חשבתי שפרסום והצלחה חייבים ללכת יחד,​ והיום אני מבין שזה לאו דווקא ככה. יש אנשים מאוד מצליחים ומוצלחים שאף אחד לא יודע עליהם, אריק רוברטס למשל ששיחקתי איתו בסרט נבחר השנה לשחקן הכי עובד בהוליווד, והוא לא מוכר ברמה של אחותו, ג'וליה. אולי זה גם קצת חלק מהמעבר שלי למאחורי הקלעים, אני רוצה לעשות דברים גדולים, משמעותיים ויפים מבלי להיות בקו האש".

הצבעתי אולי פעמיים בחיים, המערכת רקובה מהיסוד

בשאלת הישראלים שחיים בחו"ל, כהן לא מתכוון להגיע ולהצביע בבחירות הקרובות שיתקיימו בישראל בסוף חודש אוקטובר. "אני מפחד לדבר על זה כי אני לא רוצה שזה יובן לא נכון, אבל בגדול, זה תיאטרון בובות. אין לנו באמת שליטה, אם אנחנו חושבים שבגלל שאנחנו הולכים לבחור פעם בכמה שנים איזה פתק זה מה שישנה פה משהו, זה לא. אנחנו יודעים שהפוליטיקאים מבטיחים, ואז אחרי זה עושים מה שהם רוצים לפי אינטרסים שלא קשורים אלינו. מאז הקורונה הבנתי את המטריקס שאנחנו חיים בו, ועשיתי על זה סדרת סרטים שזמינה ביוטיוב, 'פרוג'קט אאוט'. יש בעלי שליטה ששולטים במה שהם צריכים לשלוט, מייצרים אצלנו בכוונה משחקים של ימין ושמאל ורק גורמים למלחמות פנימיות כדי לשכוח מה שחשוב באמת, שזה לשמור על החופש שלנו שהולך ונעלם, במיוחד בעולם הטכנולוגי של היום".

אתה יודע שהביקורת תהיה, "אתה לא גר פה עכשיו, אז לא אכפת לך מי ייבחר".
"לא, אף פעם לא הצבעתי, אולי פעמיים בחיים. המערכת רקובה מהיסוד, אנחנו לא באמת בוחרים את המלחמות שלנו והכל זה אינטרסים גלובליים שקשורים לנשק, מלחמות על האקלים ומלחמות שליטה. אנחנו בסך הכל עכברים קטנים בתוך איזו מערכת גדולה ונותנים לנו פרס כזה, ללכת להצביע כאילו שיש לנו שליטה, אבל אין לנו באמת".

הבחירה לגור באל-איי, זה גם חלק מהרצון לא להיות בישראל בתוך הדבר הזה?
"לא,​ באתי לפה בגלל המקצוע. אני אוהב את הארץ מאוד, תל אביב היא העיר הכי מדהימה בעולם, יותר מכל עיר אחרת שחייתי בה. המצב גרוע בכל העולם, זו סיטואציה גלובלית. גם פה יש מערכת שליטה גדולה ואם אקבל אזרחות, אני לא אלך להצביע. ראינו מה עשו לנו עם החיסונים ואיך היום הכל יוצא החוצה עם ד"ר פאוצ'י, בן אדם שעמד בראש מערכת הבריאות וידע שהחיסונים לא באמת עזרו, להפך, הם רק עשו יותר גרוע, ועדיין הכריח אנשים להתחסן. כל הדבר הזה היה מהלך של חברות התרופות הגדולות יחד עם המשטר, כל מה שהעבירו אותנו, כל הסבל המטורף הזה, היה יכול להימנע לגמרי. בתקופה הזאת ראיתי איך בקלות אנשים עם כוח ומעמד יכולים לשחק עם התודעה הציבורית ולגרום לנו לחשוב כל מיני מחשבות".

הבנות שלך מחוסנות?
"לא, אפס, והכל בסדר. אני גם עם אפס חיסונים, מעולם לא התחסנתי וצרחו עליי ברחובות, לא הכניסו לבתי קפה ולא לאולפני הרצליה כדי לעשות אודישן. כל זה היה נמנע אם רק היינו עומדים על הרגליים האחוריות שלנו ושואלים שאלות, כי בסוף חברות התרופות מרוויחות מזה שאתה חולה, לא מזה שאתה בריא, כמו שחברות הנשק לא רוצות שייפסקו המלחמות. אני כל הזמן רואה את הריסוסים בשמיים וזה אמיתי, לביל גייטס יש פרויקט שנקרא 'דים דה סאן', מייצרים לנו מחשבה שהעולם הולך להיחרב, אבל אין שום משבר אקלים, הכל בסדר, העולם קצת מתחמם, אחרי זה הוא קצת מתקרר. מייצרים אצלנו פחדים כדי שבסופו של דבר נשלם מיסים ולא נחשוב, 'למה לוקחים לי 40% ממה שעבדתי עליו? אה נכון כדי לפתור את הבעיה', אבל הם אלה שמייצרים את הבעיה, הם מייצרים רעל כדי להביא תרופה, אבל הרעל הוא מלכתחילה משהו שהם ייצרו. אם אתה זורק צפרדע לתוך מים רותחים היא קופצת מבהלה, אבל אם אתה שם אותה בתוך המרק ומחמם אותו לאט-לאט, כשהוא שורף היא כבר מתה. זה מה שעושים לנו, לאט-לאט".

איך מאורעות 7 באוקטובר ועצם העובדה שאיבדת חברים ואת חברך הקרוב ליאם שרם, השפיעו עליך?
"זה גרם לי להבין שבסוף יש קבוצות, ואתה צריך לבחור את הקבוצה שלך. כל החיים חייתי במין תחושה שאני איש העולם הגדול וזה שאני ישראלי ויהודי זה סבבה, זה משהו שהוא חלק ממני, אבל זה לא מגדיר אותי. פתאום שנאת האויבים שלי גרמה לי להגיד, 'אוקיי, אני שם את החולצה הכחולה'. חייבים לבחור קבוצה? אז זאת הקבוצה שלי. זה קירב אותי לעם ישראל, קירב אותי לסיפור שלנו, ליהדות ולמשפט 'ואהבת לרעך כמוך'. לפעמים דווקא שונאיך מלמדים אותך את השיעור הכי גדול בחיים".

צילום: בנג'ו ארווס | סטיילינג: אליאור מלול | איפור: דניאל אברג'יל | הפקה: טל פוליטי