1. הגל השני
    העונה התשיעית של "הכוכב הבא" (קשת 12) - זו שתיזכר כ"עונת אליאב זוהר" - היא גם קצת העונה ה-11 של "כוכב נולד" המנוחה. ממש השבוע צוין עשור לגמר האחרון של "כוכב", זה שהכתיר את אור טרגן, ואחרי שנים שבהן כל תוכניות הריאליטי המוזיקליות שמו דגש על חו"ל ושואו, העונה הנוכחית של "הכוכב הבא" החזירה את סוד הקסם המקומי למרכז הבמה. זה התחיל עם החייאת מוסד שיר האודישנים, נמשך עם צירוף רן דנקר לשולחן השופטים שכבר צועק "2004", התגבר עם מחווה לצביקה פיק ורצף מתמודדים סופר-מוכשרים שבוחרים לבצע שירים מקוריים בעברית, והגיע לשיאו השבוע, עם אורחת מפתיעה ומרגשת כל כך: ריקי גל.

    שמינית הגמר של "הכוכב", שחציה הראשון הוקדש לדואטים בהפתעה, השכילה לתת כבוד לכשרונות שכמעט ולא זוכים לבמה כזאת בפריים טיים - ליאור נרקיס, זהבה בן וכמובן גל - והמשיכה לספיישל דני סנדרסון, איש שראוי לקבל ספיישל כזה בכל עונה. השבוע הזה עוד אמור להסתיים בספיישל עומר אדם, שגם יפנה לקהל מעט יותר צעיר וגם יעלה את אחוז העברית שנשמעת על הבמה. נכון, עדיין יש שלל קאברים לדמי לובאטו (ובצדק), אבל אין ולא יהיה תחליף למוזיקה הישראלית שזוכה השנה לעדנה מחודשת, ואף רגע טלוויזיוני לא ירגש כמו התשואות של הקהל והשופטים כשגל הפציעה בדואט שלה. לפני שנה, כשתמיר גרינברג המוכשר לכשעצמו זרח שם, הוא התעקש לשיר באנגלית עד לרמת תרגום של שיר קיים. עכשיו, שבועיים לפני הגמר, ברור שזה לא המצב: לכל הפחות מחכים לנו שם כמה קאברים מרגשים לשירים מקומיים שכבר שכחנו, ואולי אפילו גרסה מחודשת ל"מיכל".

    מה לראות?
    את "אחיות רעות" (אפל TV פלוס), הקומדיה השחורה משחור ביצירתה ובכיכובה של שרון הורגן. נקודת הפתיחה שלה היא קצת כמו הנקודה שבה "שקרים קטנים גדולים" מסתיימת: חמש נשים, אחיות איריות במקרה הזה, קוברות את הבעל המת של אחת מהן. איך הוא מת? האם הן קשורות לזה? ומי אם כן? על זה כל הסיפור. על זה, ועל הגבר הכי רעיל בטלוויזיה, שלפחות מצויר כאן כדמות נלעגת. לביקורת המלאה של שרון גולן מאירי.

  2. מה שיותר עמוק יותר אדום
    הרבה שאלות ליוו את עלייתה של "בית הדרקון" (יס, הוט וסלקום) למסך: האם היא תשתווה לסדרת האם "משחקי הכס"? כמה-כמה ייגמר הדרבי בינה לבין "שר הטבעות" המתחרה? ומי אלה האנשים האלה, מה הם רוצים מאיתנו, איך הם קשורים לחאליסי ומתי לעזאזל נצליח להבין את העלילה? לכל אלה עוד אין תשובה (ואל תאמינו לאלה שאומרים אחרת), אבל לשאלה נוספת - מעניינת לא פחות - דווקא יש: איך סדרת ההמשך של "משחקי הכס" תצליח להמשיך את הפתיח המבריק שלה?

    צעד ראשון: ממחזרים את המוזיקה. לא נעימה חדשה של המלחין המוכשר רמין ג'וואדי, לא גרסה מעודכנת לפתיח המקורי, ממש אותה מנגינה שכל אזרח בשבע הממלכות וכדור הארץ יודע לזמזם בעל פה. צעד שני: קוראים לגרפיקאים המוכשרים מהעשור הקודם ומבקשים מהם עוד מיפוי מרהיב של ואליריה. צעד שלישי: מבינים שאין שום דרך לשחזר את הפתיח הזה כל עוד "בית הדרקון" מסרבת לנוע בין מספר מוקדים. הפעם הסיפור הוא של עומק, לא של רוחב - תחנה אחת, שושלת מרכזית אחת, ועוד אינספור תככים ואינטריגות כמו אלה שהפכו את "יורשים" ל"משחקי הכס" החדשה. ובעומקים הללו, הפתיח של "בית הדרקון" מזהיר אותנו, עומד לזרום עוד המון דם. השאלה היא באיזה דם מדובר: אם סצינת הלידה המזעזעת היא סימן לבאות, מוטב לשחרר מהדחף לזעזע ומהצורך הלא ברור להתעלל בכל אישה בווסטרוז. אבל אם הדם הזה הוא דם של חתונות אדומות, וחלק מהאנשים שאנחנו לומדים להכיר כעת ייעלמו מהמסך ממש בקרוב, יכול להיות שההחלטה לא להתפזר תעשה ל"בית הדרקון" רק טוב.

    פריים אחד למזכרת
    ציפי לבני
    נראית מד-הים בצילומי ארכיון מתוך "הנבחרות" (כאן 11).

    בונוס: גם לימור לבנת.


  3. ממה אתם חרדים?
    לכולם ברור שהרגלי אכילה של דייר ב"האח הגדול" אינם חומר לדיון פומבי. גם העדפה מינית של מתמודדת ב"הכוכב הבא", נניח, היא לא דבר שמישהו ימהר לעסוק בו. אז למה זה לא המצב עם אורחות החיים של אדם דתי - או אישה חרדית - כשאלה חורגים ממנהגם ומופיעים על המסך? הדוגמה הטרייה ביותר היא זו של יעל צין, אשת תקשורת חרדית ואחת מכוכבות השבוע שעבר ב"בואו לאכול איתי" (כאן 11). בימים אלה ממש מצטרפות אליה אסתי סוקולובסקי ויתר נשות "בנות ברק" (הוט), דוקו-ריאליטי חדש וראשון מסוגו. הציבור הרחב נחשף אליהן ממש לא מזמן, בכתבה של מלך זילברשלג, עוד אחד שכבר שנים נהוג להתעסק לו בציציות.

    יעל צין היא לא המארחת הראשונה ב"בואו לאכול איתי" שמעידה על מתקפות איומות נגדה ברשת - אבל קשה לזכור מתי בפעם האחרונה אותן מתקפות עסקו במידת הדתיות של האדם, אם זו בכלל קיימת כשהמצלמות כבות. ומי צריך את המתקפות? עם כמה שלא נעים להודות בזה בקול, אין מי שלא צפה בצין ותהה איך הגדרתה העצמית כחרדית מתיישבת עם ההשתתפות בריאליטי. כולם מתעניינים (אולי בשקט) ברקע האישי שלה, בסטטוס המשפחתי, בשמירת השבת, בתפריט היומי. רק שגם מהבחינה הזאת היא בכלל לא חלוצה, כי הנבירה האובססיבית במידת הדתיות של דתיים במיינסטרים היא כבר ספורט לאומי: תשאלו את ג'קי אזולאי או את השרה לשעבר עומר ינקלביץ', אם בכלל תצליחו למצוא אותה אחרי שעשתה היסטוריה בממשלה ונפלטה מהציבוריות הישראלית בצל התעסקות סוטה-כמעט בחייה הפרטיים.

    ינקלביץ', השרה החרדית היחידה בתולדות המדינה, היא נצר לשושלת קצרה מאוד - קצרה מדי - של פוליטיקאיות חרדיות. בסדרת הדוקו המעולה "הנבחרות" (כאן 11) שעלתה השבוע, ובה הפוליטיקה הנשית בישראל נסקרת משלל זוויות, הפעילה החברתית הילה חסן לפקוביץ' שופכת אור על המאבק הציבורי שהיא וחברותיה מנהלות מול המפלגות החרדיות הקיימות. "נשים חרדיות הן הציבור הכי מושתק ומודר מהשיח", היא מסבירה שם, "אין עניין הלכתי בזה. הם פשוט הבינו שהם יכולים לעשות את זה ושזה יעבור בשקט". אז נכון, אין דין מועצת החכמים של ש"ס כדין חובבי הקריינות של שי אביבי, אבל זה לא שהחרדיות בריאליטי מתקבלות בזרועות פתוחות יותר מהחרדיות בפוליטיקה הישראלית. מה יש בהן שכל כך מרתיע את הצופים, רובם ליברלים באינספור תחומים אחרים? אפילו אלוהים לא יודע. במקום לברך על שבירת החסמים, או על העמקת השילוב שלהן בחברה ובטלוויזיה, כולם מחפשים בנרות הוכחה לזה שהן לא באמת חרדיות - וככה אף אחד לא יאלץ אותם לפגוש אדם שונה במהותו. העיקר שהחרדיות, וגם הערביות אגב, יחזרו לגטו.

    בשבוע הבא
    הדוקו-ריאליטי "בנות ברק" ינסה לחשוף נשים חרדיות עם מינימום התקטננויות (הוט, 11.9, וכבר עכשיו ב-VOD); הסרט "היועץ - ארתור פינקלשטיין" ינסה לשרטט דיוקן מהימן של הגאון מאחורי בנימין נתניהו (הוט, כנ"ל); טקס האמי, אירוע שמעסיק את החתום מעלה ועוד 100 ישראלים בלחץ (יס, 13.9); "תיכון הלבבות השבורים" נפתח מחדש אחרי שלושה עשורים (נטפליקס, 14.9); עונה חמישית ל"סיפורה של שפחה" (הוט, 15.9); ויוצרי "שעת נעילה" חוזרים עם המותחן "בוגד", בכיכובם של ליאור אשכנזי, ניב סולטן, אורנה בנאי ועוז זהבי (הוט, כנ"ל).

    צילום ריקי גל: מתוך "הכוכב הבא", קשת 12 / צילום אמילי קארי: מתוך "בית הדרקון", יס, הוט וסלקום / צילום ציפי לבני ולימור לבנת: מתוך "הנבחרות", כאן 11