1. עד כאן
    כל זמן הוא זמן טוב להתעלף בו מלאורה ריבלין, ועם העלייה של "שישה אפסים" (כאן 11) זה כבר ממש נהיה הכרחי. הדרמה הקומית של התאגיד הסתיימה הרבה יותר חלשה מהעוצמה שאיתה התחילה - אבל נקודת החוזק שלה נותרה כשהייתה: ארנונה וצבי, בגילומם מעורר ההשתאות של ריבלין ושלמה בראבא, מיליונרים טריים שלא מתעניינים בכסף כמו שהם מתעניינים בהתעוררות מינית. זה סיפק כמה סצינות נדירות על המסך שלנו, שנזהר מהגיל השלישי כמו מאש, וזה עזר לחפות על המגרעות וההגזמות בקווי העלילה של רוני דלומי או אלישע בנאי. רק שזה רחוק מלהספיק.

    אחרי הנפת דגל אדום בפרקי הבכורה, אין מנוס מלהכריע: בעיית המזרחים של "שישה אפסים" הייתה מובהקת, מרתיחה ובלתי נסלחת. לא מדובר במחדל העדתי הראשון שמסתתר בדרמות מבית התאגיד - ולא, הכוונה איננה לכוכבה מ"קופה ראשית". סיטקומים זוכים להנחות שאין לדרמות קומיות, וזו בדיוק הסיבה שבגללה היה קשה להיסחף עד הסוף עם המחמאות ל"חזרות". מילא העובדה שזו הייתה סדרה לבנה מאוד, האם אף אחד לא שם לב שהדמות המזרחית היחידה בקאסט היא גם זו שהכי מתוסבכת ומכורה למין? באופן שיזכיר את הסערה סביב היוצר והכוכב הראשי, זה שדאג שלא ידבק שום רבב כזה בדמות שלו? בכל מקרה, זו הייתה בעיה של 2021 ואנחנו כבר ב-2023. וב-2023 צריך סיבות מוצדקות לכמות סטריאוטיפים כמו זו שמילאה את העלילה של שני קליין ועופר חיון (שמצידם היו יכולים לדרוש תפקידים מעט יותר מכבדים). בפרק האחרון, אחרי שעברנו תסרוקות מופרכות, אולמות אירועים עלובים וריבים על "כבוד", הגיעה סצינה שבה קליין מזכירה לחיון ש"עם" זה עם ע' וסובבה סופית את הסכין. עצוב לראות את האופן שבו היוצרת נויה אורן והבמאי ניר ברגמן בחרו לצבוע עוד סדרה לבנה כמעט-לחלוטין, ובעיקר מתסכל שהסדרה הזאת שוב מגיעה מבית השידור הציבורי. אז בפעם הבאה שבה מישהו אומר שריבלין ובראבא "חייבים להודות על ההזדמנות הזו", שווה לזכור שהם דווקא היו אלה שהצילו אותה. מביקורות הרבה יותר קשות, ובעיקר מעצמה.

    מה לראות?
    את "טבריה - מתחת לקו האדום" (כאן 11), סדרת דוקו חדשה ומרתקת על מערכת הבחירות המוניציפלית בעיר. אבל יותר משזו סדרת תעודה, זה ריאליטי: הריאליטי בכיכובו של רון קובי שכולנו היינו צריכים. עם גישה יוצאת דופן לכל המחנות בטבריה, ועם כמה מהדמויות הכי צבעוניות שנראו לאחרונה בטלוויזיה, יש כאן פוטנציאל ל"טייגר קינג" ישראלית. וגם לחתיכת קאלט ויראלי. לביקורת המלאה.
  2. למה ככה
    "סקס והעיר הגדולה" המקורית עוררה שיח בגלל האופנה שלה, אבל בסדרת ההמשך "פשוט ככה" (הוט) זה מסתכם בעיקר באקססוריז. רק שהפעם לא מדובר בכובעים, צעיפים או תכשיטים - אלא בדמויות שאינן לבנות שנוספו לקאסט מיומו הראשון של הריבוט. גם בשביל לפצות על שנים לבנות מדי, וגם בשביל לפצות על היעדרה של סמנתה ג'ונס. ואם רוב התסכול על העונה הקודמת התמקד בצ'ה דיאז (שרה רמירז) הבלתי נסבל.ת, בעונה השנייה שמשודרת כעת יש עוד הרבה דברים להתלונן עליהם. בטח כשהסדרה עצמה דווקא מראה סימנים של חזרה למקורות, עם מבנה סיטקומי יותר ופרקים מוצלחים מהמצופה.

    כבר שתי עונות שהצופים מגדירים את צ'ה, סימה (סריטה צ'ודהורי), ליסה (ניקול ארי פרקר) וניה (קארן פיטמן) בתור "חיות התמיכה הרגשית" של קארי, מירנדה ושרלוט - ובמידה רבה של צדק. אלה כינורות שניים ומגוונים אתנית שמתלווים לגיבורות בכל אפשרות, מבלי להרכיב איזשהו סיפור אישי בעל ערך. היוצרים של "פשוט ככה" מיהרו לזהות את הבעיה, אבל טעו בצורת הטיפול. כי עם כל האהבה ללוקים המופרעים של ליסה, ועם מעט מדי זמן מסך של סימה (שהיא היחידה שעוד יחסית באה לעבוד), כוכבות המשנה של הסדרה מתפספסות אחת-אחת. לאף אדם, לרבות הדמויות עצמן, לא אכפת ממסע הבחירות המוניציפלי של הבעל מה-שמו, ו"ניה נשארת בבית ומכינה סופלה" הוא קו עלילה שאפילו לא מחזיק סרטון אפייה בטיקטוק. זה מלכוד מבאס מאוד עבור הסדרה, כי כנראה שהיינו מתקטננים איתה לו הייתה נשארת לבנה כסיד, ובכל זאת: יש דרכי מילוט. אם התסריטאים פתאום הצליחו לכתוב לשרלוט עלילות טובות (ומצחיקות), ואם הם ידעו לענות לבקשות של הצופים, זו משימה ריאלית ומתבקשת. ככה פשוט.
    פריים אחד למזכרת
    כנראה שבגלל הפן של סתיו קצין, גוש השיער של יובל לוי ב"האח הגדול" (רשת 13) מספק לנו גם ריב מרהיב - וגם פריים יוצא דופן בפורנוגרפיות שלו.

  3. על עגלות ריקות ומזוודות מלאות
    לעובדי ועובדות ההוראה יש שגרירה לויאלית עוד יותר מהקמפיין נגד המטפלות שעלה לאחרונה - עד שהסתיים בפיאסקו - וקוראים לה אתי ייטב. האמא התורנית וחובבת הלהט"בים של "האח הגדול" (רשת 13) עושה שירות נפלא למקצוע, שהגיע לשיאו במפגש המחזור שאורגן לכבודה, ולרוב גם לעצמה. למעשה, כל עוד ספיר ממשיכה להתקלקל, היא אפילו אפשרות לא רעה לזכייה. אבל פאול אחד שלה ששודר השבוע, במהלך ויכוח עם המודחת הנשכחת ריקי רוטר, חשף אותה בערוותה. למרבה המזל, הוא מקרין פחות על האישה עצמה (שכנראה דבקה באופן עיוור בתפיסת העולם שלה) ויותר על המונח הכי נדוש כרגע: "המצב".

    כשמולה חרדית לשעבר שמשחזרת חוויות איומות, אתי בחרה בהתעקשות מיותרת וטענה שריקי מכתימה ציבור שלם. אבל הבעיה איננה ריקי שמלבינה את פני החרדים - אלא האבא שאיחל לה להירצח על ידי מחבל ובית הספר שלימד אותה שחילונים הם מסוכנים. היום, כשהיחסים בינה לבין אביה טובים יותר, היא עדיין לא זאת שצריכה לשקול מילים. וברגעים האלה, באופן חריג לעונה שמשודרת בתקופה כל כך טעונה, אפשר היה לשמוע קצת את הסערות שבחוץ. אפילו אם התזמון מקרי. באולפני החדשות של נווה אילן מדברים על עוד חקיקה מגזרית ועל "רגשות החרדים", וכמה מטרים משם דיירת חילונית נאבקת על שמם הטוב מול מי שהעיזה לשתף מנסיונה האישי.

    כשכל זה קורה, בבית נמצא גם יענקי גולדהבר, החרדי ה"קלאסי" הראשון בתולדות הפורמט, שמרוב שהוא משתדל לנתק את עצמו מטיקט החרדי הוא מנתק את עצמו מעמדת הדייר. לא מרגישים ולא שומעים את יענקי, צעיר בן 20 שהוא עדיין ילד מתוק וטהור, והאהדה שיש לו בחוץ לא מיתרגמת למספיק זמן מסך מוצדק. בעוד שריקי נכנסה עם מזוודה מלאה בכעסים, יענקי הוא גרסת הריאליטי לעגלה ריקה. ואגב "רגשות החרדים": אותו יענקי ביקש השבוע מדיירת אחרת ש"תכבד" אותו כשהיא מסתובבת עם בגד ים בבית. לא בטוח שאמירות כאלה יחליקו בגרון לאורך זמן - ולא בטוח שהן אמורות. "רגשות החרדים" סביב כלים כשרים לא זהים ל"רגשות החרדים" סביב מה שבחורה לובשת על גופה הפרטי. 

    לפני שנה, בצל עליית הדוקו-ריאליטי "בנות ברק" ונסיקתן של דמויות חרדיות כמו יעל צין, נכתב כאן על הניסיון שלהן לצאת מהגטו הטלוויזיוני. ובשבוע שבו מדינה שלמה מתעסקת בסרט של "חשיפה" (קשת 12) על ליבי נחימובסקי - אבל גם בקרבות של טבריה ובעוד תחקיר "שגרתי" על חסידות גור - ניכר שאנחנו ממשיכים להתקרב לנרמול המיוחל. נרמול שזוכר שדתיים וחרדים הם לא רק על הרצף שבין "סרוגים" ל"שטיסל", אלא אנשים שיכולים לרקוד (עם אישה) ב"רוקדים עם כוכבים" או להביא את הגירושים המסואבים שלהם לפריים טיים. יענקי, על פניו, דווקא היה יכול להיות הפוסטר-בוי המושלם: נכנס לריאליטי למרות התנגדות המשפחה, לובש ורוד, נחשף לטעמים חדשים, ועדיין שומר שבת כהלכתה. רק שכרגע, עם ובלי קשר לאירועים בחוץ, קשה להתייחס אליו כאל יותר מהאדם הפרטי (או משתתף הריאליטי המאכזב) שהוא. אם לפני שנה עוד היה אפשר לפנטז על איזשהו אמצע שכולם ייפגשו בו, היום זה פשוט נראה כמו קומץ חרדים שחצו את הרוביקון. כי הפערים שהשתלטו על סדר היום הם לא רק של בעד ונגד. הם של שמרנות מול ליברליות, של ערכים מסוג אחד מול ערכים מסוג אחר. וככה, למרות שבעבר "האח הגדול" הצליחה למגן את הדיירים שלה מהקורונה, הייאוש שמציף את הרחובות נכנס אפילו לבית הכי מבודד בישראל.
    בשבוע הבא
    בדיוק בזמן לחופשת הקיץ, "מלון הוטל" מתכננת להעסיק את הנערים המשועממים (כאן חינוכית, 6.8); הפרק האחרון - לעונה ובכלל - של "השוטרים" (קשת 12, 7.8); שריקות הפתיחה של עונות ההמשך של "לייקרס: קבוצה מנצחת" (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); ושל "רק רוצחים בבניין" (דיסני+, 8.8);  ושחקנית ישראלית מבטיחה בשם גל גדות מככבת בסרט המדובר "לב של אבן" (נטפליקס, 11.8).
    צילום עופר חיון: מתוך "שישה אפסים", כאן 11 / צילום קריסטין דיוויס וניקול ארי פרקר: מתוך "פשוט ככה", הוט / צילום סתיו קצין ויובל לוי: מתוך "האח הגדול", רשת 13