פרסי tvbee: הסדרות, האנשים והרגעים שעשו את השנה בטלוויזיה

סדרת השנה: "התבגרות"

הכי נצפית, הכי מדוברת, הכי אהובה על הקהל, הכי אהובה על המבקרים - ובכנות, גם הכי טובה. "התבגרות" (נטפליקס) המופתית ביטלה אחת-אחת את כל הנחות היסוד שהיו לנו לפניה: שיצירות בריטיות הן בסוף די נוסחתיות, שכבר אי אפשר לחדש בז'אנר "אל תשאלו מה הילדים שלכם עושים", שסדרת איכות צריכה שישה-שמונה פרקים לפחות, שדרמות עם גימיק טכני בהכרח יהיו כתובות פחות טוב. הגימיק (פרקים שצולמו בשוט אחד בלבד, עוד על כך בהמשך) היה החלק הכי מפעים ובלתי נתפס בה, אבל גם בלעדיו היא הייתה מגיעה לפסגה הזאת. כי הסדרה ביצירתו ובכיכובו של סטיבן גראהם היא תפקיד חייו בשני הכובעים, שלו ושל כל המעורבים האחרים בה. והכי כיף היה לראות אותה אורבת לכולם כמו אחרונת האיילים הקטנים, ואז מתפוצצת תוך סוף שבוע אחד בלי טיפה של באזז שתקדים אותה. כמו שהתפוצצה על המסך, ככה "התבגרות" פוצצה את המוח.

ציון לשבח: "המו"לים" (כאן 11), "ילד רע" (הוט), "מגרש הרוסים" (כאן 11) - ובחו"ל: "חולית: הנבואה" (יס, הוט וסלקום), "הסטודיו" (אפל TV פלוס), "מוגזמת" (נטפליקס), "אז בקיצור" (נטפליקס) ובעיקר "דה פיט" (HBO מקס) שלמרבה הצער עוד לא זמינה כאן. ח"ח גם לעונות ההמשך של "ניתוק" (אפל TV פלוס), "האקס" (יס והוט) ו"חזרה גנרלית" (יס, הוט וסלקום). 

הופעת המשחק של השנה: בן סולטן, "חוליגנים"

השאלה לא הייתה אם לבחור בבן סולטן, אלא רק באיזה ממיליון תפקידיו. ובעוד שב"ילד רע", "גחליליות", "איננה" ו"חזי ובניו" הוא גילם את אותן וריאציות של זר גבוה ומסתורי - היה זה התפקיד ב"חוליגנים" (כאן 11) שהציב אותו בקדמת הבמה והבטיח שיישאר עליה עוד המון זמן. הרבה פגמים הזיקו לחוויית הצפייה בסדרה על בית"ר ירושלים שהיא לכאורה לא עליה, אבל יש שני דברים שאי אפשר להתווכח איתם: מדובר בלהיט המפתיע ביותר של השנה, כזה שאיש לא צפה שיתפוצץ ככה, וסולטן הוא האחרון שצריך לבוא בטענות אליו. מני אזולאי המחוספס והפגיע בגילומו מהווה המשך ישיר לגיבור "משמר הגבול" שגילם קודם לכן, והיו לו השנה גם שלושה תפקידים בקולנוע עם מנעד לא מבוטל בין כל אחד מהם. על ליהוקים לסדרות עתידיות בכלל אין מה לשאול, כי מדי שעה מתפרסמים עוד כאלה. כל גוף שידור רוצה חתיכה מהשחקן שהתפוצץ עוד לפני גיל 22, ואת מכשול האובר-חשיפה הוא יצטרך לחצות עם כריזמה שאין לתאר.

ציון לשבח: ששון גבאי ("קוגל"), כריסטין מיליוטי ("הפינגווין"), שירה נאור ("בקרוב אצלי"), אנטולי בליי ("מגרש הרוסים"), קתי בייטס ("מטלוק"), שרה וינו-אלעד ("הגרמני" ו"גחליליות"), קווין קליין ("דיסקליימר"), ג'וליאן ניקולסון ("האקס"), האנשים שצריכים להתנהג כאילו לינור אברג'יל היא קומיקאית ("מה קורה פה?"). 

ריאיון השנה: גל גדות, "ריאיון מיוחד"

עם כמות פרקים שאפשר לספור בשתי ידיים, ועם כמה שקשה לעברת פורמטים בינלאומיים - כבר עכשיו ברור ש"ריאיון מיוחד" (קשת 12) עומדת להתנחל יפה-יפה בלוח השידורים הישראלי. על הליטוש העריכתי, שירותי שבירת הקרח של רותם סלע והחשיפה החשובה למראיינים אין צורך להכביר במילים, אך נדמה שהאקס פקטור של התוכנית הוא העובדה שהיא מצליחה למשוך אליה טאלנטים שכמעט לא מתראיינים. לכאורה זה שוב המקרה המוכר של איי-ליסטים פחדנים, שמחפשים אכסניה שבמקום לראיין אותם תעשה להם נעים. בפועל ההפך הוא הנכון: המראיינים שעל הספקטרום שואלים שאלות שגם בכירי העיתונאים לא יעזו, בעוד שהמרואיינים עונים בתורם בכנות כמעט בלתי נגמרת על הכל. והשיא, בלי צל של ספק, היה הפרק עם גל גדות. הישראלית המפורסמת בעולם לא רק סיפקה כותרות ברמה בינלאומית אלא ממש הגיעה אליהן, וכל זה קרה כשהיא מדברת בעברית, עם סיכת חטופים, בלי להתעלם מהעבר בפסטיגל או מסוגיות לא נוחות. בכלל לא בטוח שהייתה לה פה בעיית מוניטין, אבל אם כן אז היא תיקנה אותו.

ציון לשבח: אלי שרעבי מכווץ את הלב ומטלטל את המדינה ב"עובדה", אמו של החטוף אלון אהל חושפת שבנה כבול בשלשלאות, רבקה מיכאלי מגיעה לגוב האריות של "פתחי את שי" וכולם יוצאים מזה נפלא, הדיאלוג בין מארק הפנימי למארק החיצוני בפרק סיום העונה של "ניתוק", צדי צרפתי נשבר מול ארז טל ב"מה באמת קרה שם?", יואב גלנט שובר שתיקה בריאיון ליונית לוי ועמית סגל ומתגלה בתור פושע מלחמה בתחום הכריזמה.

האירוע הטלוויזיוני של השנה: טאיסיה משיבה מלחמה

נכון, טכנית זה גם ריאיון. אך למרות ההישג האדיר של עמרי אסנהיים ב"יהיה טוב" (כאן 11) - סגירת בלעדיות עם אחת הנשים המעניינות ביותר במדינה, על אף שעד אותו שלב היא הייתה מוכרת כאות אחת בלבד - ניכר שחלק גדול מהעבודה המקדימה נעשה על ידי טאיסיה זמולוצקי, לשעבר ט', והסביבה התומכת שלה. מאז המשדר ההוא, שכל ישראלי צפה לפחות בחלק ממנו, זמולוצקי המשיכה לשטוח את גרסתה מקפיאת הדם בעוד במות טלוויזיוניות ופיזיות, ובעקבותיו נקבעה עובדה בשטח: לצד ההשמעות, האצטדיונים והתגובות הדוחות בעמודי הבידור, אייל גולן ספג מכה תדמיתית ומסחרית קשה. בכל מקום שאליו יפנה היא תהיה שם, והיא כבר לעולם לא תהיה לבד. העיריות לקחו עוד צעד אחורה, רבים מהחברים בתעשייה נאלמו דום, וספק אם אפילו ניסים ואטורי הגדול היה מעניק לו באקלים הנוכחי אות כבוד. והמטרה, למען הסר ספק, איננה נקמה בגולן או בוז למעריציו. היא סימון איזשהו גבול של אמות מידה מוסריות, בין מה שהחוק מאפשר למה שמצדיק את הפלטפורמות הממלכתיות מכולן. עד השנה גולן ואנשיו שיחקו על מגרש כמעט ריק, עכשיו לאחת האותיות האלה יש שם. הוא נתלה בסגירת תיק מחוסר ראיות, ולא מחוסר אשמה, והיא נתלתה בשידור ההוא כדי להפוך לאחת הנשים הכי אמיצות במדינה.

ציון לשבח: התצפיתניות ששוחררו מהשבי מנופפות למצלמה, הלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס, חגיגות ה-50 של "סאטרדיי נייט לייב", "האחרונים מבינינו" חוצה את נקודת האל-חזור עם המוות ההוא, אולפני חדשות 12 מפונים לראשונה בהיסטוריה בגלל השריפות בהרי ירושלים. 

הסיבוב המהיר

רוח הרפאים של השנה: נועה קירל, "איננה" | קאמבק השנה: גיא מרוז, "הפטריוטים" | פרק השנה: האחד על סאלי סאלנברגר, "חזרה גנרלית" | מונולוג השנה: הפמיניזם של רותם סלע, "אוףרוד" | פלופ השנה: הסיום של "משחק הדיונון" | תאונת הדרכים של השנה: "שישי ישראלי" | סערת השנה: טלי מורנו לא מרשה להגיד "טפו חמסה" | הפאה הגרועה של השנה: לירז חממי, "ילד רע" | הפאה העוד יותר גרועה של השנה: אורלי זילברשץ, "חזי ובניו" | מערכת השיניים של השנה: איימי לו ווד, "הלוטוס הלבן" | הופעת האורח של השנה: טד סרנדוס, "הסטודיו" | אזעקת השנה: האחת כשישראל כמעט זכתה באירוויזיון | הפינה המטומטמת של השנה: "מפגש קצוות" עם נוה דרומי, "קבינט שישי" | מנת השנה: שניצל ארץ ישראל, "האח הגדול" | עורך הווידאו של השנה: ההוא מה"בפרקים הקודמים" שחגג על כל פיצ'ר אפשרי בתוכנה, "האח הגדול".

פריצת השנה: שייה אסתר עבד, "אדל ושייה"

החשיבות הכי גדולה בקדנציה הטלוויזיונית של שייה אסתר עבד בת ה-5 טמונה בעצם הקדנציה: לא ילדת סלבס שקיימת רק בסטורי, לא קוריוז שמסתפק בהופעת אורח, אלא מגישה שותפה - עם כמה שאפשר לקרוא לזה "מגישה" ו"שותפה" - ב"אדל ושייה" (ערוץ 24). ובעוד שהיא קיבלה את המראה של אבא, שייה אסתר בהחלט קיבלה את האטיטיוד של אמא: היא מינפה כל דקת מסך מאלה שניתנו לה בתוכנית האירוח הקטנה שלהן, כל כך קטנה שבקושי אפשר להוכיח שהיא קיימת, כשברור שהמהלך הוא פשוט עוד דרך של אדל בספלוב לעצבן את העוקבים שלה ואת הישראלים באופן כללי. בעידן שבו בר רפאלי עושה ריאליטי משפחתי אבל אפילו לא טורחת לשלב בו את הילדים, בקריירת ה"הנחיה" של שייה אסתר עבד יש משהו מרענן, שובר מוסכמות, תגרני. לתת לילדה בת 5 את המושכות? להראות איך היא מעירה לך על המשקל שלך? להיות גם המבוגר האחראי על הסט וגם זו שמראיינת בובה של טראמפ? שאלו את בספלוב כיצד. כי "אדל ושייה" היא כמו אדל וכמו שייה, מוסד שכל מה שהוא רוצה זה לקרוא תיגר.

ציון לשבח: הפרשן והבלורית בני סבטי, כוכב "ילד רע" גיא מנסטר, כוכב "התבגרות" אוון קופר, כוכב "תחריר", "שלומי 6" ו"חוליגנים" שון סופטי, דומינגו של מרסלו הרננדז, פאזת החקיינות של עומר עציון, פאזת החיטוט במגירות של מוריה אסרף, הגרסה הערבית של "בואו לאכול איתי", הצ'ייסר החדש שי סנדקה, נשות הכדורגלנים עדי אוחנה ושי זהבי. 

טרנד השנה: שוט אחד

ההצלחה של "התבגרות" (נטפליקס) גרמה לכולם להתפעל מכך שצילמה פרקים בשוט אחד ובטייק אחד - ואז להתפעל עוד עשר פעמים כשהתברר איך היא בכלל עשתה את זה. אבל שיחה רציפה ועוצרת נשימה בין אסיר צעיר לבעלת סמכות? זה בדיוק מה שקרה כמה חודשים קודם לכן גם ב"מפלצות: הסיפור של לייל ואריק מננדז" (נטפליקס), הפעם הזאת בשנה שבה עולם שלם מתאבסס לרוצחים אמיתיים. יצירה טלוויזיונית שלוקחת את המצלמה האחת שלה לאתגרים פיזיים שאיש לא האמין שאפשריים? זה בדיוק מה שקרה באותו חודש גם ב"הסטודיו" (אפל TV פלוס), הסאטירה ההוליוודית של סת' רוגן שהייתה חגיגה לעיניים ולחובבי קומדיה אמיתית. וזה עוד לפני שמתעכבים על מדיניות ה"אין קאטים" של "דה פיט" (HBO מקס), טור דה פורס שהמציא מחדש את ז'אנר הדרמה הרפואית, שכאמור עוד לא זמינה פה. זו הייתה אחת השנים הכי קולנועיות בטלוויזיה, ומה שהכי משמח הוא שכל אחת מהסדרות האלה דאגה לגבות את תצוגת התכלית הטכנית שלה עם עלילה מקורית, לופתת ועילאית. לא סתם התעלפו לפני שבוע בטקס האמי בדיוק על אותם מקרים.

ציון לשבח: טראומת הקורונה ("ד"ר אודיסאה", "דה פיט", "אז בקיצור"), שחקנים ובדרנים בפאנלי האקטואליה (אורי גבריאל, יוסי מרשק, ריקי בליך, מוקי), מותו בייסורים של מוסד הלייט-נייט (האלטרנטיבה של ג'ון מולייני, העלילה של "האקס", המציאות של סטיבן קולבר וג'ימי קימל, התוכנית של דניאל רוט-אבנרי), אתגרים חדשים לאנשים על הרצף ("ריאיון מיוחד", "הישרדות" האמריקאית, "חזרה גנרלית"), מגישי החדשות - ורון חולדאי - לא מבינים שצריך לרדת מהגג (מלחמת איראן). 

דמות הריאליטי של השנה: אלי אוחנה, "המטבח המנצח VIP"

כמה משתתפי ריאליטי ימנים היו השנה? כנראה רבים. כמה מתוכם ממש דיברו על הימניות שלהם? האמת, יש מצב שרק אלי אוחנה. כדורגלן העבר אוחז כמובן בנסיבות מקלות - "המטבח המנצח VIP" (קשת 12) היא תוכנית שמקדשת אכילת ראשים, והיא פגשה אותו כשהוא חזק בפאנליזם ואולי אפילו פוזל חזרה למגרש הפוליטי - אבל הוא גם היה היחיד שממש ביטא, בדרכו הלא תמיד קלה לעיכול, את הבדידות הימנית. למרות שלא היה צריך לגרום לרינה מצליח לבכות, או לקרוא לאורנה בנאי "שמאלנית" כאילו זו קללה, תצוגת התכלית של אוחנה הייתה הופעת ריאליטי טובה שהצליחה לעורר מחשבה. עזרו לזה התגלית שהיא אשתו והתענוג שהוא רותי ברודו, ובעיקר ההבנה שמדובר באיש טוב עם לב ענק. חבל שבמקום לזכור את זה, חלק מהטאלנטים שישבו איתו העדיפו להזדעזע מראש בגלל דעותיו. ככל הידוע למדע, ימני ששוקל לתמוך בנתניהו הוא עדיין בן אדם.

ציון לשבח: מאור ברוכמן ("האח הגדול"), צביקה הדר הראשון ("הזמר במסכה"), צביקה הדר השני ("הזמר במסכה"), שילת אבוטבול ("ארבע חתונות"), שי כרם ("המטבח המנצח VIP"), ליר עוז ("אהבה חדשה"), דניאל וייס ("הכוכב הבא"), עדי אהרון ("קוקה בע"מ"), נעמה קסרי ("הפוכים"), עופר נמרודי ("המו"לים"), כל מי שאינו אייל חדד ("מגדלים"). 

הרגע המוזיקלי של השנה: "אבניבי" בתאילנדית, "הלוטוס הלבן"

ההגעה של סדרת הלהיט לישראל הוא עדיין בגדר פנטזיה, אבל לכמה דקות קטנות בתחילת האביב ישראל היא זו שהגיעה ל"הלוטוס הלבן" (יס, הוט וסלקום). עבור כל הצופים האחרים היה זה סתם שיט ביאכטה תאילנדית עם בני משפחה שתכף יגלו עריות - בעוד שעבור הישראלים היה זה רגע שהתחיל ב"מה?", נמשך עם "אין סיכוי שזה זה, נכון?" והסתיים בגאווה לאומית נטולת כל סוג של משמעות. אז למרות שתאילנד לא משתתפת באירוויזיון, מתברר שהשיר הכי מצליח של יזהר כהן כן התגלגל אליה והפך ל"Hey Abanibee": הזיכרון הכי בולט מעונה שבדיעבד דווקא הייתה די בינונית, קאבר מתוק וממכר שכדאי להאזין לו במלואו.

ציון לשבח: התזמורת של מילצ'יק ("ניתוק"), המאשאפ של "סאטרדיי נייט לייב" ("קווסטלאב מציג: יובל של מוזיקה"), יובל רפאל מבצעת את "Dancing Queen" ("הכוכב הבא"), דנה אינטרנשיונל מבצעת את דיווה ("שיר אחד"), הנאמבר בבית הכלא ("אלזבת'"), שיר הפתיחה ("החברים והשכנים שלך"), שירי הסיום ("ריאיון מיוחד"). 

הרגע הביזארי של השנה: שלקה מ-ח-ו-ס-ל-ת, "האח הגדול"

הדיון התהומי על טנגו או סולו. הפרומו המופתי. התואר "הוריקן טנגו". דפקת לי סכין בלב ו"סיבבת". חוסר היכולת לאיית "מאוהבת". היכולת לצרוח "מחוסלת". לקחתי נעל ובעטתי לעצמי בראש. היא דיברה אליי כמו שדונית. אין לי לב, אין לי לב. הווליומים. היעדר הפרופורציות. הכוריאוגרפיה. לא ברור מה בדיוק קרה באותם רגעים לשלקה מ"האח הגדול" (רשת 13) - זה מונולוג אישי? אירוע לבבי? התמוטטות עצבים? חלק משת"פ אספקת תוכן עם עדן דניאל גבאי? - אבל כן ברור מה קרה באותו ערב ללקסיקון הריאליטי המקומי: התווסף לו פרק חדש. רגע השיא השנתי של "האח הגדול", בעונה שלא היו חסרים לה כאלה, היה כל כך דרמטי שהוא כמעט מסווג כסצינת אקשן. וזה לא היה קורה אלמלא ההתמסרות של שלקה עצמה, העריכה הקצבית והצורך הלאומי להתאבסס ליממה אחת לאירוע שאין ולא יהיה מטופש ממנו. בהחלט חשכה עליי האדמה.

ציון לשבח: נאמבר הבלהות של חיים כהן, רותי ברודו ודנה אינטרנשיונל ("המטבח המנצח VIP"), החברים של אמילי דמארי מרימים את לי נעים על הכתפיים (חדשות 12), אייל ברקוביץ' שולף אזיקים וקורא למעצרו של נתניהו ("מוריה וברקו"), שרון גל מגיש לנתניהו תכשיט מהמותג הפרטי שלו (i24NEWS), בטי להט קוראת לאיראנים "קוקסינלים" (ערוץ 14), עינת שרוף מפרשנת את הריאיון עם נדב ארגמן ("חיים ומנחם"), עורכת הדין אלינור ברזילי מבקשת שאדוה דדון תפנה אליה "בצורה נורמטיבית" (חדשות 12), השלישייה ("ד"ר אודיסאה"), הפיפי במקלחת ("התעשייה"), האסלה שעולה על גדותיה ("פשוט ככה").