ברק סרי מדבר כל כך הרבה, ומתחמק מאותה שאלה
לאן הילה קורח תמשיך ביום שאחרי החלטורות? איזה מוקש פיזר לכל עבר את הסיום של "גחליליות"? ועד מתי כוכב האולפנים החדש יסתיר את העניין הכי ברור? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה באמת כדאי לכם לדבר
- זה שרודף, זו שבורחת
מי היה מאמין: גם מחוץ לתל אביב נמצאים אנשים עם ידע כללי מפלצתי. כמעט שבע שנים אחרי התנועה הצ'ייסרית האחרונה, "המרדף" (כאן 11) צירפה לשורותיה צ'ייסר חדש - שי סנדקה בן ה-38 מרמלה, שהופיע בתוכנית בעבר וזכה בה (אבל בפרק עם הצ'ייסרית מיכל שרון, שזה לרוב האתגר המעט יותר קל). סנדקה אמור היה להופיע עוד בעונה הקודמת, התעכב בגלל מילואים, וסיבוב הבכורה שלו ששודר השבוע היה תצוגת תכלית של חנון נבוך שיודע כל פרט מידע שאפשר לחשוב עליו. בהיעדר המחוות הגופניות הקבועות של איתי הרמן מול שעונים מתקתקים, סנדקה עשה רושם של מי שלא הגיע כדי להיות כוכב טלוויזיה. מצד שני, המהירות שבה ענה על שאלות מרדף הגמר מעוררת חשד שהוא לא נכנס ללחץ כי הוא פשוט עדי כדי כך מלומד.
בכל מקרה, ניפוץ הבועה התל אביבית הוא לא השינוי היחיד שקורה העונה ב"המרדף". אחרי הרבה עידו רוזנבלום וקצת לוסי איוב, את מושכות ההנחיה של השעשועון הכי אהוב בתאגיד תפסה הילה קורח. על פניו, מהלך מתבקש עבור מגישת החדשות לשעבר: ידענות וזריזות מחשבתית תמיד היו מזוהות עם הפרסונה הטלוויזיונית שלה. מצד שני - לצד הקמפיין החדש שלה עם ליאת הר לב לבנק הפועלים, לא לגמרי ברור לאן קורח הולכת מכאן. יהיה קשה עד בלתי אפשרי עבורה לחזור לעיתונות אחרי פרזנטוריות מסחרית כל כך בולטת, ובין כל היוזמות, החלטורות והרפואות ספק אם זה בכלל הכיוון שלה. בינתיים, ב"המרדף", קורח מנחה כרגיל בגובה העיניים אך גם מגישה את הטקסטים השנונים האלה עם הסטואיות המובנית והקצת מרתיעה שלה. היא לא עידו רוזנבלום, זה בטוח. אבל מי מאיתנו אי פעם היה.
מה לראות?
את "איפה היית בהתנתקות" (כאן 11), סדרת הדוקו החדשה לציון הקיץ ההוא. החומרים לא מאוד מחדשים, הראיונות לא מאוד הישגיים והוויזואליה מאוד-מאוד כעורה - אבל עדיין מדובר באופציה הכי מקיפה וראויה כרגע, אלא אם אתם דווקא בקטע של פרויקט דומה מבית שמעון ריקלין. לביקורת המלאה.
- המוקש שלא נוטרל
הרושם הראשוני מ"גחליליות" (הוט) היה, כשמו כן הוא, ראשוני בלבד. אי אפשר היה לשפוט את דרמת המסתורין הישראלית לפני צפייה בסגירת הסיפור שלה, וכעת ברור עד כמה הזהירות השתלמה. כי בעוד שהמצלמות לא נפתחו עד שמה שקרה מולן היה הכי אסתטי ומוקפד, בחלק החשוב ביותר - התוכן - לא הייתה אפילו מראית עין של השקעה. סתם דוגמה: בפרק השישי, זה שבו הביזאר הגיע למחוזות ה"דאנה איבגי לא מפסיקה להזיע ומה שיציל אותה זה בלאקפייס", הגיבורה דקלה מסתגרת בביתה בזמן ההלוויה של בעלה. בני המשפחה שלו מגיעים אליה, מנסים ללא הצלחה לגרום לה לצאת. היא בינתיים מכינה מרק עגבניות עם נינט טייב, מורחת את עצמה במסכת פחם, משחקת איתה ב"מימי אמרה", רבה עם חוקר ואז בסוף שולחת את חברתה במקומה עם הספד שכתבה. כשאותה מימי מתקרבת להלוויה, האנשים בכלל עוד ממשיכים להתאסף בה. איך הגענו מ"את מאחרת" היסטרי למצב שבו רבים טרם הגיעו לאירוע גם משהו כמו שעה אחר כך?
וזה קרה שוב ושוב ב"גחליליות", הדבר שסדרת מסתורין צריכה להיזהר ממנו יותר מכל: במקום להרבות בתשובות, היא הרבתה בשאלות. למה דקלה הסתובבה עם עיניים קשורות? למה לא אכפת לה בשום צורה שבעלה מת, אבל מצופה מאיתנו לחשוב שדווקא מימי היא המשובשת בין השתיים? והאם יש איזושהי תכלית לסיפור המוזר הזה, שמתבסס על ספרו של היוצר, מלבד פתיינות נשית? החרמנות של "גחליליות", לעיתים אפילו הקינקיות, לא התכנסה לכלום מעבר לחגיגת עינוג עצמית על אותן חרמנות וקינקיות. הופעות המשחק היו מרגשות בחלקן, מעוררות מחשבה, ובסוף התפזרו לכל עבר בגלל מוקש העלילה. ובמקום לסגור את הקצוות הסדרה רק פרמה אותם עוד יותר, והתעכבה רק על קשר גס וחפיפניקי לסיפור המסגרת הסוריאליסטי. לפחות הוא הצטלם נפלא.
פריים אחד למזכרת
מחוות הגועל נפש - מלפפון וחמאת בוטנים, לא פחות - של יובל לשני ב"האח הגדול" (רשת 13).
- מכה פעמיים
אם צריך לנעוץ תאריך ספציפי, זה יהיה בדיוק ב-22 בינואר. ברק סרי, עד אותו שלב מקורב לאריה דרעי ודמות מוכרת באולפנים, נכנס באיחור לזירת הטוויטר. כמו הדוד ההוא שכולם מקבלים הודעה שנרשם פתאום לטלגרם ביום של שמועות על מתקפה קרבה. אבל פעיל ככל שיהיה שם, הגרפומניה של סרי ברשת הברנז'אית היא לא הסיבה לכך שבחודשים האחרונים כולם מודעים אליו ולרוב אף מדברים עליו. זה רק סימפטום להחלטה שלו להתייצב על בסיס יומי - מה יומי, שעתי - מול כל מצלמה, מיקרופון או מקלדת שנמצאים בסמוך אליו. האיש פותח את היום אצל רסקין, ממשיך להתכתש ברדיו עם איזה ינון או שלזינגר, כותב טור, מעלה פוסט, חוזר לאולפן של קרן מרציאנו ואז עוד מספיק לשמור כוחות כדי לריב עם ציון אמיר גם באולפן של שבת. חלק יראו בזה אנרגטיות, אחרים צימאון להכרה.
ברק סרי הוא טאלנט פאנלים מהסוג שהתקשורת הישראלית תמיד אוהבת, כזה שיצא מפס הייצור של לימור לבנת - אישה שברזומה שלה יותר עזיבות של הליכוד מאשר רכבים שפגעה בהם באותה תאונה מרהיבה. "אני מכיר את הציבור הזה", מזכיר סרי בכל דיון איתו על הממשלה והימין, והוא לא טועה. חבר מרכז ליכוד לשעבר, איש סודו בדימוס של מנהיג ש"ס ומי שייעץ גם לנתניהו, דיכטר וכ"ץ (אבל גם לאהוד ברק). היום הוא לגמרי אנטי-ביבי, כזה שיש מי שתופס כ"רקדן 'מה יפית'" של הבייס הליכודי במקום הסרוג, ואת הטמפרמנט הייחודי שלו הוא מביא לידי ביטוי בעודו מביע דעה על כל נושא שהוא: גיוס, מלחמה, עסקה, אפילו פרשת קולדפליי ("יש כאן את כל המרכיבים שעושים סיפור מסעיר", אמר השבוע. תודה ברק). תת-מחנה אנשים שקוראים לזה "חוק ההשתמטות", והוא נכלל אף בקרב הבודדים שלא מהססים לכנות את מאמצי החקיקה האלה "בגידה". חוץ ממעמדים אינטימיים יותר שבהם ידבר על הטרגדיה המשפחתית שחווה, סרי לרוב יפרשן נושא אקטואלי כלשהו ומהר מאוד ינתב אותו אל עבר הדעה הפרטית שלו בעניין.
כמו כל "יועץ אסטרטגי, לשעבר יועץ שר הביטחון" שנוסק מהר מדי, המקרה של ברק סרי הולך ומזכיר את זה של רונן צור מהימים הראשונים למלחמה. הוא אומר כל כך הרבה דברים, תמיד בכזו אסרטיביות ועם הישענות ראויה להערכה על עובדות, ומסתיר עניין אחד: מה הצעד הבא שלו. לכאורה, יכול להיות שההשפעה של סרי היא עצם הפאנליזם. הוא לא יהיה הראשון. אבל כשהוא מתחמק מהשאלה המתבקשת של רפי רשף בנושא - ברור שיש לו שאיפות פוליטיות. ניצב באולפנים על תקן הבקיא וה"לשעבר", ותוך כדי מעמיד תשתית לעתיד שהוא כנראה בונה עליו. זה לא מהלך חריג או פסול בהכרח, אם כי זכורים לרעה ימי המלחמה שבהם מועמדים בעלי אינטרס בבחירות המוניציפליות מילאו את שידורי החדשות. מאז גייל שורש נמחקה, טליה לנקרי התאדתה ואורנה ברביבאי הפכה לברוקולי מאודה ב"הזמר במסכה". סרי, שרץ באותה עת לראשות עיריית אשדוד, נשאר. הקמפיין לא נגמר אלא שינה צורה, ובמתווה הנוכחי הוא מסדר למחנה שלו דוברים לוחמניים בהרבה מבשגרה. די ברור שהוא עושה סיבוב, די ברור למען ועל מי. עכשיו רק שיגיד לאן.
בשבוע הבא
גמר "הזמר במסכה" - מאיזו תחפושת צביקה הדר ייצא הפעם? (קשת 12, 29.7); סיפורה של ליאת אצילי, שורדת השבי שהמשיכה לפעול למען דו-קיום אחרי שחזרה הביתה, עומד במוקד הדוקו "לאחוז בליאת" (יס, 30.7); וג'ייסון מומואה הוא גם הכוכב וגם היוצר של הפקת הענק ההיסטורית "צ'יף המלחמה" (אפל TV פלוס, 1.8).
צילום שי סנדקה והילה קורח: מתוך "המרדף", כאן 11 / צילום דאנה איבגי: מתוך "גחליליות", הוט / צילום מלפפון וחמאת בוטנים: מתוך "האח הגדול", רשת 13
מצאתם טעות לשון?