המראה של רוני צוקרמן מטעה. אם הייתם חולפים על פניה ברחוב לא הייתם מנחשים לעולם שהדמות השברירית עם הקוקו השמוט על גבה והמבט המכונס אל תוך עצמו היא טייסת קרב. למעשה, אם זה היה תלוי בה, איש לא היה צריך לדעת עליה את זה - גם לא אז, לפני 17 שנה, כשעשתה היסטוריה והייתה לאישה הראשונה שסיימה בהצלחה את קורס הטיס, ועוד כטייסת קרב. אלא שהיא נושאת על כתפיה הדקות משא היסטורי נוסף, מחייב לא פחות: רוני היא נכדתם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו וורשה.

החיבור הזה הפך אותה בבת אחת לסמל לאומי. הפוליטיקאים לא פספסו את ההזדמנות לברך אותה במלוא הפאתוס, וגם הכותרות עשו כולן את ההקשר בין השואה לגבורה. אבל רוני, שבמהלך הקורס התעקשה שלא לקבל יחס מיוחד כאישה ולא עשתה לעצמה אף הנחה, רצתה גם בסיומו לעמוד בזכות עצמה ולא בצל הייחוס המשפחתי.

מאז שמרה בקנאות על פרטיותה. מתגוררת עם ארנון, טייס קרב גם הוא, אותו הכירה בקורס הטיס, ומגדלת שלושה ילדים מקסימים בבית עם רעפים אדומים וחצר ירוקה באחד מישוביי השרון השלווים. הילדים שלה יודעים כמובן מה אמא ואבא עושים בצבא. זה נראה להם טבעי לגמרי.

באופן אירוני, דווקא המורשת המשפחתית שכל כך השתדלה לא להיות מזוהה איתה, היא זו שדוחפת אותה להיחשף לראשונה. 75 שנה אחרי שהתרחש, חשוב לה שיכירו את סיפור המרד ההירואי ההוא, שקצת דהה בזיכרון הציבורי הלאומי. ואולי זו גם העובדה שעכשיו, כשהיא כבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, ובעיקר לא לעצמה, היא מוכנה סוף סוף לנסות ולהבין מה בכל זאת חלחל אליה מהמטען המשפחתי. בשנה האחרונה ליוונו אותה במסע האישי אליו יצאה עם אחיותיה - איל (40) ונעם (25) – בעקבות הסבא והסבתא שמעולם לא הכירו. סיפור המסע הזה ישודר בתכנית הקרובה של עובדה, ביום שלישי בקשת 12.  

זוג, תמונה ישנה
צביה לובטקין ואנטק צוקרמן. לוחמי הגטאות | צילום: תמונה משפחתית

לכאורה, האחיות לבית צוקרמן היו אמורות לדעת את סיפור המרד בעל פה. הן גדלו בקיבוץ לוחמי הגיטאות אותו הקימו סבן וסבתן, מטרים ספורים מבית לוחמי הגיטאות – המוזיאון המרשים אותו הקים אנטק, המכיל בתוכו אין ספור מוצגים ומידע הקשור למרד. אלא שהן מעולם לא טרחו לבקר בו. גם בתוך המשפחה הנושא הזה נשאר לא מדובר. שמעון, אביהן, ויעל, דודתן, ילדיהם של אנטק וצביה, גדלו אמנם בבית שבו העיסוק בשואה ובמרד לא פסק לעולם – אבל דווקא בגלל זה בחרו להתרחק מהסיפור. הם מעולם לא ביקשו מהוריהם לספר להם מה היה שם, ולכן לא ידעו מה לספר לדור השלישי.

בכלל, כמו שגילינו במהלך המסע שעשינו איתם, צוקרמן זה לא רק שם משפחה, אלא גם קוד שתיקה. הצוקרמנים מעידים על עצמם שהם לא בוכים, לא מתרגשים, בטח ובטח שלא נשברים בקלות. תכונות שיכולות לסייע אם אתה מחליט לצאת לקרב אבוד נגד הצבא הגרמני בתקופת השואה, או להיות הטייסת הראשונה של חיל האוויר הישראלי – אבל כאלה שיכולות קצת להפריע במסע משפחתי עם גילויים מטלטלים, שמעלה שאלות חודרות לגבי שייכות וזהות, מוסר והקרבה.

אבל בקיץ 1938, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין לא הזדקקו לאף אחת מהתכונות האלה, ולא היה שום דבר בחייהם שרמז שיזדקקו להן בהמשך. הם היו בסך הכל מדריכים בתנועת הנוער הציונית דרור-החלוץ, שחינכו לחלוציות ועליה ארצה. אלא שבשנת 1939, כשהצבא הגרמני פלש לפולין והתחילה למעשה מלחה"ע השנייה, השגרה כבר לא הייתה אופציה. הם מצאו את עצמם נרדפים, כמו כל האוכלוסייה היהודית באותו זמן, ונסו לשטחים שהוחזקו עדיין בידי הרוסים הסובייטים. לכאורה, חייהם ניצלו. אבל אז, בשנת 1940, החליטו צביה ויצחק לעשות מעשה מטורף – והתנדבו לחזור ללב השטח הארי, לוורשה שורצת הנאצים, כדי לאסוף ולהמשיך להדריך את מאות הנערים והנערות היהודיים שנותרו שם. מכאן והלאה מתגלגל סיפור מתח בלתי ייאמן, ששיאו במרד.

יושבות בשולחן ומעיינות במסמכים
צילום: מתוך עובדה

מסע החיפוש של רוני ואחיותיה התחיל דווקא בארץ, בדירה קטנה וצנועה בירושלים, ביתו של המשורר חיים גורי בן ה-92. הן ידעו שזו פגישה שאסור להן להחמיץ ולא כדאי לדחות. גורי הכיר את אנטק וצביה שנים ארוכות והפך לחברם הקרוב, וכשראה לראשונה את הנשים הצעירות שנכנסו לביתו לא יכול היה להסתיר את התרגשותו. הוא גם לא התאפק כששאל את רוני, בסקרנות גורית, אם היא טייסת הקרב הידועה. רוני, בתגובה, השפילה מבט במבוכה. בכל זאת, בשבילה הוא הסופרסטאר, ולא היא. לאורך הפגישה שנמשכה לא פחות משלוש שעות, ואשר תועדה בסרט, סיפר גורי על הרושם הרב שהותירו בו עדויותיהם של צביה ויצחק במשפט איכמן, אותו סיקר בשנת 61' עבור עיתון "למרחב". הוא סיפר גם על רגעים אינטימיים רבים שחלק איתם, ועל שיחות נפש שלוו לא אחת בשתיית קוניאק שחיבבו גם הוא וגם אנטק. הן יכלו לשבת שם עוד שעות, אבל השעה הייתה מאחרת. כשנפרדו מגורי ומעליזה אשתו בחיבוק חם, קבעו לשוב להיפגש. אבל חודשים ספורים אחרי אותו מפגש, בחודש פברואר האחרון, נפטר גורי.

בספטמבר האחרון האחיות צוקרמן היו מוכנות למסע לוורשה. וורשה זו לא עוד עיר עבורן. זמן קצר אחרי שחזרו אליה סבא וסבתא שלהן, אנטק וצביה, כבר אספו הגרמנים את יהודי העיר וסגרו אותם בתוך הגטו. דמיינו לעצמכם שלוקחים שכונה בעיר שבה אתם גרים, מקיפים אותה בחומה ומעבירים אתכם לגור שם, עם עוד חמש משפחות בדירה אחת, בלי תנאים סניטריים בסיסיים. העולם מתהפך. ועדיין, גם אז, המשיכו צביה ויצחק בפעילות החינוכית שלהם, הפעילו בית ספר בתוך הגטו וניסו להחזיק מעמד.

כשרוני, איל ונעם הגיעו לעיר, הן חיפשו את עקבותיהם של אנטק וצביה בכל מקום אליו הלכו, בכל קרן רחוב. אבל את אחד הגילויים הכי מרגשים הן מצאו דווקא בעומק כספת במכון ההיסטורי היהודי, שם נחשפו לארכיון עונג שבת ולקופסאות הפח שחוקות הזמן בהן הוטמנו המסמכים יקרי הערך. אחת מתוכניות הלימודים שכתב אנטק הותירה, לצד מקצועות אחרים, שעתיים למסיבות ושעה לשירה בציבור. ופתאום דוקא הפרט הכל כך קטן הזה, עצם העובדה שהיה פנאי לדברים האלה בתוך כל התופת שהתחוללה סבים, המחיש יותר מכל דבר את מה שאנטק תיאר אחר כך כניצחון רוח האדם.

Sisters
צילום: מתוך עובדה

נקודת הפנה הגורלית הבאה הייתה בקיץ 1942, אז החלו הגרמנים לחסל את אוכלוסיית הגטו ולשלח את דייריו למחנות המוות. צביה, אנטק וחבריהם הבינו שאין ברירה, וצריך לעשות שוב מעשה מטורף. הם החליטו להקים בתוך הגטו ארגון יהודי לוחם (אי"ל). כך הפכה קבוצת מדריכי התנועה ליחידת קומנדו שמתאמנת לקראת קרב חסר סיכוי. גם להם היה ברור שאין להם סיכוי מול הצבא הגרמני, אבל הם ידעו גם שאי אפשר גם לוותר בלי מאבק. לשליטה של אי"ל בגטו היו גם צדדים אפלים, כמו גביית כספים בכוח מבעלי הממון היהודים וחיסול משתפי פעולה עם הנאצים.

כשפרץ המרד, ערב פסח 1943, מצא עצמו אנטק מחוץ לגטו. כמה ימים קודם לכן הוא יצא לגייס נשק מהמחתרות הפולניות שנאבקו גם הן בנאצים, וברגע האמת יכול היה רק להביט בעשן שהתחיל להיתמר מעבר לחומות. במשך שבועיים לחמו אנשי אי"ל בתעוזה ובנחישות בגרמנים, ואף גרמו להם לנפגעים. עד שלבסוף, חיסלו הגרמנים את הגטו בשריפה שכילתה את כולו. צביה, שבימי המרד קישרה בין עמדות הלחימה השונות, הצליחה להימלט יחד עם לוחמים נוספים ששרדו דרך תעלות הביוב שהובילו אל מעבר לחומות הגטו.

במסע שמתחקה אחרי סיפור מטורף, אין פלא שהשיא מטורף גם הוא. אחרי שחיפשו אותם בכל פינה, והלכו בעקבותיהם לאורכה ולרוחבה של העיר, לא האמינו הבנות שדווקא בתעלות הביוב ירגישו הכי קרוב לסבא ולסבתא. אבל כשירדה רוני ברגליים רועדות אל עומק תעלת הביוב לצד הכביש המהיר ביום רגיל בהחלט ופסעה בתוכה, לא היה צריך לומר יותר כלום. דיברו רק צעדיה המתבוססים במים העכורים, דיבר גווה ההולך ומתרחק מאיתנו.