ישראל קטורזה על בתו המאומצת: "בלעדיה לא יודע אם הייתי מתחתן"

ישראל קטורזה שינה את החיים שלו מן הקצה אל הקצה כשהחליט לוותר על קריירה צבאית מסודרת ובחר בעולם הבמה שמלא בחוסר וודאות. היום כבר אפשר להגיד שהצליח לו בגדול, אבל הדרך שהוא עבר לשם כללה לא מעט רגעים קשים והתלבטויות הרות גורל ובעיקר פחד אחד מרכזי - לאכזב את אביו. הקומיקאי המוערך הגיע הערב (א') לשיחה חשופה עם המראיינים של "ריאיון מיוחד", נעמד מול שאלות לא מתפשרות וחשף כמה סיפורים מרגשים, מצחיקים ובעיקר מעוררי השראה על חייו.

אומנם השם שהוא הכי מזוהה איתו על הבמות הוא קטורזה, אך מתברר שישראל, שמו הפרטי, נוסף רק לא מזמן לתעודת הזהות: "כשעליתי לארץ השם שלי לא היה ישראל, הוא היה 'תיירי' ו'מישל'. אחיות שלי עדיין קוראות לי ככה ואחיינים שלי כשהיו קטנים היה להם קשה לבטא את זה אז הם קראו לי 'קיקי' וכל השכונה שלי באשדוד שגדלתי בה קראו לי ככה. התביישתי מאוד בכיתה ובאתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אני לא רוצה שיקראו לי תיירי', היא אמרה לי: 'אז בוא, אבא של אבא קוראים לו ישראל נקרא לך ככה'. אפילו לא היה לי בתעודת זהות, רק לא מזמן שיניתי".

איזה ילד היית?
"אני חושב שטוב. גדלתי בשכונה שהיה חשוב לבחור את החברים החזקים. אף פעם לא הלכתי מכות, פחדתי בגלל המשקפיים, אבל ההומור תמיד הציל אותי".

למה ההורים שלך שלחו אותך לפנימייה צבאית?
"כל החיים שלי רציתי לרצות את אבא שלי. תמיד שהוא יהיה מבסוט, זה היה הדבר שהוביל אותי. פעם אחת ראיתי פרסומת בטלוויזיה על הטכני של חיל האוויר ואמרו לי שכדאי ללכת לפנימייה צבאית, כי אחרי אתה תהיה בחיל האוויר ויהיה לך מקצוע. רציתי לרצות את אבא שלי, שיהיה לי מקצוע והוא יראה שאני מסודר וטוב לי. רק החיוך שלו כשבאתי בכיתה י' עם מדים של הצבא, הגאווה שלו, תמיד אהבתי שהוא משוויץ".

איך היה לישון שם בחדר עם כולם?
"הייתה לי בעיה כשהייתי ילד, שלא יכולתי להירדם בלי לדפוק את הראש בכרית. אפילו שזה יכאב לי מאוד. זה הדבר שהכי פחדתי ממנו, מה יגידו החברים בחדר ברגע שישמעו את זה. בלילה הראשון לא ישנתי כל הלילה כי פחדתי לדפוק את הראש ובלילה השני כבר לא הצלחתי להחזיק ונרדמתי. אם יש דבר אחד טוב שהפנימייה הזאת עשתה לי, שמאותו יום זה הפסיק לי".

איך היה לך שם?
"לא הייתי חוזר על זה. לא הייתי נותן לילד שלי להגיע לזה".

למה לא היית נותן לילדים שלך להיות במקום כזה?
"זה מקום מאוד מחוספס. אתה צריך מרפקים, לריב על אוכל, להתגלח כבר בכיתה י' ולעמוד במסדר שיראו שיש לי נעליים מצוחצחות. ללכת לחדר אוכל בשמאל ימין בתור ילדים. נשארתי שם רק כדי שלא לצער את אבא שלי. היו רגעים שם שרציתי לברוח והרגשתי שכל החברים בכיתה לא מפסיקים לרדת עליי, לקרוא לי בשמות. היו אומרים לי שאני דומה לסיני ומשקפופר. באתי לאמא שלי ואמרתי לה שמאוד קשה לי וצוחקים עליי כל הזמן".

בשנים האחרונות לא מעט מפורסמים חושפים שהם מתמודדים עם חרדות, אך קטורזה תמיד היה גלוי יחסית בנושא. כשנשאל מה גורם לו לחרדות השיב: "כשילד לא מרגיש טוב. כשהילדים שלי היו מקבלים מכה משולחן או משהו כשהם היו קטנים, הייתי הולך לקבל את אותה מכה כדי להבין עד כמה זה כאב לו. אני חרדתי מאוד מילדים ומחלות".

התקף חרדה תפס אותך פעם בסיטואציה מביכה?
"כשנכנסתם לפה שרתם את השיר של הפסטיגל. אחרי הפסטיגל הזה לא לקחתי מנוחה ועליתי למחרת להופיע על במה, אני עומד עם המיקרופון ופתאום מרגיש שהרגל שלי זזה, היד רועדת והמילים מתבלבלות. כאילו שכחתי לדבר והלב שלי דפק חזק. ביקשתי מהקהל סליחה ואמרתי להם שאני לא מרגיש טוב, זה היה מאוד מביך כי זה פעם ראשונה שזה קרה לי. לא ידעתי מה זה התקף חרדה ורופא אחד אמר לי: 'אתה חייב לקחת ציפרלקס', ולא הייתי מוכן לקחת כדורים כי לי יש בעיה שאני לוקח כדורים אני קורא את הפתק שבפנים. כשקיבלתי אותם נסעתי עם חבר לאילת וכל הדרך התקשרתי לרופאים להתייעץ אם לקחת. הגענו לאילת באתי להתקשר עוד פעם אחת, החבר פשוט חטף לי את הטלפון לקח את קופסת הכדורים ואמר לי: 'אתה עכשיו לוקח את הכדור', אמרתי לו טוב ופשוט בלעתי מהפחד".

כשהחלטת להיות סטנדאפיסט חשבת שתתפרנס מזה?
"אף פעם לא חשבתי להיות סטנדאפיסט. ראיתי את החיים שלי כאיש קבע ואז בא אליי אמרגן שראה אותי במועדון ואמר לי שהוא רוצה שאני אעזוב את הקבע. הוא הבטיח שהוא ישלם לי כל חודש מה שאני מקבל בקבע גם אם יהיו הופעות וגם אם לא יהיו. המטרה שלי הייתה לעשות משהו שישפיע על אנשים וכשהייתי בקבע לא הרגשתי ככה. באתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני רוצה לעזוב, אז הוא אמר שאין עתיד בתיאטרון".

איך פגשת את אשתך?
"בהופעה. היא הייתה בקהל ושאלתי אותה איך קוראים לה, היא אמרה: 'סורלה' ואמרתי לה שזה שם של תרופה. זה היה בבר ופחדתי בגלל שעזבתי את הקבע, שאבא שלי ואמא שלי יריחו שיש לי ריח של סיגריות מהופעה, אז תמיד הייתי מופיע ובורח. הפעם לא ברחתי, ישבתי על הבר והיא ניגשה אליי ואמרה לי: 'תדע לך שזה לא בסדר שירדת עליי ככה. אני יודעת שאתה גר באשדוד ואח של אמא שלי גר באשדוד ויום אחד הוא יתפוס אותך'. אמרתי לה: 'למה? תתפסי אותי את'. החלפנו טלפונים ונסעתי חזרה הביתה והרגשתי שאני רוצה להתקשר אליה. התקשרתי ואני שומע: 'תדע לך שגם אני ניסיתי קודם ולא תפסתי אותך'. זו פעם ראשונה שפגשתי אישה שאמרה לי את האמת וזה קנה אותי. היא אמרה לי עוד דבר אחד: 'אל תבנה עליי, כי יש לי ילדה'".

אתה מכריח את סורלה לעשות קידוש פעם בשבוע ל-20 אנשים?
"אי אפשר להכריח אותה לעשות כלום. היא התגייסה לא מזמן למשטרה ומסתובבת עם אקדח בבית, היא באה בלילה עם השם שלה כאילו אני לא יודע איך קוראים לה. אני אוהב לארח, סורלה מבשלת ואני כל יום שישי בקניות".

כמה שנים אתם ביחד?
"עוד מעט שלושים שנה".

ואימצת את הילדה?
"כן. היא הייתה בת חמש דורין. בלעדיה אני לא יודע אם הייתי מתחתן אפילו עם סורלה. היא הייתה מדהימה".

הרגשת שאבא שלך היה גאה בבחירה שלך להיות סטנדאפיסט?
"לא חושב שבהתחלה הוא אהב את הרעיון. לא יודע גם, כי לא הייתה לנו שיחה עם זה רק הרגשתי. זאת הפעם הראשונה בחיים שלא הלכתי לפי מה שהוא רצה. אחר כך כשזה כבר התחיל לקרות, הוא התגאה בי, הראה לאנשים בעיתון. היו תקופות שלא היו לי הופעות, אז הייתי מבקש מהמנהל שלי שנפרסם בכל זאת, כדי שאבא שלי יפתח את העיתון ויראה שהכל בסדר, שהוא ירגיש טוב".

בתור עולה חדש שגר באשדוד הרבה שנים, אתה מרגיש שיש ישראל הראשונה והשנייה?
"אני לא הרגשתי את זה באופן אישי. יכול להיות שאבא שלי כן הרגיש שאנשים קצת מתנשאים עליו. הוא היה עובד בדודי שמש ולפעמים הוא היה מרגיש את זה טיפה. אני הייתי בשכונה שהיה בה הכל, ספרדים, אשכנזים, היינו ביחד כל הזמן. אם תחיה את החיים שלך בלהאשים משהו אחר שעוצר אותך, זה ימנע גם ממך להתקדם".

אומרים שיש לך הומור מאוד עממי ושאתה דבק בו כדי להישאר קונצנזוס. זה נכון בעינייך?
"אף פעם לא בחרתי הומור. אני בא לבמה כמו בחיים, אז אני לא יודע מה זה עממי".

אבל אתה מבין את זה שההומור שלך פונה למכנה המשותף הרחב ביותר?
"זה לא שאני לא עושה סוג הומור מסוים כי פחות יאהבו אותי. אני לא עושה כי זה לא מדבר אליי, זה לא אני. סטנדאפיסט טוב חייב להיות קודם כל הוא".

אתה באמת הצעת לאשתך נישואים בשירותים?
"אמת לאמיתה. נסענו יחד לברצלונה ולא חשבתי שאני הולך להציע. היינו בחדר, נכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת והתיישבתי ופתאום הרגע הזה שם, שלא התביישתי להיכנס לשירותים. עד אז כל אחת שהייתה לי, ניסיתי להיות מישהו אחר ופתאום הרגע הזה בשירותים, אמרתי: 'אני חייב להתחתן איתה'. ואז אמרתי לה: 'סורלה, את רוצה להתחתן?' והייתי על האסלה". חזרנו וקבענו תאריך".

אם סורלה הייתה נותנת לך את ההזדמנות להיות הבוס בבית, מה הדבר הראשון שהיית עושה?
"הוצאת אותי לחופשי ואני לא יודע מה לעשות עם זה. כבר התרגלתי שאומרים לי מה לעשות. יש קטע בבית שאני אומר לה משהו אחד: 'אני רוצה חדר משלי. לתלות פוסטרים, לשים את מסי'. כשהילד שלנו היה בא לישון איתנו, ישר הייתי הולך לישון במיטה שלו".

יש לך שבעה ילדים, איך אפשר באמת לאהוב אותו דבר? אין לך מישהו מועדף?
"אני לא יודע מה זה לאהוב אותו הדבר. אני אוהב כל ילד בגלל מי שהוא, אחד כזה ואחד הוא כזה, אני אוהב את הדברים הטובים שבו".

ואם היו שואלים את הילדים, מה הם יגידו?
"בבית הם אומרים שאנחנו אוהבים את עידו כי הוא הקטן שלי. הם אומרים: 'לא עשית איתנו מה שאתה עושה איתו'. הם גם לא זוכרים, הם גדלים ושוכחים מה עשית בשבילם, הם יודעים כמה אני אוהב אותם. אני חושב".

קטורזה סיפר בראיונות בעבר כמה היה קשור לאמו. לפני שמונה חודשים היא נפטרה וכשנשאל על העובדה שעבדה בניקיון השיב: "יום אחד היא ניקתה בית של רופא ילדים והיא לקחה אותי איתה כדי שאני אהיה איתה בזמן שהיא מנקה. היה לו סוס נדנדה ואני שיחקתי עליו ואז הוא הגיע הביתה ופשוט אומר לי: 'תקום מזה עכשיו'. אמא שלי הסתכלה ואמרה: 'אני לא רוצה יותר לבוא לפה' ופשוט התפטרה באותו רגע. הייתי מאוד קשור אליה ולפעמים אני מצטער על המון דברים".

על מה אתה מצטער למשל?
"יכולתי לבקר אותה הרבה יותר ממה שביקרתי. למצוא את הזמן יותר להיות איתה. כל הסביבה שלי אומרת שזה לא נכון והייתי מספיק וניסיתי לעשות מה שאפשר".

זה אין-סופי הרגשות אשם לא?
"נכון. כשהיא חיה כבר היו לי רגשות אשם, אבל היא אף פעם לא נתנה להרגיש את זה. אמהות אף פעם לא רואות את הגיל שלך, בשבילן אתה תמיד נשאר ילד. שנה לפני שהיא נפטרה באתי לעלות במעלית אליה ואמרתי: 'אוי לא, היא תכעס עליי שאין לי מעיל', חזרתי לאוטו ושמתי מעיל. אבא זה אבא, אני גם יודע את המקום שלי בתור אבא, יום אחד אני לא אהיה ואבא זה לא חשוב לילדים. זה אהבה שונה, אמא זה מדהים, זה כאילו חותכים אותך שוב במוות שלה".

באיזה רגעים היא הכי חסרה לך?
"בימי שישי. כל יום שישי הייתי הולך לבקר אותה ועושה אצלה קידוש. בימים שהיא כבר לא יכלה לבוא הייתי הולך עם הילדים לעשות אצלה קידוש והשעות האלה של 4-5 בצהריים גומרות אותי, הן הכי קשות שלי".

מה הדבר שאנשים נוטים לטעות לגבייך?
"יש רגעים מסוימים שחושבים שאתה הרבה יותר חזק. נותנים לך עוצמות שלא תמיד יש לך אותם והדיסוננס הוא קשה מאוד כי אתה לא מרגיש ככה".

מה אתה חושב שהכלבים שלך חושבים עלייך?
"הרבה פעמים אני מרגיש ניצול שהם יודעים שאני בא הביתה והם מקבלים דברים שאף אחד לא נותן להם. מסי הוא אהבת חיי, אף פעם לא ידעתי כמה אני יכול לאהוב חיה. אני טס לחו"ל וחושב עליו, הוא ישן אצלי בלילה, סורלה משתגעת מזה".

היית מאוד פעיל במאבק לשחרור החטופים. איך נוצר הקשר?
"מיד אחרי 7 באוקטובר ביקשתי ללכת לבקר בניר עוז. צילמתי תמונה בבית משפחת ביבס וכתבתי פוסט שהגיע לאלי ביבס שביקש להיפגש איתי. מאז אנחנו חברים ממש טובים, אז כל התקופה של השבי שלו, אלי היה איתי בהופעות, נסענו יחד, נקשרתי אליו ממש. עד שירדן חזר והייתה לנו תקווה שגם המשפחה תחזור והם לא חזרו. המקרה של ירדן הוא נוראי, התמונה של שירי עם שני התינוקות והחיבוק הזה שלה היה לי הכי קשה כי אין דבר יותר נורא מזה שאתה מרגיש שהמקום שאתה אמור לגדל את הילדים שלך הופך ללא בטוח. זה הבסיס ואם זה לא קיים אז אין מדינה".

אתה אדם מאוד אופטימי בדרך כלל. אתה חושב שאנחנו הולכים למקום טוב כמדינה?
"אני לא חושב, אני בטוח. אנחנו מדינה מאוד צעירה, זה חלק מחבלי לידה של להפוך להיות מדינה. אנחנו מאוד אוהבים לשים זרקור רק על הדברים הרעים משני הצדדים. אין רק רע, יש מלא טוב, זה עם משוגע ומטורף. אין כזה וגם לא יהיה כזה, ככה אני מרגיש".