באוגוסט 2018, עוד הרבה לפני שמישהו חשב על בחירות מועד א' או ב', ליווינו את חברת הכנסת הליכודניקית נורית קורן ובעלה אלי, גם הוא חבר מרכז המפלגה, לאירוע של הליכוד בנס ציונה. לקרוא לזה "אירוע" תהיה הגזמה. זה היה מעין כינוס קטן בבית פרטי שנועד לעורר את השטח לקראת הבחירות המוניציפאליות. בטח לא עניין מסעיר. האמת, שחשבנו לוותר. אמרנו לקורנים שאיש בטח לא יבוא לשם, שנהיה לבד. זה היה מאותם ימי קיץ שבהם נראה שהמדינה משותקת. אנשים בחופשות, מי בארץ ומי בחו"ל. אבל הקורנים התעקשו. תבואו ותראו, אמרו. אצלנו אין אירועים ריקים.
הם צדקו. כבר בכניסה לרחוב, הייתה תחושה של אירוע שמח, מעין המולה של חתונה או בר מצווה. על גדר הבית המארח נפרסו שלטים גדולים של הליכוד, מעוטרים בבלוני ליכוד בצבעי כחול-לבן. הרמקולים החרישו אוזניים עם הג'ינגל של הליכוד - זה שאחרי אירוע שכזה נתקע בראשך למשך ימים - ועל הבמה נתלו בגאון שלטי ענק של אורחות הערב - השרה גילה גמליאל וחברת הכנסת נורית קורן.
כמאה וחמישים אנשי ליכוד הגיעו לאירוע הזניח לכאורה הזה, שכאמור לא נערך בתקופת בחירות. הם לא באו בגלל הבורקסים והרוגלעך. הם באו בגלל שבשבילם הליכוד זו לא מפלגה. הליכוד זה חוג חברתי. כמו ללכת לחברים ביום שישי בערב, כמו לאהוד קבוצת כדורגל. לא ביקרתי בהרבה אירועים של מפלגת העבודה, כחול לבן או מרצ. אני מסופק אם כמות כזאת של אנשים הייתה יוצאת מהבית בערב של שלהי אוגוסט בנס ציונה לשמוע את עומר בר-לב או את אורנה ברביבאי. בליכוד זה אחרת. במובן הזה, ובמובנים רבים אחרים, הליכוד היא אולי המפלגה היחידה האמיתית בישראל. והליכודניקים, הם הרוח החיה שמאחוריה.
רגע של וידוי: מעולם לא הצבעתי מחל. ספק אם אי פעם אצביע לליכוד. אבל כבר מזמן שהמפלגה הזאת מסקרנת אותי. אני רוצה להבין אותה, את המנגנון שעומד מאחוריה, את השאיפה שלה, תאווה היא אולי מילה מתאימה יותר, לשלטון. כדי להבין את הרעב הזה לשלוט, שמתערבב בשתי מערכות הבחירות האחרונות גם בניסיונות הימלטות של מנהיג המפלגה מאימת הדין, ידעתי שצריך ללכת אחורה. לשורשי הקיפוח של יוצאי מחתרות הלח"י והאצ"ל, שחברו למקופחים אחרים - בני עדות המזרח ויצרו חץ אחד שמטרתו לפגוע בלב השלטון של מפא"י - השלטון הדורסני לעיתים, שכנראה הרוויח ביושר את שנאת המקופחים נגדו. רק כך אפשר להבין למה הליכודניקים חוזרים שוב ושוב להעמיס צלחות מלאות בבופה השלטון ולא יודעים שובע. למה נשבעו אז ב-77', שיותר לא ייתנו לאיש או לפנקס אדום לקבוע עבורם, עד שהפכו בעצמם למעין גרסת מפא"י מודרנית.
לא מעט מוקשים עמדו בדרך של עורכת הסדרה נעמה פרי ושלי. בקלות אפשר היה לקחת מצלמה לכינוס של מרכז הליכוד בגני התערוכה, להביא משם את הקולות הקיצוניים של חלק מהליכודניקים וליפול במלכודת הסטריאוטיפים. אבל מצביעי הליכוד, לפחות בעיני, הם מצביעים אינטליגנטים מאד. אולי החכמים ביותר בספירה הפוליטית הישראלית. אחרת לך תסביר את העובדה שהצליחו להתגבר באופן כמעט חסר סיכוי על שלטון רב זכויות, אך גם מסואב ומושחת, ומשם השכילו להמשיך ולשלוט במשך 42 שנים (למעט הפסקות קצרות).
בנוסף לזה, היה מוקש נוסף, מסובך יותר: לנסות ולהפריד את הדבק שמחבר בעשור האחרון בין שני המותגים - הליכוד ובנימין נתניהו. אם פעם היו אלה צירוף האותיות מחל, או הליכוד עם הל' המתגלגלת בלוגו שעוררו אמוציות בקרב המחנות היריבים, היום זה איש אחד. נתניהו הצליח במיטב כשרונו להתיך את עצמו למותג ליכוד. נתניהו והליכוד חד הם.
והנה בשבועות האחרונים, זימנה לנו המציאות את הסוף הדוקומנטרי המושלם לסדרה. שלטונו של האיש שאיים לטשטש את הליכוד עומד למבחן. הליכודניקים תמיד היו נאמנים למנהיג בעיקר כי הבינו מי בעל הסיכוי הטוב ביותר להביא אותם לשלטון, ומי מסוגל להחזיק בו. ארבעה ראשים בלבד היו לליכוד עד היום. ארבעתם היו ראשי ממשלה, איש מהם לא הודח בזמן כהונתו על ידי יריב מבית שקרא עליו תיגר.
והנה, בפעם הראשונה מזה שנים, לא בטוח שמנהיג התנועה הוא האיש בעל הסיכוי הרב ביותר לשמר את שלטון הליכוד. כיצד ינהגו הליכודניקים? דבר אחד בטוח: הם תמיד אהבו את המנהיג, אבל במידה שווה, ואולי אפילו יותר, אוהבים את השלטון.