"התפשטתי בהצגה ושמעתי את סבא שלי בקהל: 'אוי ואבוי'"

ג'וי ריגר החלה את דרכה המקצועית כשחקנית כבר בגיל 8, עם תפקידים ראשיים בהצגות ובמחזות זמר. מאז היא ביססה את מעמדה כשחקנית מובילה בקולנוע ובתיאטרון, כשהופיעה בכמה מסרטיו של אבי נשר, ואף זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה על תפקידה בסדרה "או-בוי", ובפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "אין בתולות בקריות". בריאיון הערב (ד') לרפי רשף ב"אינטימי" היא שיתפה בתהליך היציאה מהארון, בשיברון הלב שהפך לסרט – ולמה היא מרגישה כל כך בנוח להתפשט על הבמה.

ריגר שיתפה כי היא מתמודדת עם לא מעט חוסר ביטחון בחייה, אך עירום אף פעם לא היווה עבורה קו אדום: "התפשטתי בהצגות, על הבמה אני מרגישה שזאת לא אני, אלא הדמות. יש הסכם בין הקהל לביני שברור לכולם שאנחנו באירוע אומנותי. אני לא שלמה עם הגוף שלי תמיד, אבל על הבמה אני מרגישה יותר חופשיה. ב"אל נקמות" פתחו לי את הז'קט, ושמעתי את סבא שלי בקהל: 'אוי ואבוי'. ביקשתי שיכינו אותו, אבל זה הפתיע אותו בלייב".

>>לצפייה בפרק המלא ב12+

את ילדונת, ומאחורייך עשרות שנות קריירה. זה מומלץ?
"התחלתי מאוד מוקדם לשחק, היום להיות ילד שחקן זה נורא שונה מפעם. היום משחק איתי ילד בהצגה ויש לו מלווה צמוד. כשאני הייתי מגיעה הייתי לבד, ושילמתי מחיר. הייתי משחקת כל ערב ומאוד עייפה בבקרים, ויש מבחנים ולימודים. שמעתי הרבה נושאי שיחה לא פשוטים, לפעמים שכחו שיש ילדה בחדר. אבל זה גם עיצב את האישיות שלי מגיל צעיר".

את זוכרת את זה כחוויה נעימה?
"בטח, האנשים האלה גידלו אותי. עברתי חרם באותה תקופה והם חיבקו אותי והיו חלק גדול".

למה עברת חרם? בגלל שהיית מפורסמת?
"אולי זה הפוך על הפוך. אני לא יודעת למה, לא הייתה לזה סיבה, אבל יכול להיות שבגלל היותי ילדה שחקנית עם הרבה תשומת לב. זרקו לי ביצים על הבית, אמא שלי כתבה לחברים שיפסיקו".

היא פרצה לך לאיי-סי-קיו וכתבה להם, זה אופייני לה?
"נכון, זה אופייני. היא לא הייתה מתערבת הרבה, גם בחיים שלי כשחקנית ההורים שלי מאוד נתנו לי להחליט החלטות לבד. אבל אני חושבת שהיה לה נורא קשה לראות מה אני עוברת והרגישה שהיא עוברת את זה בעצמה. זה לא גרם לחברים להפסיק, אבל אז היא הזמינה את כולם לקולנוע ואחרי הסרט כולם השלימו איתי".

היית סוג של טום-בוי, נכון?
"נכון, עד היום. כתבתי לספר הג'ונגל מכתב שאני רוצה להיות מוגלי, אבל בזמנו לא היה אפשר שבת תשחק בן, היום זה יותר פתוח. הסתפקתי בבאנה".

מאז ספר הג'ונגל, ריגר הספיקה לסמן וי גם על לשחק תפקיד של גבר, כשנכנסה לדמותו של חבר בלהקת בנים בסדרה "או-בוי". כשהקטע הוקרן בפניה, היא שיתפה מיד לאחריו בתחושותיה: "אני שונאת לראות את עצמי, זאת חוויה מורכבת. אני רק מסתכלת על כמה צעירה הייתי, אני רואה במשחק דברים שהשתנו, יש לי כל הזמן ביקורת על עצמי".

על אף היותה שחקנית מובילה, ריגר מעולם לא למדה בבית ספר למשחק. כנערה למדה ב"תלמה ילין", ובצבא בחרה לעשות מסלול כעורכת וידאו, מתוך רצון לגוון ולעשות משהו שונה. גם כשנבחנה לבתי הספק למשחק, החליטה לבסוף לא ללכת לשלב השלישי – לאחר שכבר התקבלה לתפקיד בקאמרי.

הבחירה לא ללכת ללימודי למשחק – זה סוג של עצלות, או שיש מאחורי זה אידיאולוגיה?
"מאוד רציתי ללמוד, ב'תלמה ילין' היו לי שנים לא פשוטות מבחנה מקצועית, היום אני מלמדת שם. אני חושבת שבשנים האלה לא הייתי מגובשת עם עצמי עד הסוף, גם בגלל שהייתי בארון, והייתי נורא חסרת ביטחון. לא הבנתי מי אני, ולשחקנים יש צורך להיות יותר מגובשים או שלמים כדי שגם תהיה האפשרות להיכנס לתוך דמות".

ידעת כבר שאת לסבית?
"כן, הסתרתי את זה מעצמי גם. ניסיתי להילחם בזה. אף ילד בגילים האלה לא רוצה להיות שונה, ובאותה תקופה זה היה פחות מגניב".

ומתי שיתפת?
"שיתפתי את ההורים כשהייתה לי בת זוג בפעם ראשונה, מורן רוזנבלט. ישבתי עם אמא שלי באוטו ואמרתי לה 'אני רוצה לספר לך משהו, כי אני בעצמי מתמודדת והייתי שמחה שתתמודדי איתי ביחד. אני יודעת שבטח יהיה לך מורכב כי גם לי', והראיתי לה תמונות של מורן. הם קיבלו אותי מאוד יפה, יש לי הורים מדהימים".

בעקבות היציאה מהארון מיד חשת שיפור באיכויות המשחק שלך?
"אני חושבת שכן. בכלל, ככל שאני גדלה במקצוע אני מרגישה שאני שחקנית יותר טובה".

זה מדהים שכבר לפני שמונה שנים זכית בפרס סופר יוקרתי – השחקנית המצטיינת בפסטיבל "טרייבקה", ובמקום לחגוג זה גרם לך לשקוע.
"נכון. הפסטיבל היה אחרי תפקידים גדולים שעשיתי בתיאטרון ואחרי כמה סרטים של אבי נשר. זה היה פיק שפתאום קלטתי שהכל קרה ומהר נורא. היה פחד לאכזב, המון אחריות לילדה בת 25, רציתי להתחבא. רציתי לחגוג את זה אבל הגוף היה במקום אחר".

שקעת בדיכאון?
"זאת הייתה חרדה יותר. יבגניה דודינה, ששיחקה את אמא שלי בסרט, אמרה לי 'קומי מהמיטה, לא חוזרים רגעים כאלה בחיים', ולא יכולתי, ממש התאבנתי. אבל זה אחד התפקידים שהכי אהבתי".

את מבינה מהיכן הנטייה לא לשמוח כשקורים לך דברים טובים?
"זה נכון. קוראים לי ג'וי אבל קשה לי לשמוח בשמחתי. אני בן אדם מאוד מרצה עם המון אשמה, אז הרבה פעמים אני מרגישה שהזוהר שלי כביכול הוא לא בסדר, או שאני צריכה להקטין את עצמי. היום כבר יותר קל לי".

אבל למה אשמה?
"אני יכולה לנסות להפיל את זה גם על הלסביות, של להיות ילדה מרצה כי את יודעת שאת סוחבת איתך משהו גדול".

עד היום את כועסת על עצמך שאת כזו?
"בטח, אבל לא בחרתי. אם הייתי יכולה להיות ברחם ולבחור יש מצב שהייתי בוחרת אחרת."

מה סוד החיבור עם אבי נשר?
"אבי ואני זאת אהבה גדולה מאוד, הוא מוציא ממני מצוינות שאף אחד אחר לא הצליח להוציא".

ריגר היא לא רק שחקנית, אלא גם יוצרת שיצרה בהשראת חייה סרט קצר, שאף זכה בפרס. עלילת הסרט נכתבה על מערכת היחסים שהייתה לה עם השחקנית כרמל בין, שלאחר ארבע שנים עזבה אותה לטובת גבר. "אני מתה על הסרט הזה", סיפרה ריגר. "הייתי שבורת לב, היינו מאוד אוהבות והיא ממש לקחה את הדברים והלכה איתו. כולם אמרו לי ברחוב שאני מסכנה, והרגשתי שלא שואלים אותי את דעתי. פגשתי את שניהם במכון כושר, וכשחזרנו הביתה הבנתי שאני חייבת לעשות מזה סרט".

אולי היה יותר קל אם היא הייתה עוזבת לטובת אישה?
"נכון, בגלל זה בסוף הסרט הוא אומר את האמת, שזה פשוט מה שהיא אוהבת. זה לא קשור אלייך, את יכולה להמשיך להתבוסס ביגון ולנתח את זה, אבל זאת האמת".

היום את בזוגיות אחרת עם שיראל ברגר, אמרת עליה שהכרת את אשתך.
"נכון, היא לא רוצה להתחתן אבל אנחנו נשואות בלב. היא לא כל כך אוהבת אירועים וקצת נבוכה מהרבה תשומת לב, למרות שהיא בן אדם נוכח".

את מדמיינת ילדים?
"מאוד, אני מאוד רוצה להיות בהיריון ולהיות אמא".