"הולך לידם שלד - והם מתפנקים על תה ועוגה": אביתר דוד מדבר | עובדה

יש תמונה אחת שלא השאירה אוויר. התמונה הזאת נראתה כמו תמונות מפעם, בשחור-לבן, והיא גם כנראה סימנה את הרגע שבו התהפך שעון החול. הרגע שבו גם מי שלא רצה לראות היה חייב להסתכל על הגבר הצעיר הזה ולהבין שהזמן שלו, הזמן של כולם שם, אוזל במהירות.

אביתר דוד היה צריך קודם כול להחזיר לעצמו את המשקל ואז את האוויר בריאות, כדי להצליח בכלל להוציא מילים. רק עכשיו, כשחבר הילדות שלו גיא גלבוע-דלאל, שגם היה איתו שם בחושך של המנהרות – יושב לצידו, הוא מצליח להתחיל לגעת במה שהשאירו עמוק באדמה של עזה, בכל מה שלא רצו לדבר שם, ואת מה שרק עכשיו אפשר סוף סוף להתחיל לפתוח.

"יש לנו אותו גורל"

למסיבת הנובה אביתר וגיא הגיעו יחד עם שני חברים מהבית, רון צרפתי ועידן הרמתי. "הגענו יחסית בהתחלה של המסיבה, באזור 12 בלילה. עד 6:29 בבוקר זו הייתה מסיבה מטורפת. התחיל ירי מטורף ממש לידנו, הרגליים שלי פשוט תופסות עצמן ומתחילות לרוץ. כאילו אני לא בשליטה", אביתר משחזר. "אני רואה את רון ועידן, כדורים די עברו לידי והייתי חייב לברוח. אני מסתכל אחורה ורואה את שלושתכם, ומה שעובר לי בראש זה: 'למה הם לא רצים איתי?'".

גיא מוסיף: "היינו במקום שלא יכלו לראות אותנו, אבל באינסטינקט אמרתי להם שחייבים ללכת. רצתי אחורה, וברגע שאני יוצא מהשיח, מיליון כדורים עוברים לידי, שורקים לי על הראש, ועדיין יכולתי לראות את עידן ורון מהזווית של איפה שהייתי. הם נופפו לי וסימנו לי לחזור אליהם. צעקתי להם שאני הולך לרוץ אחורה ושיבואו איתי - זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".

"הירי התחיל להתקרב", אביתר ממשיך ומספר. "והדבר היחיד שאתה שומע זה את הנשימה שלך. איזה מישהו בתוך השיחים צורח איזו קללה, מוציא את הגרון שלו, ואז שומעים כזה צרור של ירי - ודממה."

בתוך טנדר המחבלים, ולאחר שנגרר מתוך השיח שבו הסתתר – גיא רואה את אביתר. "אני הייתי הראשון שהם זרקו (לטנדר) עד שגם ראיתי אותך שם, זה היה מטורף". אביתר נזכר: "זה כמו שדיברנו בשבי, שאמרנו 'לפחות אנחנו בשבי ביחד', זה אותו דבר. יש לנו אותו גורל."

"רציתי פשוט לראות שאתה בסדר"

בערב של אותה השבת, אביתר וגיא נלקחים לדירה הראשונה שבה הוחזקו. "בהתחלה הושיבו כל אחד מאיתנו בפינה אחרת של החדר: 'אסור לכם לדבר, אסור לכם להסתכל אחד על השני'. סובבו אותנו לקירות כדי שלא נסתכל אחד על השני בכלל", מספר אביתר.

לאורך שבועיים שלמים, נאסר על אביתר וגיא לדבר אחד עם השני – וליצור קשר עין. "אני נמצא איתך שם, ועד הסוף של השבוע השני אני ואתה לא מחליפים מילה אחת. אחרי שעברנו את כל מה שעברנו, כולל 7 באוקטובר, כולל כל השבועיים האלה", משחזר גיא. "הרבה פעמים אני ניסיתי לזלוג אליך במבט ולא הצלחתי אף פעם לתפוס את המבט שלך". אביתר מוסיף: "רציתי פשוט לראות שאתה בסדר, לוודא את זה, פשוט לשאול אותך אם אתה בסדר. אני רוצה לראות את המבט".

"זה היה זעם טהור, שחור בעיניים"

"כמעט לא היה מה לאכול, בכלל", מספר אביתר. "אתה רעב ונהיה עצבני. אתה עוד לא יודע איך להתמודד עם התחושה הזאת, וזה יוצא בעצבים - שם גם מתחילים הריבים", הוא מוסיף. "הייתה את הפעם ההיא שהחליטו 'לפנק' אותנו והביאו לנו שישה פיצוחים, לשלושה אנשים. חילקנו לפי גודל והחילוק הזה... תוך כדי שאני מחלק, אני נאנח בכבדות. ואז אתה (גיא) מסתכל עליי ומתחיל לצעוק עליי ואני למה נאנחתי? כי אין לי כוח לזה שצריך לחלק אוכל".

"היו לנו שם מים מוקצבים, מים כאלה מלוחים, מלוכלכים, לשטוף ידיים. זה בקבוק קטן כזה, חצי ליטר עם פקק, עושים בו חור למעלה. בגדול, סגרנו על איך שוטפים ידיים, איך ממננים נכון את הכמות של המים לשטיפה. לא רצינו שהם ייגמרו. ואז, היו שלבים מסוימים שאני ראיתי שאתה משתמש ביותר מדי, אז הייתי אומר לך: 'תפחית קצת, תירגע, אתה מגזים עם המים', ועשית את זה שוב - ואני יצאתי עליך. עם קללות, צרחנו ממש. זה היה זעם טהור כזה, שאתה רואה שחור בעיניים".

עכשיו, אחרי כמעט שנה מאותו הוויכוח, אביתר וגיא נזכרים במשפט ההוא, שהיה עוזר להם לפתור ביניהם את הדברים גם שם, בעזה. "אתה זוכר מה היינו אומרים? בוא נסכים שלא להסכים. זה פותר הכול", אביתר מוסיף, ומסיים: "למרות שאני עדיין חושב שהשתמשת ביותר מדי מים".

להושיט יד לאביתר דוד

"הולך לידם שלד - והם מתפנקים על תה ועוגה"

"אנחנו בעצם לא הבנו שזה הרעבה לקראת משהו", משחזר אביתר." כל השבי הרעיבו אותנו, מהיום הראשון ועד היום האחרון. אבל ההרעבה הקיצונית באמת הייתה בערך שלושה חודשים לפני הסרטון. כבר הגענו למצב שאנחנו לא מדברים הרבה כדי לחסוך אנרגיה, שאנחנו מחשבים את הקימות שלנו. הדבר הזה שאתה רוצה לקום ועוד שנייה מתעלף, אתה צריך לעמוד איזה שתי דקות בשביל לנשום רגע ולא לאבד הכרה, כי יש התנוונות".

"יש רגעים שאתה אומר לעצמך, וואלה, שייפול פה טיל ויסיים את העניין. חשבנו שאם נמות פה בעזה זה מהפצצות, מלחימה, פחות חשבנו שנמות מרעב - ושם זה הכה, שזה יכול לקרות. בעצם מה שקורה זה שהמפקד של הצוות, של המחבלים, ששמר עלינו, נכנס עם שני חבר'ה עם מצלמה וכזה קורא לכל אחד מאיתנו בנפרד. הוא אומר לנו: 'תורידו חולצה', ומצלם לנו את הקדימה ואת המאחורה של הגוף. יש לי מבנה עצמות יותר גדול, הייתי נראה יותר רזה, הם בחרו אותי. שמים את גיא מאחורי שמיכה ובעצם מתחילים לביים את הסרטון".

לתוך המים שדרשו מאביתר לשתות, בזמן שצולם לסרטון, הוסיפו המחבלים סבון ולכלוך. לאחר מכן, הוא נלקח ל"סט אחר" – מחוץ למנהרה שבה הוחזקו. "בדרך אנחנו עוברים דרך החדר שלהם, הגדול, בשביל לצאת מהמנהרה... הייתי עם עיניים מכוסות, ואני זוכר ריח של תה שהם מכינים ושל עוגות ואני שומע אותם לועסים. הולך לידם שלד כרגע, והם מתפנקים על עוגה ותה. אז אנחנו מגיעים למקום הזה, ואני רואה כזה בור חצי חפור, והם פשוט אומרים לי: 'טוב, קח, יש לך פה את חפירה, תיכנס פנימה. זה הולך להיות הקבר שלך'. מבחינתי זה נראה שאני בדרך למוות שלי. אני חפרתי את הקבר הזה, וזה היה על גבול הבלתי אפשרי לעשות את זה פיזית. אמרתי לעצמי בראש, יכול להיות באמת שאם אני אמות, אני הולך לשכב בבור הזה".

לא יכולים לשרוד בנפרד

לאחר שנחטפו יחד, והוחזקו יחד לאורך רוב תקופת השבי, המחבלים מחליטים להפריד בין גיא ואביתר. "ממש בכינו לו (למחבל): 'למה? למה אתה עושה את זה? תן לנו להישאר ביחד'. אנחנו כבר שנה ועשרה חודשים ביחד בשבי, אנחנו לא יכולים לשרוד את זה עכשיו בנפרד", גיא משחזר ואביתר מוסיף: "אני פרצתי שם בבכי, זה היה רגע... סוג של התקף פאניקה כזה. אני זוכר שפחדתי להשתגע. כשהפרידו אותי ואת גיא, בכיתי. אני זוכר שהייתי נורא כועס והבאתי אגרופים לקירות שם, ולא ידעתי איך להוציא את התסכול הזה שאני מרגיש".

עכשיו, לכאורה, הכול בסדר. אביתר בבית, עטוף במשפחה ובחברים, אבל יש לו שאלות שנותרו עדיין פתוחות. אחרי שהגוף חזר לעצמו ואחרי שאסף את כוחות הנפש לספר את מה שהיה שם, הוא עכשיו כאן, במלואו, וגם מרשה לעצמו לבקש עזרה.

בשיחה עם גלן כהן, פסיכולוג קליני ממערכת הביטחון, מומחה לטראומה ושבי, שליווה את החטופים במסגרת תשאול מודיעיני עם חזרתם ארצה, אביתר מספר: "יש משהו שלפעמים אומרים לי: 'ברוך מחיה המתים'. אני לא סובל את זה - הייתי חי כל שנייה. אנשים חושבים ששבי זה מוות, אבל דווקא שם אתה עוד יותר רוצה לחיות".

"ביום אחד יצאתי, השתחררתי מהשבי. אבל הדברים בעצם שעברתי שם ממשיכים איתי. כל מה שרואים זה אחוז קטן ממה שאנחנו עוברים ביום-יום. יש הרבה קושי, חלומות, סיוטים בלילה. עד שאני לא אוכל להשתקם עם עצמי באופן מלא, אני לא אוכל לחזור למשהו שהוא סדיר וקבוע. הגעתי לנקודה שאין לי ברירה ולא נעים לי - זה לא המקום הנוח שלי לבוא ולבקש כסף. בסופו של דבר, איך שאנשים בעצם מכירים אותי, דרך הסרטון הנורא, זה בעצם כל כך שונה ממה שאני נראה היום, אבל בסוף הבחור הרזה עם הכף שחופר את הקבר, הוא עדיין ממשיך איתי".