בלעדי לעובדה | רומי גונן: "הצמיד לי אקדח לראש ואמר: אם תספרי למישהו אני הורג אותך"

עוד מעט שנה מאז שרומי גונן שוב חזרה לחיות בינינו, ועדיין יש עוד כל כך הרבה שצריך לרפא. יש פצעים שאפשר לראות בעיניים, ויש כאלה שחבויים עמוק בפנים. רק לחלק מהדברים נחשפנו בחודשים שבהם אפשרה לנו להיות לצידה ולצלם: היינו איתה באשפוז הארוך בבית החולים, ונשארנו גם לראות אותה בדרך המרשימה חזרה לחיים. שמענו אותה מספרת בפירוט על 471 ימים של שבי, גם כשבחוץ שאלו למה רומי עוד לא מדברת.

זו עדות יוצאת דופן של מי שנחטפה בת 23 ומרגישה רק עכשיו בשלה לספר. כשהתחלנו עם רומי את הדרך הזו, לא חלמנו לסיים אותה כשכל החטופים החיים יהיו כבר חזרה בבית. ומעבר לשמחה הגדולה על כך, יש לעובדה שהם כאן קשר למה שרומי יכולה לספר על עזה שלה - זו שמעל האדמה וזו שמתחת. כי רק עכשיו, כשכבר אין בשבי מי שאפשר לפגוע בו, היא יכולה לספר הכול גם על החוטפים שלה, ובמיוחד על אדם אחד, המבוקש הכי בכיר של חמאס, זה שהשתמש בה כמגן אנושי.

"העזרה היחידה שאני יכולה לתת לה, שלא יהיה רגע שבו היא תרגיש שהיא לבד"

רומי מגיעה אל המסיבה בחניון רעים יחד עם החברה הטובה שלה, גאיה חליפה. השתיים ישאירו מאחוריהן שובל של עקבות אלקטרוניים - צילומים, נקודות ציון, הודעות טקסט והקלטות של שיחות טלפון עם בני המשפחה שלהן, שמגויסים כולם לנסות להוציא אותן משם. בן שמעוני, חבר של גאיה מהעבודה, יוצא לחלצן באמצעות מיקום הוואטסאפ שגאיה שלחה לו, למרות שהפצירה בו שלא להגיע. "אני הבן אדם ה-13 שבן שמעוני הציל. הפעם השלישית שהוא חזר לנובה זה כשהוא אסף אותי, את גאיה ואת אופיר (צרפתי)".

בשעה 10:10 המכונית השחורה של בן נקלטת במצלמת בית האריזה של קיבוץ עלומים. בתיעוד בלתי נתפס של מה שיקרה ברכב הזה, תועדה כמעט לכל אורכה שיחת הטלפון בין רומי הפצועה לאמה מירב שנמצאת רחוק בבית. "בסופו של דבר בתוך השיחה יש לי אחריות. יש לי תפקיד, אני אמא. אז יש איזשהו רגע שאני אומרת, העזרה היחידה שאני יכולה לתת לה, זה שלא יהיה רגע שבו היא תרגיש שהיא לבד", מתארת מירב. "שגם אם אני אהיה הקול האחרון שהיא תשמע, גם אם היא תירצח או תיחטף, שהדבר האחרון שהיא תלך איתו זה עם הקול שלי ועם זה שהיא לא לבד ושאני איתה, בכל רגע".

רכב לבן, ככל הנראה טנדר של מחבלים, מתמרן ונעצר בדיוק במקום שבו נבלם קודם הרכב של בן - שבו נותרו בחיים רק רומי ואופיר, שרומי הכירה רק באותו הבוקר ממש בזמן שהסתתרו יחד. בשלב מסוים בהקלטה, הקול של אופיר הפצוע נשמע בבירור כשהוא מפציר ברומי להציל את עצמה ולברוח. אבל היא, נשארת ברכב איתו.

שיחת הטלפון נמשכת - ומירב יכולה רק לשמוע את המחבלים כשהם מנסים להניע את הרכב וכשהם חוטפים את השניים לעזה.

"הדיסוננס בין החיים בחוץ לבין הזוהמה והבהמיות, זה רגע שלא אשכח"

התחנה הראשונה שרומי מובלת אליה היישר מהנקודה שבה נחטפה היא בית החולים שיפא שבמרכז העיר עזה. "אתה מבין שאתה הולך או למות או להיכנס לניתוח ואין לך מושג מכלום. אני הייתי בטוחה שאני הולכת לקום בלי יד". כשהיא פצועה ותחת השפעת סמי ההרדמה של הניתוח, רומי מועברת לדירה במרכז העיר עזה. שם, היא מוחזקת לבדה ובבית נמצאים איתה רק השובים שלה, כולם גברים.

"אני חושבת שהשאלה הבאה שעולה לכולם בראש זה: האם הטרידו אותך? ואנשים לא שואלים את השאלה הזאת. אני גם לא הייתי שואלת אותה אם הייתי אתם. אני חושבת גם שאף אחד לא שואל אותה בעיקר כי אף אחד לא רוצה לשמוע את התשובה". באירוע הראשון שרומי חושפת לראשונה באומץ, הפוגע הוא איש צוות רפואי שמגיע מבית החולים לטפל בפציעתה.

"אני נכנסת להתקלח והוא הרשה לעצמו להיכנס למקלחת כי הוא 'אח' והוא 'בא לעזור לי' במקלחת, ואני פצועה ואין לי שום כוח עליהם ואני בסיטואציה שאין לי מה לעשות בה", היא מספרת. בסרטון הראשון שלה בשבי, רומי מתועדת רק כמה דקות אחרי אותו אירוע בחדר האמבטיה. היא לא יודעת עדיין שהאיש שמצלם אותה יהיה גם הבא שיפגע בה.

כשבדירה בעזה מרגישים שהכוחות של צה"ל מתקרבים, השובים של רומי רוצים להעביר אותה למסתור חדש. בדירה בלב מחנה הפליטים שאטי, רומי מוחזקת בעיקר על ידי שני גברים - מוחמד הצלם, ואברהים שצעיר ממנו. השגרה בדירה הזו תהפוך למציאות בלתי נסבלת של הטרדות ופחד מפני מה שיעוללו לה אותם שני השובים.

"אני פתאום מרגישה שהוא מתקרב אליי והוא מתחיל לעשות לי מסאז' בגב, ואז הוא מתחיל לרדת לי למותניים - ושם חתכתי את זה. בהתחלה אמרתי לו, 'תפסיק לגעת בי, תפסיק לגעת בי'... אני מזיזה לו את היד ואז כשהזזתי לו את היד הוא עבר למותניים, ושם התעצבנתי. קמתי ואמרתי לו 'אל תיגע בי יותר!", היא משחזרת. "אני קמה בבוקר ואז הוא אומר לי 'תקשיבי, אתמול זה היה חד פעמי. מהיום - זהו. מהיום אני ואת ישנים מזרון ליד מזרון צמודים, כשאת הולכת לשירותים, אני הולך איתך. כל לילה אני הולך לאזוק אותך. ככה התחיל המסע שלי בבית הזה".

על הפגיעה החמורה ביותר שרומי תעבור בשבי היא מספרת לנו בנוכחות אמה ואחותה. היה חשוב לה לספר על האירוע הזה, שהיא מתארת רק חלקים ממנו. "עד שאתה לא בסיטואציה אז אתה לא יכול להבין מה קורה לגוף, ופחד לפעמים הוא משתק. ואני השתתקתי. אני חושבת שלא עבר לי יותר מדי במוח בשניות האלה חוץ מזה שאני ממש מפחדת, אני ממש נגעלת, ולמה? למה? המילה הקבועה שלי עם כולם - זה פשוט לא פייר".

"אני זוכרת איזה רגע אחד שאני מסתכלת, היה שם חלון כזה, ריבוע קטן כמו מסגרת של תמונה, ואני מסתכלת דרך החלון ואני אומרת: 'וואו. השמיים הכחולים, הציפורים מצייצות, וזאת הסיטואציה שאני נמצאת בה כרגע'. הדיסוננס בין החיים בחוץ - היפים, הרגילים, הנקיים, לבין הזוהמה והבהמיות והגועל נפש שקורה פה בתוך השירותים. זה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי", רומי משחזרת בכאב. "הוא מצמיד לי אקדח לראש והוא אומר לי 'אם את תספרי את זה למישהו, אני הורג אותך".

משם רומי נלקחת על אופנוע לנסיעה מבהילה בין הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים שאטי, שהטנקים של צה"ל כיתרו באותה העת. "כל מה שאני רואה מולי זה מחבל אחד עם בגדים של חמאס, כאפיה על הפנים והוא כבר עם הקלאץ', ככה מוכן, ומסביבו יש מלא ניילון. אני מסתכלת על הבחור ואני אומרת לו 'עכשיו אתם הולכים להרוג אותי?' אז היה שקט לכמה שניות והוא אומר לי 'עכשיו אנחנו יורדים מתחת לאדמה'".

החלק השני ישודר ב"עובדה" בשבוע הבא, בחמישי – מיד אחרי החדשות