כבר מהפגישה הראשונה איתם קשה היה לנו שלא להתרשם מהנחישות האדירה של ראומה ומישל וקנין. כבר באותו בוקר שישי, בו הזמינו אותנו לביתם בהרצליה לשמוע את סיפורם, מצאנו זוג הורים צעירים, אמיצים, בעלי אמונה כמעט עיוורת בבנם הבכור. סגן יקיר וקנין, קצין מודיעין מצטיין ביחידת מגלן.
ב-12 בנובמבר 2009, בשעות הצהריים נמצא יקיר ירוי בכיסא הנהג של מכונית הוריו בחוף הנכים בהרצליה. מאז המקרה נחשב מותו לתעלומה לא פתורה. ראומה ומישל הבהירו לנו מהרגע הראשון שנדרו על קברו של יקיר נדר: דבר לא יעצור אותם בדרך לגילוי האמת על גורלו. הדהימה אותנו הידיעה הפנימית ששידרו לנו במשך כל החודשים שאנחנו בקשר, שזה פשוט לא יכול להיות. יקיר לא היה הולך סתם כך בלי ליידע אותם. בלי להיפרד.
מצ"ח חקרה את המקרה, אחר-כך גם המשטרה. אבל התחושה שקיבלו הוריו של יקיר מהרגע הראשון בו תושאלו על מותו הייתה שהחקירה שבויה בקונספציית ההתאבדות. לכיוון הזה, הצפוי, פונה כל חקירה של חייל הנמצא ירוי כשנשקו לידו.
אבל במקרה של ראומה ומישל, התחושה העזה מבפנים, גם גובתה בראיות: תמונות, מסמכים, ניסויים שערכו. זירת המוות התגלתה להם, לחוקרים אליהם פנו, וגם לנו, כבלתי אפשרית. היא מעלה גם היום, שלוש שנים אחרי מותו של יקיר, סימני שאלה מטרידים. לא פתורים. מעוררי מחשבה.
יקיר וקנין נמצא שכוב בכסא הנהג, כשהוא ירוי בשני מקומות בגופו, ידו וחזהו. אורות המצוקה של הרכב הבהבו. הנשק נמצא במצב נצור. כתמי דם התגלו מרוחים בכל התא הקדמי של הרכב, מרמזים שמשהו התחולל שם ברגעים לפני המוות: על תא הכפפות, הנשק, הטלפון, וגם על דלת ימין, אליה יקיר, שידו השמאלית הירויה הייתה בתוך חגורת הבטיחות, לא יכול היה להגיע. גם זוויות הירי רמזו שזירת המוות הזאת איננה שגרתית.
לחוקרים לא היה מניע סביר להתאבדות. התנהגותו של יקיר בשבועות ובימים שלפני המוות הייתה רגילה לחלוטין. הוא היה שמח, מוקף בחברים ובמשפחה חמה. כל כיוון שהחקירה ניסתה להיאחז בו כדי להסביר מעשה אובדני, למשל קשיי התאקלמות של יקיר לכאורה ביחידת מגלן, נהדף. הפסיכיאטרית הצבאית, דוקטור קרן גינת, שניתחה לעומק את עדויות מפקדיו וחבריו של יקיר קבעה מפורשות: "לא היה שינוי התנהגותי לאחרונה. מתואר כאיש חברותי, שמח, קשר טוב עם משפחתו. לא ברורה לי מהות האירוע ונסיבותיו נסתרות". גם הפרקליט הצבאי, שכתב את סיכום החקירה הודה כי בתיק זה לא ניתן להגיע למסקנות וכי במקרה זה "רב הנסתר על הגלוי".
ראומה ומישל וקנין לא מקבלים את התשובה הזאת. לא כי הם לא רוצים. הם פשוט לא מסוגלים לחיות אתה. עם תשובה כזאת אי אפשר לנהל חיים. אי אפשר להירדם בלילה. גם אי אפשר להתאבל על הבן שמת.
בחודשים האחרונים צללנו, התחקירן אמיר תיבון ואני, אל תיק מותו של סגן יקיר וקנין. גילינו מקרה מרתק וגם מוזר של מוות, שלא זכה לחקירה הראויה. לא כזאת לה ראוי מקרה מוות מוזר, לא מוסבר, של קצין מודיעין מצטיין ביחידת עילית, שנמצא ירוי סתם כך יום אחד, בלי מניע, בזירת מוות מלאת סימני שאלה וממצאים מעלי תמיהה.
גם אם לא נדע לעולם מה קרה לסגן יקיר וקנין – דבר אחד ברור לחלוטין: הוא ראוי לחקירה נוספת. אמיתית. כזאת ההופכת כל אבן בדרך לגילוי האמת.
צפו בכתבה המלאה הערב.
עובדה, שני בשעה 21:00