לרגע אחד, בחדר העריכה, התברר לנו סופית כמה מורכבת בעינינו הדמות של שבתאי קלמנוביץ'. זה קרה כשלרגע נדיר אחד, הילה יצחקי, עורכת הוידאו של הסרט, הניחה את העכבר על השולחן ואמרה: "שמע, מה עדיף? לשבת פה בחדר ולערוך במשך ימים שלמים בחדר סגור, או לחיות חיים מטורפים כמו של קלמנוביץ', עם הריגול הכפול, הכסף, הנשים, ההרפתקאות באפריקה וברוסיה?". "זה מורכב", עניתי, "מצד אחד היו לו חתיכת חיים. מצד שני הם נמשכו רק 62 שנה. וגם ריגול נגד ישראל, לא בטוח שזו המורשת שהייתי רוצה להשאיר אחרי". "עזוב", אמרה הילה והמשיכה לחתוך קטעי וידאו במרץ, "אני מוכנה לחיות כאלה חיים – אפילו אם זה אומר למות בגיל 62 – החומרים האלה עושים לך חשק להיות מרגל".

את תחושת המורכבות הזאת ביחס כלפי קלמנוביץ' חשנו לאורך כל הכנת הסרט. מצאתי את עצמי מדבר עליה שעות ארוכות עם נעמה פרי, התחקירנית איתה הכנתי את שני הפרקים של הסרט, ועם עורכי "עובדה". מצד אחד מדובר באיש שבגד, מרגל שהותיר אחריו אנשים זועמים בכל מקום, נדהמים מעוצמת הפניית הגב מצדו. מצד שני, אי אפשר היה להתעלם מכמות האנשים שהוקסמה ממנו, מכמות האנשים שקלמנוביץ' הגשים להם חלומות בלתי אפשריים, כאלו שספק אם אי פעם יצליחו לשחזר אותם.

חידת חייו ומותו של המרגל שבתאי קלמנוביץ' (תמונת AVI: mako)
סיפורו של סוכן כפול. שבתאי קלמנוביץ | תמונת AVI: mako
עד כמה האיש הזה מיומן בלהפעיל, ולשבות אותך ברשת הקסמים שלו למדתי לראשונה ב-2008. הכנתי אז סרט על מאמן הכדורגל אברם גרנט, וביקרתי במוסקבה כדי לתעד את גמר ליגת האלופות ששוחק בעיר באותה שנה. את קלמנוביץ' הגעתי לראיין על קשריו עם האוליגרך רומן אברמוביץ', הבוס של גרנט. הראיון היה קצר, השיחה אחריו הייתה מרתקת. בפגישה הזאת נולד הרעיון לסרט. מרגל הק.ג.ב התחיל להסביר איך זה שבמבואה למשרדו יש דגלון הוקרה מטעם השב"כ הישראלי, ומדוע לאיש שבגד בישראל, יש רגשי פטריוטיזם עזים כל-כך כלפי המדינה.

כשסיימנו, קלמנוביץ' התנצל שלא יוכל להצטרף אלינו לארוחת צהריים, אבל המליץ לנו על מסעדה אותה הגדיר "משפחתית, קטנה וחמה, עם ציורים שאני אוהב על הקירות". הנהג שלו הציע טרמפ במרצדס. כשהגענו, התברר שהתיאור של שבתאי, איך לומר, היה מעט מטעה. זו הייתה המסעדה המפוארת ביותר שראיתי בחיי. מפלים מלאכותיים באמצע מוסקבה, שבתוכם בקתות פרטיות מעץ, שמשמשות חדר פרטי לכל קבוצת סועדים. כשנכנסנו גילינו שהמנות, מהראשונה ועד האחרונה (והיו איזו ארבע-חמש ביניהן) הוזמנו מראש. כשניגשנו לשלם, התברר לנו שמישהו כבר דאג לחשבון. התעקשנו לשלוח עם הנהג מעטפה עם מאות דולרים לקלמנוביץ' ומיהרנו לשדה התעופה לטוס ארצה. כשאנחנו עומדים בדוכן הצ'ק אין בנמל, רץ לעברנו לפתע הנהג מתנשף, והמעטפה ביד. "אם לא תקחו ממני את הכסף שבתאי יפטר אותי", הוא אמר מפוחד, "הוא לא מוכן בחיים לקבל כסף מאורחים. אסור היה לי לקבל אותו מכם".

הרעיון לעשות את הסרט ביחד עם שבתאי לא התממש. כשניסינו פעם-פעמיים לפנות אליו בעניין, הוא הסביר שהוא חתום על הסכם סודיות עם שירותי הביטחון הישראלים שתוקפו עוד לא פג. שנה וחצי אחרי שנפגשנו, נרצח קלמנוביץ' בצהריי היום, ב-21 יריות מתנקש מתחת לבניין הממשלה הרוסית. בקיץ האחרון החלטנו לקחת משימת התאבדות קלה: לרכז את סיפור חייו של קלמנוביץ' ב-54 דקות של סרט. הדמות הראשונה שפנינו אליה הייתה ליאת קלמנוביץ', הבת (המקסימה) של שבתאי. ליאת הייתה מספיק אמיצה כדי לרצות לשמוע את האמת על אבא שלה, גם אם לפעמים זה לא היה פשוט.

גם לליאת, אולי האדם היחיד שקלמנוביץ' באמת אהב בחייו, הוא הותיר סימן שאלה ענק אחרי מותו. בשני חלקי הסרט "תיק קלמנוביץ'", ננסה לענות על סימן השאלה הזה, לפחות על חלקו.

עובדה, שלישי אחרי החדשות