17 באפריל 2018, שעת לילה מאוחרת. טיסה LY318 עושה את דרכה מלונדון לתל אביב. על המטוס נמצא צביקה פיק, מהמוזיקאים הגדולים במדינה ששיריו הפכו במרוצת השנים לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. פיק (69) מנסה לנוח לקראת הופעות יום העצמאות שמתוכננות לו לערב המחרת. הוא לא מודע לדרמה הגדולה שעוברת עליו ושיחולל בתוך זמן קצר במטוס, דרמה שתהיה יריית הפתיחה לשנה הקשה בחייו.

בינתיים בארץ, דיווחים עמומים בכלי התקשורת מספרים על טיסת אל על ששינתה את מסלולה וביצעה נחיתת חירום בוינה בגלל נוסע שחש ברע. הנוסע הזה, כך נודע במהרה, הוא צביקה פיק.

מיד מתפשטות בוואטסאפ וברשתות החברתיות שמועות רבות, שבחלקן נטען שצביקה פיק נפטר. מאז ועד היום לא נראה פיק בציבור ונשמעו השערות רבות באשר למצבו הרפואי האמיתי. בריאיון בלעדי לחיים אתגר הוא חושף לראשונה מה באמת קרה לו ומספר על ההתמודדות היום-יומית שלו מאז.

צביקה, ספר מה קרה באותה טיסה מלונדון לישראל.
"הלכתי לישון, קצת עייף. פתאום הדיילת העירה אותי. היא אמרה, 'אתה בסדר?'. אמרתי לה, 'כן'. חשבתי שאני עייף מאוד. אמרתי לה, 'מה, מה מטריד אותך?' והיא אמרה: 'לא יודעת, משהו לא בסדר'".

כרמית אוחיון, דיילת אל על ששירתה את הנוסעים במחלקה הראשונה, מספרת על הרגע שבו הבינה שמשהו לא בסדר עם צביקה. "זו הייתה טיסת לילה, הקבינה חשוכה. אני יוצאת אל הקבינה ונותנת שירות רק לנוסע אחד שער ולנוסע השני, צביקה, אני מבחינה שמשהו בו דורש בדיקה.

"אני מתקשרת אל המנהל שלי ומודיעה לו שצביקה זקוק לבדיקה. מיד לאחר מכן אני מרימה טלפון לטייס ומבקשת ממנו שיפתח את הדלת כי אני רוצה להיכנס אליו. אני נכנסת אליו ופשוט מתארת לו מה ראיתי. הוא מרים את הטלפון ומבקש ממנהל השירות בטיסה לכרוז לרופא במטוס".

"פתאום הטייס אומר, 'מישהו לא מרגיש טוב'. ואני חשבתי שזה מישהו אחר", מספר צביקה.

הטייס כורז "יש רופא במטוס?" ואתה לא מבין שזה בשבילך?
"כן. היה רופא, הוא הסתכל ואמר לי: 'אני חושב שכדאי לך לבדוק מה קורה'".

וכל הזמן הזה אתה מרגיש טוב, אתה בהכרה, אתה מדבר?
"בטח".

וגם הולך?
"בטח. זה מצחיק, אני לא ידעתי שמשהו עובר עלי. הכל היה בסדר".

באותם רגעים דרמטיים, פיק נמצא בעיצומו של אירוע מוחי. קברניט הטיסה, הרופא וצוות הדיילים מתייעצים איך לנהוג בסיטואציה הרגישה והמורכבת הזו. "הקברניט יצא החוצה והיו איזשהם דיונים לגבי האם כדאי לנחות ואיפה אנחנו ננחת", מספרת אוחיון. "החליטו שנוחתים בתחנת וינה".

צביקה, כשהמטוס מתחיל להנמיך לנחיתה, אתה מבין מה קורה?
"כן, בטח. הטייס החליט לעצור את המטוס ואני הלכתי לבית חולים לעשות בדיקות. זה לא נעים פתאום באמצע הלילה להיות לבד בבית חולים, אבל הבנתי שאנשים רוצים לעזור לי".

ובבית החולים בוינה אף אחד לא יודע מי זה צביקה פיק.
"לא, לא. זה קטע. אני חשבתי שיעשו בדיקות והביתה, אבל התוכנית התקלקלה".

בית החולים בוינה
בית החולים בוינה בו אושפז פיק | צילום: Thomas Ledl, ויקיפדיה

"חיכיתי הרבה זמן במסדרון שומם. רציתי לשירותים ואין לי קול לקרוא למישהו. זה היה נורא"

אמבולנס שהמתין לפיק בשדה התעופה פינה אותו מיד אל בית החולים הקרוב. בשלב הזה פיק מתחיל להבין שהאירוע המוחי פגע ביכולות הדיבור והתנועה שלו. הוא ניצב בפני מציאות קשה ולא מוכרת כשהוא לגמרי לבד, בבית חולים זר, מרוחק אלפי קילומטרים ממשפחתו.

"פתאום לא יכולתי ללכת ולא להגיד שום דבר. הביאו אותי לחדר בדיקות. חיכיתי הרבה זמן ולא היה אף אחד. מסדרון שומם. אני רציתי לשירותים ואף אחד לא היה, אין לי קול לקרוא למישהו והזמן עובר. זה היה פשוט נורא, זה השפיע עלי מאוד".

באיזה אופן?
"פתאום הייתי לבד. זה מלמד אותך שיש רגעים קשים".

ומתי המשפחה מגיעה?
"למחרת".

במפגש הראשון שלך עם בני המשפחה, כשהם רואים אותך בפעם הראשונה במצב הזה, הם בוכים?
"לא, מה פתאום".

איך הם מגיבים?
"רגיל".

אני לא מאמין שלא היה שם רגע של התרגשות, רגע של דמעות.
"לא, אנחנו לא מדברים ככה. תראה, אם אתה רוצה את "הכלה מאיסטנבול", זה לא המקרה".

אני מבין שאתה צופה באדיקות ב"הכלה מאיסטנבול".
"אף פעם". (צוחק)

לא רק משפחתו הקרובה של פיק טסה לוינה, אלא גם עיתונאים מכלי תקשורת ישראליים שנשלחו לבית החולים בניסיון לפזר את מסך הערפל סביב מצבו הבריאותי. בימים ההם, כל פיסת מידע, אמיתית או שגויה, הפכה מיד לכותרת והשמועות העקשניות שפיק נפטר הלכו והתגברו.

בזמן שאתה מאושפז בבית החולים, אתה ער לקדחת התקשורתית שיש סביבך בארץ?
"כן, בטח. באו עיתונאים שרצו לצלם אותי. הם ניסו כל מיני טריקים. המשפחה שלי שמרה עלי".

היו המון שמועות על מצבך, במקומות מסויימים כתבו שצביקה איננו.
"קראתי את כל השמועות. זה לא מצחיק, זה עצוב. יש אנשים עם לב רע".

למה לא הוצאת הודעה, למה לא הכחשת? הרי אתה איש תקשורת ממולח.
"זה לא עניין אותי".

כשאנשים בבית יראו את המפגש בינינו, מה אתה חושב שתהיה התגובה שלהם?
"מי שחשב שאני חולה או מת, זה לא נכון".

כשנפגשנו השאלה הראשונה ששאלת אותי הייתה, "מה חשבת לפני שפגשת אותי?".
"ומה אמרת?".

שמאוד הופתעתי כשפגשתי אותך, כי פגשתי צביקה מדבר, צביקה הולך, צביקה מתפקד, צביקה חד. מאוד שונה ממה שתיארו.
"כן, כן. נכון".

הרבה אנשים מגיבים ככה?
"כולם, בגלל שאנשים חשבו דברים נוראיים ואני ראיתי שכולם שמחו שזה לא נכון".

הרגשת בתקופה הזאת את האהבה הציבורית שמופנית אליך?
"כן, מאוד. אני חשבתי שאני בר מזל. כל כך הרבה דברים טובים עליי לא קראתי בחיים שלי".

אנשים דאגו והתפללו שתרגיש טוב.
"עד היום".

צביקה פיק
צילום: מתוך סרטו של חיים אתגר, קשת 12

"למדתי את השפה העברית מההתחלה"

אחרי שבוע בבית החולים בוינה, פיק חוזר לישראל בטיסה רפואית תחת מעטה סודיות כבד. הוא מועבר ישירות לבית החולים "איכילוב", ובתום ארבעה ימי אשפוז נוספים, הוא עובר למוסד השיקומי "רעות" בתל אביב. פיק מוגבל בתנועה וכמעט שאינו יכול לדבר, אך צלול בדעתו ומבין היטב את המצב. הוא מבין שלפניו מסע שיקום ארוך ומורכב, בליווי צמוד של משפחתו ואנשי מקצוע, מסע שעתיד להימשך חודשים ארוכים, שבמסגרתו ילמד איך לדבר ואיך ללכת מחדש.

באיזה מצב היית כשהגעת לישראל?
"לא יכולתי לדבר. לקח זמן עד שלמדתי את כל השפה העברית מההתחלה".

לא הצלחת לדבר בכלל?
"הפה לא הפיק את כל מה שהוא היה אמור להגיד. פתאום זה נעלם, וזהו".

גם עכשיו בשיחה שלנו אתה מחפש איך להגיד את המילה המתאימה?
"זה שאתה רוצה לדבר, זה קבוע. הפה לא מפיק את המילים".

הראש נותן הוראה מה להגיד אבל זה לא יוצא החוצה?
"כן".

ד"ר אביה גביעון, מנהלת היחידה לקלינאות תקשורת בבית החולים "רעות", מספרת על התקופה הראשונה שלו במוסד השיקומי: "צביקה הגיע לפה כמעט ללא דיבור. זה היה ברור שזה בדיוק אותו צביקה, רק שהוא לא מסוגל להוציא החוצה את השפה באמצעות הדיבור.

"אני לא יודעת אם אתה יכול לחשוב על החוויה שפתאום ברגע אחד אתה מאבד דיבור. זו חוויה מפחידה. מבחינתו, כל יום זה עוד אתגר, עוד מלחמה, פתאום הוא הבין כמה שלדבר זה לא דבר שהוא טריוויאלי".

צביקה, פחדת שלא תוכל לחזור לדבר ולשיר?
"בהתחלה לא ידעתי איך זה יהיה. אני לא בכיתי, אבל זה רע מאוד. האירוע לא תמיד נגמר בזה שמדברים, יש מקרים שלא מדברים יותר אף פעם. פגשתי אנשים שלא מדברים".

וכשפגשת את האנשים האלה, מה חשבת?
"אסון. התמזל מזלי וישר למדתי את השפה".

כשהתחלת את תהליך השיקום, הצלחת להוציא בכלל מילים מהפה?
"שתיים - לא, כן. זהו".

איך מתחילים בכלל תהליך שיקום כזה? קלינאית התקשורת אומרת מילה ואתה חוזר אחריה?
"הרבה מילים כל יום, כל שעה. ארבע שעות, חמש פעמים בשבוע".

איך מתנהלים במצב כזה? איך מבקשים לשתות, לאכול?
"היו לי דפים של פעולות ושמות של אנשים ואני הצבעתי".

והדפים האלה, אני מניח שזרקת אותם.
"לא. הם עוד איתי למזכרת".

וכשאתה מסתכל על הדפים האלה עכשיו, מה אתה חושב?
"שזה לא יאמן שזה קרה לי. זה שוק. אני עושה את מה שאני צריך לעשות בשביל להתגבר על זה. אבל לשבת בבית, עוד מעט שנה, לטפל במה שצריך לטפל, זו חוויה היסטרית".

גביעון מודה שהופתעה מההתקדמות המהירה של פיק. "שיקום זה תהליך קשה, זה פשוט מסע. אתה עוצר את החיים שלך ואתה כולך מתמסר לשיקום: לשיקום בדיבור, לשיקום בפיזיותרפיה, לשיקום בריפוי בעיסוק. 4-5 שעות הוא סביב הקושי.

"בהתחלה כשראיתי אותו, לא הייתי אופטימית שהוא יחזור לדבר כפי שהוא מדבר עכשיו. תוך כדי התהליך זה הציק לו. הוא שאל שאלות: "אני אדבר פעם? אני אהיה מסוגל לשיר?". צביקה בתהליך גילה על עצמו כמה כוחות יש לו ואיזו פדנטיות יש לו, לא רק במוזיקה אלא גם בתהליך הזה".

צביקה, מתי מגיע השלב שאתה מבין שתוכל לחזור לדבר?
"ראיתי שבכל יום אני מכפיל את כמות המילים שאני אומר. ראיתי שזה הולך ומשתפר כל הזמן. זה אושר".

כתוצאה מהאירוע הייתה לך גם מגבלה בתנועה. בשבועות הראשונים, הצלחת ללכת?
"לא".

הזדקקת לעזרה?
"כן. אנשים שמרו עלי שלא יקרה משהו. וקרה לי דבר מוזר. אני קמתי ובלי עזרה התחלתי ללכת, זהו".

ועכשיו אתה הולך בחופשיות, עצמאי לגמרי?
"כן. זה מזל".

אני מסתכל עליך ורואה שרזית מאוד.
"כן, יותר מדי".

צביקה פיק
צילום: מתוך סרטו של חיים אתגר, קשת 12

"פתאום באמצע חיים יפים חטפתי מכה מתחת לחגורה. זה אי צדק"

לאחר חודשיים בהם התגורר במוסד השיקומי, פיק שב לביתו שברמת השרון. מאז, וכבר יותר משנה, הוא מסתגר בביתו, ממעט לפגוש אנשים ויוצא מהבית רק לצורך טיפולים. האיש שבמשך שנים היה ממושאי הסיקור האהובים על עיתונאי הבידור ונהנה מכל רגע, נעלם לחלוטין מהעין הציבורית.

כמה זמן לא יצאת מהבית לשתות בבית קפה, ללכת לקולנוע?
"חצי שנה".

מה, אתה לא מרגיש שמתחשק לך?
"עכשיו כן".

חיכית שהדיבור יהיה מספיק טוב, שהפיזיות תהיה מספיק טובה כדי להתייצב מול המצלמה?
"כן, בטח. זה צעד מחושב".

איך נראה סדר היום שלך?
"אני קם מאוד מוקדם. ב-12:00 עד 16:00 רעות. ב-16:00 אני חוזר הביתה. כשהילדים באים מהגן, אני בבית".

כל החיים שלך לא שתית, לא עישנת, עשית ספורט. איזה הסבר יש לך לזה שעברת אירוע מוחי?
"אף אחד לא יודע".

אתה שואל את עצמך לפעמים איך זה קרה לי, למה זה קרה דווקא לי?
"כבר לא, בהתחלה כן. זה קשה להבין. זה לא אשמתי מה שקרה, זה מאלוהים. פתאום באמצע חיים יפים חטפתי אירוע, וזו הייתה מכה מתחת לחגורה. זה היה אי צדק".

אתה חולם לחזור לדבר שוטף?
"כן, בטח".

ולנגן, לשיר?
"כן. אני שר כל יום. עכשיו בא לי".

איזה שיר חזרת לשיר?
"את 'הסבון בכה מאוד', בגלל הילדים. הם יודעים שזה שיר של אבא".

מה עם להלחין שיר חדש?
"כל יום אני ניגש לפסנתר בבית שלי ומנסה משהו. יש לי הרבה מנגינות בראש, הרבה מאוד. נראה לי שאני הולך לכתוב משהו חדש".

צביקה פיק
צילום: מתוך סרטו של חיים אתגר, קשת 12

"אם זה תלוי בי, אחזור להופיע. זה מה שאני יודע לעשות"

קשה לדמיין את פיק לא מנגן ושר. מילדותו נחשב לפסנתרן מחונן, ובסוף שנות השישים החל לפנות גם למחוזות הפופ והרוק. בתחילת שנות השבעים, פרץ פיק לתודעה כשגילם את קלוד, אחד התפקידים הראשיים במחזמר "שיער". הוא כבש את המצעדים, זכה שוב ושוב בתואר זמר השנה ומילא אולמות.

פיק נתפס כשונה וייחודי בנוף המוזיקלי הישראלי. הוא איתגר את הקונצנזוס, אם זה בלבוש, בחזות ובמוזיקה שלו, שבר מוסכמות וזכה להערצה חסרת תקדים. פיק נשאר רלוונטי ונערץ יותר מחמישה עשורים, עד היום. בארסנל השירים שלו ניתן למצוא החל משירי פופ קלילים ומדבקים ועד ליצירות מופת של גדולי המשוררים העבריים.

"אני רוצה לחזור להופעות", מודה צביקה. "חסרים לי הנגנים החמודים שלי. זה הזמן להיפגש עוד פעם".

אבל כדי לחזור להופיע, אתה צריך לחזור לרמה שהיית בה. ויש עוד דרך.
"בטח".

מה יקרה אם אתה לא תוכל לחזור להופיע?
"אני לא יודע מה יכול להיות, אבל אם זה תלוי בי אני אחזור להופיע. זה מה שאני יודע לעשות".

אתה מסתכל על העשייה שלך בגאווה?
"בטח. אני מרגיש ניצחון בגלל שהכל משתנה, יש אמנים חדשים והקהל אוהב את השירים שלי עד היום".

אם אבקש ממך לבחור שלושה שירים שכתבת והלחנת שאתה הכי אוהב, במה תבחר?
"הראשון 'אלף נשיקות'. יש משהו בלחן הזה וכל פעם שאני שומע את יהורם גאון אני מתרגש. השני 'שיר הפרחה'. אני מאוד אהבתי לכתוב לעפרה חזה שירים וקול הפעמונים שלה מרגש אותי מאוד".

ומה השלישי? זה האחרון שאתה בוחר, אז תחשוב טוב.
"קשה, אבל אני אבחר ב'מרי לו'. בגלל שאנשים אוהבים את המחזמר. חצי מיליון צופים".

בהתחלה המבקרים לא לקחו אותך ברצינות. לקח זמן עד שהכישרון המוזיקלי שלך זכה להערכה. למה?
"הרבה שנים עיתונאים דנו באיך אני מזיז את הירכיים, במקום לשמוע את המוזיקה שאני עשיתי. לקח הרבה מאוד זמן ובסוף אנשים הבינו שמאחורי יש מוזיקה, הרבה שירים שהקהל אוהב".

ההערצה אליך הייתה משהו שהמדינה לא הכירה עד אז. איך היו החיים בבית המשוגעים הזה?
"זה דומה למה שעכשיו, כל הזמן בבית".

לא יצאת מהבית?
"לא, אי אפשר היה, בגלל המעריצות".

כשאתה רואה את צביקה הצעיר, מה אתה רוצה לומר לו?
"עבודה טובה".

לא "תיקח את הזמן, תהנה מהחיים, תתפנן, אל תעבוד כל כך קשה"?
"לא. זה ילד בתחילת דרכו, הוא צריך לעבוד קשה. זה המוטו".

אתה מתגעגע למה שהיה פעם?
"לא, אני לא מתגעגע לכלום".

אבל אנחנו תמיד מתגעגעים.
"אתה כן, אני לא. מה שהיה - יפה, ולא צריך להתגעגע".

צביקה פיק
צילום: מתוך סרטו של חיים אתגר, קשת 12

"זה היה מוקדם לנסוע לחתונה של דניאלה, אבל אני אוהב את הנישואים שלה ושל טרנטינו"

פיק הוא אב לחמישה ילדים וסב לארבעה. הפזמונאית מירית שם אור היא אם ילדיו בנלי, דניאלה ושרונה. ב-14 השנים האחרונות הוא בן זוגה של מעצבת האופנה שירה מנור והשניים הורים לשני בנים צעירים, טים בן החמש וניל בן השלוש. 

יש לך ילדים קטנים מאוד. היית צריך להסביר להם מה קרה?
"בהתחלה, כן. אני לא יכולתי לדבר והיה קשה להסביר להם. אבל עכשיו זה טוב, אני בבית ומדבר איתם רגיל".

במפגש הראשון איתם, התרגשת?
"אני מתרגש כל פעם שאני רואה אותם".

בתו דניאלה, מנהלת בשנים האחרונות מערכת יחסים מתוקשרת עם הבמאי זוכה האוסקר קוונטין טרנטינו. בחודש נובמבר האחרון, לאחר שמונה שנות היכרות, נישאו פיק וטרנטינו בחתונה מרגשת ואינטימית בלוס אנג'לס. הנעדר הבולט מהאירוע היה צביקה, אב הכלה.

הבת שלך התחתנה אבל לא טסת ללוס אנג'לס.
"זה היה מוקדם לנסוע כזה מרחק, אבל אני אוהב את הנישואים שלהם. זה הרבה אושר".

זה עשה לך צביטה בלב שלא היית שם?
"בטח. אני כל הזמן צלצלתי ושמעתי. הייתי שם. העבירו לי תמונות בלייב כל כמה זמן".

אתה מסתכל על התמונות מהחתונה?
"כן, בטח. כל הזמן".

יכול להיות שירדה איזו דמעה כשראית את הבת שלך מתחתנת ואתה לא יכול להיות לידה?
"אני פולני, אני לא בוכה".

אתה אומר כל הזמן שאתה פולני, מה זה בעצם אומר?
"יותר מדי דאגות".

אפשר לומר שהפסימיזם זה חלק מהפולניות שלך?
"כן. עכשיו היא אחרת, אני זורם עם מה שקורה".

האופי שלך השתנה מאז האירוע. הסבלנות שלך השתנתה, הפתיחות שלך היא אחרת. אתה הרבה יותר רך משהיית. אני לא חושב שניהלת שיחה כמו זאת אי פעם.
"נכון, לא הייתה לי הזדמנות".

אבל ישבו איתך להרבה מאוד ראיונות וניסו להבין אותך.
"אבל אני לא סיפרתי על עצמי".

ועכשיו אתה נותן קצת.
"כן, לא אכפת לי. אתה שואל אני עונה".

אם זה היה צביקה שלפני האירוע, היית כבר מפוצץ את הריאיון מזמן.
"כן, מזמן". (צוחק)

שלפת עכשיו את חוש ההומור המאוד מדויק שלך, מאיפה ההומור הזה מגיע?
"לא יודע, אין לי מושג. אני לא חושב שאני מצחיק, אבל גם בהופעות אנשים נופלים, לא יודע למה".

בזמן כל ההליך הזה שעברת, היה לך חוש הומור?
"לא. בכלל לא. זה לא מצחיק להיות אחרי אירוע כזה. ההומור חזר לאחרונה כי אני מרגיש יותר טוב. אני מדבר עוד פעם, אני הולך. החיים יפים".

צביקה פיק
צילום: מתוך סרטו של חיים אתגר, קשת 12

"אחרי אירוע כזה, אתה מסתכל על החיים אחרת"

באוקטובר הקרוב יחגוג פיק את יום הולדתו ה-70. בימים של חוסר וודאות, כשעוד לא ברור האם יוכל לשוב לבמות ולחזור באופן מלא לחייו הקודמים, הוא מקדיש את זמנו למנוחה, למשפחה, לשיקום ולהתבוננות על מה שקרה לו. הוא אמנם הולך ומשלים עם העובדה שמבחינות רבות חייו השתנו באופן דרמטי, אבל מקווה בכל ליבו שעוד לא אמר את המילה האחרונה בקריירה הענפה שלו.

האירוע שעברת שינה אותך?
"יכול להיות שכן. אחרי אירוע כזה, החיים נראים אחרת. הייתי עובד מסביב לשעון, עכשיו אני מרשה לעצמי לשבת לנוח, לחשוב מחשבות, ילדים. אני מרשה לעצמי לעשות מה שבא לי".

למה? כי מה הבנת?
"שהכל יכול לקרות. בלי סיבה".

אתה חושב לפעמים שאולי אם היית עובר את האירוע במקום אחר ולא בטיסה, זה היה יכול להיגמר אחרת?
"אין לי מושג בגלל שאני לא הרגשתי כלום. אם הייתי מבין שעבר עלי משהו, יכול להיות שהייתי מטפל".

ממה אתה נהנה עכשיו, ממה אתה מוצא את הסיפוק האישי?
"הפסקות בעבודה, שישי, שבת, משפחה".

אתה חושב שתחזור להיות מושלם?
"לא".

אז מה כן?
"לאט לאט, אני מקווה, אני מתכנן לעשות דברים, וזה מה שחשוב".

אתה אומר שתוך כמה חודשים נקנה כרטיסים למופע של צביקה פיק?
"אין לי מחשבות לשבת בבית".

 

סייע בהכנת הכתבה: תומר מלמד