הריזורט של המוסד: כפר הנופש המושלם - שהתגלה כחמ"ל של המבצע החשאי הגדול בהיסטוריה

הברושורים המהודרים שהופצו בסוכנויות נסיעות יוקרתיות באירופה בתחילת שנות ה-80 הבטיחו את האסקפיזם האולטימטיבי. "ארוס (Arous) שעל שפת הים האדום", הציגה הפרסומת, "עולם נפלא ונפרד". המודעות דיברו על כפר נופש פוטוגני להפליא: בקתות בצבע חול הנושקות לרצועת חוף בתולית, לגונה שקופה ושפות אלמוגים פראיות שנראו כאילו איש לא דרך בהן מעולם.

עבור צוללים אירופים אמידים ודיפלומטים זרים שחיפשו לברוח מהחום המעיק של עיר הבירה חרטום, נווה המדבר הזה, ששכן מצפון לפורט סודאן, הפך מהר מאוד ל"מקום לראות ולהיראות בו". האורחים נהנו מציוד גלישת רוח חדיש, שתו יין מיובא משובח, והתרגשו מהצוות השווייצרי והצעיר, החטוב והרב-שפתי שניהל את המקום באובר-דייקנות. אלא שהחברה השווייצרית שעמדה מאחורי הלוקיישן הנוצץ הזה מעולם לא הייתה קיימת. המנהלים לא היו יזמים אירופים, וכפר הצלילה לא באמת עבד בשביל שורת הרווח.

>> צלקת בלב ביירות: סיפורו של מלון "הולידיי אין" – מפסגת היוקרה לזירת קרב עקובה מדם

>> "מפרץ המלונות הנטושים": הצצה למקום שהיה בעבר שיא הפאר

>> המלון הנטוש בצובה: כבר 40 שנה שהמקום היפה מחכה להיפתח

הכול היה תפאורה. כל סנטימטר מרובע במתחם היה חלק מהונאה מתוחכמת ויקרה להחריד שתוכננה בחדרים הסגורים של המוסד. במשך יותר מארבע שנים, מתחת לאפם של כוחות צבא מצרים, לוחמי קומנדו בריטים מה-SAS ואנשי השירות החשאי הסודאני, המלון המדומה הזה שימש כחמ"ל המבצעי של "מבצע אחים": צינור הברחה הומניטרי וחשאי, שחילץ אלפי יהודים אתיופים מאימת מלחמת האזרחים והרעב הקשה.

הסערה המתחוללת

המנוע הפסיכולוגי שהניע את הסיפור הבלתי יאומן הזה נולד בכלל בעת העתיקה. במשך אלפי שנים חייתה קהילת ביתא ישראל במחוזות ההרריים של צפון אתיופיה וקיימה גרסה מקראית קפדנית של היהדות. בשל הניתוק הממושך מהעולם היהודי, הם היו בטוחים שהם שומרי הגחלת האחרונים שנותרו על פני אדמות. קיומם הקולקטיבי כולו נשען על נבואה אחת שעברה מדור לדור: השיבה הביתה, לירושלים.

בשלהי שנות ה-70, הכמיהה הרוחנית הזו הפכה באחת לשאלה של הישרדות מיידית. אתיופיה שקעה לתוך סיוט של משטר מרקסיסטי טוטליטרי, שפיכות דמים של מלחמת אזרחים ורעב המוני. בשנת 1977, פרדה אקלום, פעיל ציבור ומחנך בולט מהקהילה, נאלץ לברוח על חייו וחצה את הגבול לסודאן, תוך שהוא נטמע בתוך גלי פליטים עצומים. משולי המחתרת של חרטום, אקלום הצליח לשלוח קריאה דחופה לעזרה לארגוני סיוע בין-לאומיים.

המכתב התגלגל בסופו של דבר לתל אביב והונח על שולחנו של ראש הממשלה מנחם בגין. כניצול שואה, בגין ראה במדינת ישראל מקלט מוחלט שאינו מכיר בפשרות עבור כל יהודי המצוי בסכנה. הוא העניק למוסד פקודה חד-משמעית: להביא את יהודי אתיופיה הביתה.

הארגון גייס למשימה קצין מבצעים מיומן ופרגמטי המוכר בשם דני, שנשלח לעומק סודאן, מדינה מוסלמית אדוקה וחברה בליגה הערבית, שראתה בישראל אויב קיומי. איתורו של אקלום בלב הכאוס העירוני של חרטום היה בגדר נס לוגיסטי. ברגע ששני הגברים חברו יחד, הם הציתו את גל היציאה ההמוני. מסר חשאי עבר בין הכפרים: "שערי ירושלים נפתחו, אך עליכם לצעוד ברגל לסודאן כדי להגיע אליהם".

מונעים מכוחה של אמונה בלתי נתפסת, עזבו כ-14 אלף יהודים אתיופים את כל רכושם ויצאו למסע מפרך של כ-800 קילומטרים באדמה צרובת שמש. כדי לשרוד את המעבר במדינה העוינת, הם נאלצו להסתיר את זהותם הדתית, להשליך תשמישי קדושה ואימצו שמות בדויים. הם צעדו אך ורק בלילות כדי לחמוק מכנופיות שודדים ומסיורי גבול אכזריים. המחיר האנושי היה מטורף ובלתי נתפס: כ-1,500 גברים, נשים וילדים לא שרדו את הדרך. הם מתו מתשישות ומהתייבשות, נספו ממחלות קשות בתוך מחנות הפליטים המוזנחים בגדארף ובקסאלה, או נפלו קורבן לסוחרי בני אדם.

לידתו של כפר הנופש

בימים הראשונים של מאמצי החילוץ, הצליחו דני ואקלום למלט קבוצות קטנות דרך נמל התעופה הבין-לאומי של חרטום באמצעות דרכונים אירופיים מזויפים. אולם ככל שזרם הפליטים הלך וגבר, הטפטוף האיטי הזה עמד בפני קריסה. הצוות נזקק לנתיב פינוי המוני, המנותק לחלוטין ממרכזים עירוניים מרושתים בכוחות שיטור. דני הפנה את מבטו לעבר רצועת החוף השוממת של הים האדום.

במהלך סיור בחופים מצפון לפורט סודאן בשלהי 1980, דני נתקל באנומליה מוזרה באמצע שום מקום: מקבץ של חמש-עשרה בקתות ריקות בעלות גגות אדומים, מטבח וחדר אוכל גדול המשקיפים על לגונה טבעית. המתחם נבנה על ידי יזמים איטלקים בשנת 1972, אך ננטש עוד לפני שנפתח מכיוון שהממשל המקומי לא סיפק את דרך הגישה המובטחת, רשת החשמל או אספקת מים. עבור מלונאי רגיל, המקום היה בור של כספים. עבור מפקד מבצעים חשאי, הוא היה הכיסוי המבצעי המושלם.

באמצעות חברת קש שנרשמה בשווייץ, פנו הסוכנים לחברה הממשלתית לתיירות בסודאן, כשהם מציגים את עצמם כמשקיעים אירופים אמידים שרוצים להרים את המקום מהקרשים. משרד התיירות המקומי, שהתפתה מהסיכוי להזרמת דולרים, מיהר להחכיר להם את המתחם כולו תמורת סכום של 320 אלף דולר.

המהפך של המקום היה לא פחות מפלא. במשך שנה שלמה שיפצו הסוכנים את המתחם מהיסוד: הם הביאו גנרטורים, חתמו על חוזים לאספקת מים מתוקים, והבריחו למדינה ציוד תעשייתי ישראלי ברמה הגבוהה ביותר, החל ממזגנים ומנועים לסירות ועד לציוד צלילה וגלשני רוח מתקדמים.

כדי שהכול ייראה אמין, הם שכרו כחמישה-עשר עובדים מקומיים מהכפרים הסמוכים שישמשו כטבחים, חדרניות ונהגים, ושילמו להם שכר כפול ממחיר השוק כדי לקנות את נאמנותם. לאיש מהעובדים המקומיים לא היה מושג שהבוסים הכריזמטיים שלהם הם לוחמי קומנדו ישראלים. כדי לשוות למקום חזות נורמטיבית ולנטרל חשדנות, לוחמות של המוסד קיבלו על עצמן את התפקידים הפרונטליים וניהלו את קשרי האורחים והתפעול השוטף. במקביל, מחסן ציוד הצלילה הושם תחת נעילה קפדנית: מאחורי חליפות הצלילה ומיכלי החמצן הוסתרו מכשירי קשר בתדר גבוה, ששימשו להעברת נתונים מוצפנים ישירות לתל אביב.

משמרת חצות

חיי היומיום של אנשי המוסד בסודאן התאפיינו בדיסוננס קוגניטיבי מתיש. במהלך היום הם גילמו בדבקות את תפקיד המדריכים, נותני השירות ואנשי האירוח הנינוחים. הם ליוו תיירים בסיורי צלילה בשפות אלמוגים, העבירו שיעורי גלישת רוח לדיפלומטים ואירחו בארוחות ערב חגיגיות פקידי ממשל סודאנים בכירים שהגיעו לנפוש. אך ברגע שבו כבו האורות והאורחים פרשו לבקתות הממוזגות שלהם, הפאן הסתיים והתחיל המבצע.

בחצות הלילה חמק כוח של סוכנים מהכפר בתוך משאיות סגורות שעברו התאמה מיוחדת. הם גמאו מאות קילומטרים בפנים הארץ, מנווטים בתוואי שטח קשוח לעבר מחנות הפליטים באזור גדארף. שם, קבוצה מצומצמת של מנהיגים מתוך קהילת הפליטים, שכונו "אנשי הוועד", ארגנה בשקט את המשפחות. כדי למנוע סכנת הדלפה, הפליטים לא קיבלו שום הודעה מראש. הם פשוט הוערו בעדינות בחשיכה, נאמר להם שהמסע לירושלים מתחדש, והם הועלו לחלק האחורי של המשאיות.

במשך יומיים מפרכים נעו השיירות בחשיכה, והסתתרו בתוך ואדיות עמוקים ומבודדים בשעות האור הלוהטות כדי לא להיתפס. הם עברו שרשרת של נקודות ביקורת צבאיות, כשהם נשענים על שילוב של מסמכים מזויפים, תשלומי שוחד כבדים, ובמקרה הצורך פריצה ישירה דרך מחסומי עץ.

כאשר הגיעו המשאיות לחופים המבודדים הסמוכים לריזורט של ארוס, המבצע עבר לים. לוחמי שייטת 13 הגיעו אל קו החוף בסירות גומי מתנפחות ושטו בחשאי. הם אספו את המשפחות הנבוכות מהחול, חתרו עמן לעבר המים הבין-לאומיים והעלו אותן על גבי ספינת חיל הים "אח"י בת גלים", שהמתינה בלב ים כדי להוביל אותן ישירות לארץ.

המחיר הנפשי שנגבה מהסוכנים היה גבוה, הם פעלו בעומק שטח עוין ללא כל חסינות דיפלומטית. חשיפה פירושה היה גזר דין מוות בתלייה בחרטום. המציאות הזו כמעט והתפוצצה להם בפנים במרץ 1982. במהלך החילוץ הימי השלישי, סיור צבאי סודאני הבחין בתנועה על החוף. החיילים, שחשבו שנתקלו במבריחים, פתחו באש אוטומטית. בעוד הקליעים שורקים באוויר, סירות הגומי נמלטו אל החשיכה עם הפליטים.

כשהוא נותר לבדו על החוף מול כוח הסיור הזועם, סוכן בודד הציל את המצב עם חוצפה ישראלית טיפוסית. הוא צעד ישירות לתוך אלומת פנסי הרכב וצרח בזעם על הקצין, בטענה שהם מקיימים סיור צלילת לילה עבור אורחים בין-לאומיים ושהצבא הולך להרוס נכס תיירותי חיוני שעובד ישירות עם משרד התיירות שלהם. ההצגה עבדה. הקצין הסודאני שהיה מבוהל מסקנדל דיפלומטי התנצל ממושכות והסיג את כוחותיו. אלא שהתקדים כבר נוצר, הנתיב הימי נחשף, ופינויי הים בוטלו לצמיתות.

מטוסי תובלה בחשיכה

הצוות נאלץ לחשב מסלול מחדש במהירות, והתוכנית החדשה הייתה עוד יותר אקסטרימית: להנחית מטוסי תובלה צבאיים ענקיים מסוג קרנף (C-130 הרקולס) ישירות על אדמת המדבר הסודאני. בתחילה איתרו הסוכנים מסלול נחיתה מוזנח ונטוש עוד מימי מלחמת העולם השנייה והשלטון הבריטי בסמוך לחוף. באישון לילה נחת מטוס התובלה המרעיש הראשון על המסלול הסדוק, קלט לתוכו כ-130 פליטים בתוך דקות ספורות, והמריא בחזרה אל השמיים.

אולם לאחר שתי טיסות מוצלחות בלבד, המודיעין חשף כי כוחות הצבא הסודאני זיהו דפוסי תעופה חריגים באזור החוף. הצוות נאלץ להתאים את עצמו פעם נוספת. הם נטשו את רצועת החוף לחלוטין ובחרו במשטחי מדבר שטוחים ומהודקים עמוק בפנים הארץ, קרוב בהרבה למחנות הפליטים. הצעד הזה קיצר משמעותית את זמן הנסיעה המסוכן עם הפליטים, אך הוא דרש מהטייסים להנחית מטוסי תובלה במשקל 40 טונות על קרקע מדברית ובעלטה מוחלטת.

צוותי הקרקע השתמשו בעשרה סימני אינפרה-אדום זעירים בלבד כדי לסמן את מסלול הנחיתה המאולתר. הטייסים הישראלים נאלצו לטוס מאות קילומטרים בגובה נמוך, לאתר את סימני האינפרה-אדום הזעירים באמצעות אמצעי ראיית לילה, ולהושיב את המטוסים על החול ללא מגדל פיקוח או עזרי ניווט. אחד הפעילים אף ציין מאוחר יותר כי בהשוואה לתנאי המדבר הסודאני, מבצע אנטבה המפורסם משנת 1976 נראה כמו משחק ילדים. כנגד כל הסיכויים, הצוות הוציא לפועל בהצלחה 17 טיסות חילוץ ליליות כאלה.

באופן מדהים, לאורך כל התקופה שבה המערכה החשאית הזו הלכה והסלימה, כפר הנופש ערוס הפך לסיפור הצלחה מסחרי מטורף. השמועה עברה מפה לאוזן בקהילה הבינלאומית, והמלון החל לייצר רווחים ממשיים שכיסו לחלוטין את עלויות התפעול של עצמו, לשמחתם של רואי החשבון במפקדת המוסד. הכסף שנאסף מהתיירים המערביים האמידים שימש לרכישת המשאיות והדלק ששימשו להברחת הפליטים.

הכיסוי נותר יציב, אף שנבחן ללא הרף על ידי המציאות המורכבת של ענף האירוח. אורח יהודי-קנדי, שבילה בעבר תקופה כמתנדב בקיבוץ, הבחין בהרגלים תרבותיים קטנים של אנשי הצוות סביב הבאפט. הוא פנה באחד הבקרים למדריך הצלילה ולחש לו בעברית צחה שהוא יודע בדיוק מי הם, תוך שהוא מציין בחיוך ש"אף אירופאי לא חותך את הירקות לסלט דק כל כך", אך למרבה המזל שמר את הגילוי לעצמו. גם העובדים המקומיים תהו לעיתים על מנהגיהם המוזרים של מעסיקיהם – כמו הדרישה הנוקשה של המנהלים ללמד את צוות המטבח לאפות לחמים קלועים ומתוקים ספציפיים (חלות) בימי שישי אחר הצהריים, בטענה שמדובר בעוגה מסורתית לסוף השבוע.

הפינוי האחרון

באמצע שנות ה-80, המציאות הגיאופוליטית באזור מזרח אפריקה השתנתה לחלוטין. רעב כבד בממדים היסטוריים פקד את האזור והפך את מחנות הפליטים למוקדי תמותה המוניים. הקצב המחושב של טיסות המדבר החשאיות כבר לא הספיק. בעקבות לחץ דיפלומטי כבד מצד ארצות הברית ותשלומי הון עתק, הסכים הדיקטטור הצבאי של סודאן, הגנרל ג'עפר נומיירי, לפשרה זמנית רחבת היקף. הוא אישר להטיס את הפליטים ישירות מעיר הבירה חרטום לאירופה, בתנאי שהמבצע יישמר בסודיות מוחלטת כדי למנוע תגובת נגד פוליטית מצד מדינות ערב. במהלך 28 טיסות רצופות ודחופות, שבוצעו באמצעות מטוסי בואינג 707 אזרחיים שהושאלו על ידי איש עסקים יהודי-בלגי בעל חברת תעופה, הוטסו 6,380 פליטים לבריסל ומשם הועברו מיד לישראל. המבצע ההיסטורי הזה זכה לשם הקוד "מבצע משה" והוא התרחש בין נובמבר 1984 לינואר 1985.

אולם סוד בהיקף כזה לא יכול היה להישאר קבור לאורך זמן. ב-5 בינואר 1985 פרסמו כלי תקשורת מרכזיים ברחבי העולם את סיפור הפינוי. הגנרל נומיירי, שנלכד במבוכה פוליטית קשה מול העולם הערבי, עצר מיד את הטיסות והוקיע פומבית את הדיווחים כ"בדיה ציונית". על צוות החילוץ בכפר הנופש נאסר להתפנות, מתוך תקווה לשמר את המקום כנכס עתידי לשימוש חשאי ברגע שהסערה התקשורתית תדעך. הסוכנים צייתו לפקודה, המשיכו לקבל אורחים ואף הטיסו אנשי מבצעים נוספים כדי להתמודד עם תפוסה מלאה של המלון במהלך שבוע חג הפסחא של שנת 1985.

אז נחתה מכת המחץ האחרונה, כאשר ב-6 באפריל 1985 הודח הגנרל נומיירי בהפיכה צבאית פתאומית ואלימה. החונטה הצבאית החדשה ביקשה לבסס את מעמדה האזורי והאיסלאמי באמצעות פתיחה במסע ציד אגרסיבי ופרנואידי אחר מרגלים ישראלים. השהות בכפר הנופש הפכה באחת לסכנת חיים מיידית וממשית. פקודת פינוי חירום בהולה ניתנה למקום מתל אביב, והצוות המתין עד לסיומו של שבוע חג הפסחא העמוס כדי לא לעורר חשד בקרב האורחים שנותרו במלון. לפני עלות השחר למחרת, ארזו שישה סוכנים חשאיים את חפציהם לתוך שני כלי רכב, וסיפרו לעובדים המקומיים כבדרך אגב שהם נוסעים לאורך החוף כדי לבחון שפות אלמוגים חדשות לצורך צלילה.

בפועל, הם נסעו לנקודת מפגש מדברית מבודדת בצפון. מטוס הרקולס בודד נחת מהשמיים, פתח את הרמפה האחורית, קלט אל קרבו את כלי הרכב והצוות, והמריא מיד לדרך לכיוון הים התיכון. כשהתיירים והצוות המקומי התעוררו מספר שעות מאוחר יותר, הם יצאו אל תוך גן עדן שקט לחלוטין. כל אנשי הניהול האירופים נעלמו כלא היו, והותירו מאחוריהם מלון יוקרה מתפקד לחלוטין בלב זירה פוליטית סוערת ומסוכנת.

חותם במדבר

כפר הנופש בארוס מעולם לא נפתח מחדש, ובקתותיו בעלות הגגות האדומים נבלעו אט אט תחת חולות המדבר. חודשיים לאחר הפינוי החשאי, מבצע נוסף שהובל על ידי סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) חילץ עוד 492 יהודים אתיופים שנותרו תקועים בעקבות הפסקתו הפתאומית של מבצע משה. בסך הכל, המבצעים שהיו קשורים לצינור ההברחה הזה הביאו קרוב ל-18 אלף בני הקהילה העתיקה אל מחוז חפצם.

גד שימרון, שהיה סוכן מרכזי במבצע זה וחשף את הפרטים בספרו "התרמית הגדולה" (שאף תורגם לאנגלית תחת הכותרת Mossad Exodus), עמד על אופיו חסר התקדים של המבצע. עבור ארגון ביון ששמו נקשר לרוב בחיסולים ממוקדים ובמלחמות גיאופוליטיות, ארוס היווה ניצחון הומניטרי טהור ונדיר. שימרון תהה מי עוד בעולם היה מוכן להשקיע עשרות מיליוני דולרים כדי להקים תשתית חשאית בעומק מדינת אויב, רק כדי להציל כמה אלפי פליטים רעבים.

הנהלים המבצעיים של המשימה היו קשיחים ומקצועיים להחריד. כדי להגן על סיפור הכיסוי במקרה של נפילה בשבי, נאסר על הסוכנים בתוקף להפגין רגש או לחשוף את מוצאם האמיתי בפני האנשים שאותם הצילו. המשפחות המבוהלות שהצטופפו בחלקן האחורי של המשאיות הובלו לאורך כל הדרך להאמין כי המחלצים שלהן הם פשוט עובדי סיוע בין-לאומיים מאירופה.

רק שנים מאוחר יותר, כשהם כבר חיו בבטחה בארצם, הצטלבו דרכיהם של המחלצים והניצולים בנסיבות אזרחיות רגילות. שימרון עצמו סיפר כי בעת שסייר במרכז קליטה בישראל, ניגש אליו ילד אתיופי קטן, הביט בו, חייך ואמר בעברית: "דוד, אני זוכר אותך מהמשאית האדומה בוואדי". קצין המודיעין הוותיק, שחונך לעמוד בפני חקירות קשות, פשוט פרץ בבכי על המדרכה.

ועדיין, מי שלבשו את חליפות הצלילה ונהגו במשאיות המדבר מסרבים לאמץ את המיתולוגיה ההוליוודית שצמחה סביב כפר הנופש. הם מדגישים כי האדריכלים האמיתיים של הנס הזה היו הנוסעים עצמם. המורשת האמיתית אינה שייכת לתושייה המודיעינית שמאחורי ההונאה המלונאית, אלא לקהילה עתיקה שהחזיקה בתעצומות נפש בלתי נתפסות כדי לצעוד לאורכה של יבשת שלמה, אך ורק מכוחה של הבטחה בת 2,700 שנה. הצוות החשאי רק הקים את התפאורה הנכונה על החוף כדי לפגוש אותם.