אל תגיעו לבד: המקומות שצריך מדריך כדי לטייל בהם

התעופה מתפתחת ונגישה, אתרי האינטרנט מתרבים ומנדבים מידע עצום, סוכנויות הנסיעות פורחות והתנועה הבין מדינתית נמצאת בצמיחה מתמדת. עם זאת, עדיין ישנם כמה יעדים בעולם שהנוסע היחיד, המכונה בתחום FIT (Foreign Independent Traveler), אינו יכול לבקר בהם בגפו באופן עצמאי.

> יצאנו לטיול מאורגן - וגילנו עולם חדש

רענן בן בסט, מנכ"ל החברה הגיאוגרפית אומר שהיעדים הבלתי נגישים מחולקים בגדול לשלושה סוגים: מדינות בעלות משטר פוליטי קפדני – ששולטות בכניסת התיירים, מפקחות עליהם וקובעות את מינון החשיפה למערב לפי הצורך הפוליטי. יעדים ששוררים בהם תנאי שטח ומזג אוויר קיצוניים כמו קרח, ג'ונגל סבוך או מדבר ולמעשה דורשים ארגון ומעטפת שיכולים לנווט, לשנע ולהאכיל את המטיילים. ואזורים בתוך מדינות שעיקרם בעלי חיים ייחודיים (ושאינם ספארי בטנזניה) כמו דובי הקוטב בצפון קנדה, גורילות באוגנדה או נמרים בהודו, שחייבים להיות חלק מחבילה שכוללת רכב מיוחד לשמורה, נגישות לבעלי החיים והיכרות מעמיקה עם השטח, וכמובן שמירה על ביטחון המטיילים.

הנה כמה טיולים מדהימים, כדי להגיע אליהם צריך (או לכל הפחות מומלץ) להגיע אליהם בקבוצה מאורגנת:

הקוטב הצפוני – סבלבארד וגרינלנד

אזור הקוטב הצפוני הוא קבוצה של איים השוכנת בינו לבין נורווגיה, אליה הם גם שייכים. ייחודם טמון בפראות של הטבע, בעולם של קרח אין-סופי, ביעד פחות נגוע ופחות מושפע מהאדם גם בשל מיעוט התושבים והניתוק מהעולם. עונת הטיולים המתאימה קצרה (מאי - אוגוסט), אז יש 'שמש חצות' ואור כמעט כל שעות היממה. הנופים מהפנטים והכי 'נשיונל ג'יאוגרפיק' ומטיילים בסגנון ספארי קוטב - בעיקר בשייט בגלל בעלי חיים. זהו אזור המחייה של דובי הקוטב שמשחרים למזון אחרי תרדמת החורף ולכן לרוב צופים בהם מהים (במקרים מסוימים יש ירידה ליבשה) ואם יש מזל גם תופסים אותם בשעת ציד. בנוסף מתפעלים ממושבות ענק של ציפורים, עדרים של איילי הצפון, שועלים ארקטיים, כלבי ים ולווייתנים.

למה בקבוצה?

בן בסט, מנכ"ל החברה הגיאוגרפית, מסביר: "חייבים ליווי שמוביל למקומות הנכונים כי יש אזורי טבע מסוכנים ובעיקר כי רוצים לשמור על הטבע הפראי ומראש יש ניטור והגבלה של כמות כלי השייט". הטיול באזור מתאפשר במטוסים קלים אבל המסה הגדולה היא בשייט בסירות קטנות (8-12 איש) ואז הגודל הוא חיסרון אבל גם יתרון שמאפשר כניסה לעומק השטח, או בספינות גדולות (עד מאה איש) מהן יורדים בזודיאקים לסיורים לאורך החוף. בשני המקרים יש מגבלת מרחק מהחוף ומגוון רמות שייט מפשוט עד מפנק. משך השייט 8-12 יום.

אנטארקטיקה

אחרי שחוויתי את אנטארקטיקה מקרוב, אפשר לומר בוודאות שמדובר באזור הקשוח בעולם, עם תנאי הקיצון הנוקשים, הנופים הבתוליים ובעלי החיים הנדירים שיש. אנטארקטיקה הוכרזה כשמורת טבע שנועדה לשימור ומפאת תנאיה אין בה תושבים. היבשת עטופה במרחבי פרא צחים מלובן, בקרחוני ענק, בשכבות שלג עמוקות וקשיחות, בצוקים צחורים המזדקרים אל על וזוהר השמש מסנוור בקרינה עזה. לצד אלה יש בה עולם עשיר של בעלי חיים, פינגווינים, לווייתנים ועופות, דובי ים ופילי ים. בגדול אנטארקטיקה מרגישה, ובצדק, כמו סוף העולם, או עולם של קרח דומם, קפוא ומנותק וזה חלק בלתי נפרד מהחוויה.

למה בקבוצה?

בעיקר מסיבות לוגיסטיות כי מדובר במסע מורכב מאוד. בן בסט מסייג שהיחידים שמגיעים עצמאית הם סקיפרים משוגעים במיוחד שיכולים להשיט כלי שיט עצמאי אך זה נדיר ואילו "תייר ממוצע יכול להגיע רק עם קבוצה". כיוון שהמרחב שמור ומרוחק, אין הרבה ספינות שמגיעות ליעד ולא כל חברה יכולה לעשות זאת ולכן אין מגבלה או קיבולת מקסימום לכלי שיט והכמות הנוכחית אינה מסכנת את האזור. המגבלות הקיימות נוגעות להיכן מותר לבקר ולעגון וכמה אנשים יכולים לרדת ליבשה. משך ההפלגות משתנה, משבוע עד שלושה עם אופציות מקיפות (כולל ג'ורג'יה הדרומית ואיי פוקלנד). יש כמה גדלים של ספינות, ורק הקטנות כוללות ירידה ליבשה ויש הפלגות משולבות בטיסה מצ'ילה, שחוסכות את מעבר דרייק המאתגר. רמת השייט גבוהה בדרך כלל ורמת ההדרכה דומה בין החברות. בן בסט מדגיש שעולם התיירות עדיין מנסה לפצח את היבשת כי יש ביקוש לקצוות.

קוריאה הצפונית

קשה לומר מה הן בדיוק האטרקציות הבולטות קוריאה הצפונית שכן המדינה אינה נגישה לתיירות ומה שכן מגמתי ומוגבל, אך ככלל ובשל הגיאוגרפיה המרחבית ומעט המידע ברשת הרי שהיא נהנית מאתרי טבע, יערות, מעיינות והרי געש מרשימים ומציעה גם תרבות מקומית מסורתית, אדריכלות, פארקים עירוניים ועוד.

למה בקבוצה?

קוריאה הצפונית היא מדינה דיקטטורית עם משטר דיכוי חריף שידוע בהפרת זכויות אדם ולכן החשיפה למערב כמעט ולא קיימת מסיבות פוליטיות. התיירות מוגבלת מאוד ותחת תנאים קפדניים והתאפשרה לקבוצות בלבד שנעו במסלול מפוקח ומבוקר ובליווי צמוד, כולל הנחיות מוקפדות לגבי מה מותר או אסור לעשות או לצלם. ב-2018 קיבלה חברת תרבותו הישראלית, אפשרות להנפיק ויזה לקוריאה הצפונית והוציאה קבוצות מטעמה לטיולים במדינה המסוגרת. ברשת ישנם לא מעט תיאורים של מטיילים גם מהעולם, שמספרים על טיול שהוא 'שואו' לתיירי המערב, הצגה מגמתית מלאה באינטרסים מחושבים שמטרתם לתאם כמה החיים יפים וטובים על פני השטח, כאשר מתחת שוכנת מציאות חשוכה, מדכאת ואפלה. חיים פרס מנכ"ל החבר, מספר שהספיקו להוציא 10 קבוצות מטיילים למדינה המבודדת אך בעקבות הקורונה השערים נסגרו ומאז אין שום תקשורת עם הספקים המקומיים והיא חזרה לעידן של הסתגרות ובידוד עולמי.

טורקמניסטן

בלב אסיה שוכנת מדינה ענקית שמרביתה מדבר, עם אוכלוסייה קטנה יחסית – הכירו את טורקמניסטן. המדינה מושכת מטיילים בזכות הנופים הצחיחים, אתרי הארכיאולוגיה העתיקים, המסורות הנוודיות אבל גם האדריכלות הייחודית ומאפשרת הצצה לתרבות דרך המשי ההיסטורית. טורקמניסטן מציעה חוויות חדשות שאינן דומות למסלולי התיירות הקלאסיים עם מורשת והיסטוריה, תרבות ואומנות.

למה בקבוצה?

טורקמניסטן היא מדינה סגורה ומסתורית ומאז קיבלה עצמאות בשנת 1991, יש בה דיקטטורה סמכותנית של מפלגה אחת. רק בשנים האחרונות, עקב חילופי יורשים, מנסה הנשיא החדש להיפתח מעט, גם לעולם, וזאת במשורה ובמינון נמוך. תיירים שמבקשים לבקר בה זקוקים לוויזה וכמעט ואינם מטיילים לבד. אייל אלפרט סמנכ"ל חברת דרכים מספר שמדובר ביעד מאוד מורכב שהתיירות בו לא מונגשת כלל ואין תיירים מערביים. "יש תחושה לא נוחה כי כולם מסתכלים עליך" הוא מדגיש אך מסייג שיש אפשרות לבקש ויזה ולטייל לבד בלווי מדריך צמוד מסוכנות ממשלתית, אך זה כמעט ולא קורה כי קשה מאוד להשיג את הוויזה ובכל מקרה היא קצרת טווח (עד שבוע). בנוסף זו מדינה מוסלמית ולישראלים התחושה לבד אינה נעימה.

טגי'קיסטן

היא המדינה הקטנה ביותר במרכז אסיה, ועם זאת טג'יקיסטן מחזיקה בכמה מתנאי השטח הקיצוניים והמרשימים בעולם. מבחינה גיאוגרפית השיא הבלתי מעורער שרובה הררי עד כדי 93% משטחה, ולמעלה ממחצית השטח מתנשא מעל גובה של 3,000 מטרים ויותר. הגאוגרפיה הפראית היא המנוע התיירותי המרכזי במדינה, שמושכת חובבי טבע וטיולי שטח. בנוסף היא ידועה באלפי קרחוני ענק, רשת נהרות שופעת ועמקים חקלאיים.

למה בקבוצה?

בגדול קיימת אפשרות לטייל לבד בטג'יקיסטן ובלבד שעושים הכנה לוגיסטית מעמיקה ונוקטים משנה וזהירות כי מדובר בטיול לא קל. ראשית בהיעדר נציגות דיפלומטית ישראלית הרי שמבחינה ביטחונית אין לישראלים גיבוי בשעת חירום. לצד זאת יש לא מעט אתגרים לוגיסטיים כגון שפה. התושבים אינם דוברי אנגלית, חלקם דוברי רוסית ולכן התקשורת מורכבת ואלפרט טוען שאין אפשרות אפילו ליצור קשר עם מלונות וחייבים סוכן שיתווך. בנוסף אין מידע על מסלולים או טרקים, אין סיפורי דרך וקשה להתנהל בדרכים. ההתניידות היא במוניות משותפות ואין חברות השכרה ובמקרה הטוב אפשר לשכור ג'יפ גדול ויקר. נהיגה היא הרפתקה שכן הדרכים מסוכנות ואינן משולטות ובהיעדר מודעות לתיירות כל אלה מרחיקים מטיילים. ואם כבר הגעתם אז חלק מהאזורים דורשים היתרים מיוחדים בעיקר סמוך לגבול שם יש סיכון למוקשים או מתיחות עם השכנים.

אינדונזיה

דינה היימן מדריכה ב'עולם אחר' שמבקרת באינדונזיה מאז 1995, אומרת שאינדונזיה היא הפנטזיה הישראלית על מה שאקזוטי, ומציינת שהמדינה נמצאת על קו המשווה ונהנית מאקלים טרופי, שהכל ירוק עם צמחייה שופעת ויש איים געשיים וחופים בצבעי תכלת וטורקיז. אבל מעבר לנופים יש באינדונזיה שאינה האי באלי, משהו ייחודי משום שהם פותחים את הטקסים הפרטיים שלהם לתיירם ומאפשרים להם להשתתף בהם בהם וזהו צעד נדיר וחוויה אותנטית לגמרי. "אפשר להצטרף לטקס הולדת ילד, לחתונה, לוויה ואפילו שריפת גופה. יש טקסי שנה במקדשים עם תהלוכות ותלבושות ושלל אלמנטים כמו מגדלי פירות מרהיבים על הראש. במקדשים יש מופעי תיאטרון, יש ביטויים אומנותיים וככלל שילוב מרתק של טבע ותרבות עשירה".

למה בקבוצה?

בהיעדר יחסים דיפלומטיים עם אינדונזיה מסבירה היימן שהסדר הביקורים במדינה הוא חצי רשמי. השלטונות יודעים שישראלים באים ומאוד דואגים לשלומם בעיקר אל מול האיסלאם הקיצוני שעולה גם שם והשמרנות ובהיבט הזה כולם באותו צד. זו הסיבה שהרשויות רוצות שהסוכן ידע בכל רגע נתון היכן נמצאת הקבוצה ומעקב אחרי מטייל פרטי מורכב יותר. בהיעדר קשרים ישירים נמנעת כניסה פרטנית וקבוצה מחויבת במדריך מקומי. כל אלה מיוחסים לאיים שאינם באלי (שם קיימת אפשרות די טרייה לביקורי ישראלים) ועם זאת קיימות כמה הסתייגויות שמאפשרות כניסה פרטנית. ראשית בעלי דרכון זר לא זקוקים לוויזה. שנית ניתן לרכוש מראש חבילת תיור מלאה כולל ויזה מסוכן מקומי, נהג ומדריך צמודים, אך מדובר במוצר יקר. ברק ליבוביץ' שמתמחה בארגון טיולים עצמאיים מדבר על התארגנות מוקדמת ועל עלויות של כ-10000 דולר לאדם. מצד אחד טיול שכזה נהנה מיתרון הגמישות והחיסרון הוא בהדרכה כי האנגלית של המדריכים לא תמיד מובנת. בקבוצה יש יתרון של מדריך ישראלי דובר עברית ויותר ביטחון אך פחות גמישות ולרוב אזור הטיול מוגבל כמו גם אורכו (כ-17 יום).

לצד אלה ישנן מדינות שמעדיפות טיולי קבוצות, אך מצאו דרך אלטרנטיבית עוקפת לביקור פרטני. הסייג הוא שטיול כזה כרוך בכללים מוגדרים ונוקשים ושפע של מגבלות שלרוב מצליחות להדיר רגלי מטיילים עצמאיים ולצמצם את התיירות הפרטית.

סין, בהוטן, טיבט

שלוש המדינות השכנות הללו, נהנות מנופי פלא מפעימים, ולשלושתן נגיעה ברכס ההימלאיה שמספק אטרקציה תיירותית, נופי קיצון מרהיבים וטבע יפהפה. לכל אחת גם אוצרות תרבות וגישה מעט שונה לתיירות. בשלושתן האלטרנטיבה הקבוצתית תמיד זמינה ונוחה וכאמור יש חלופות לבעלי שאיפות לטיול פרטי.

למה בקבוצה?

סין היא מדינה עצומה בגודלה והקושי המרכזי נובע לתקשורת בשל השפה. הסינים לא מדברים אנגלית, למעט מדריכים (וגם אותם לא קל להבין). אי אפשר לשכור רכב כי כל השילוט בסינית וגם אם משתמשים בתחבורה ציבורית ורכבות, חייבים להיות מאוד חדים וממוקדים מאותן סיבות. כך נוצרת תלות בספקים מקומיים ואם רוצים טיול פרטי, חובה להיעזר בסוכן מקומי דובר אנגלית ולשכור שירותי רכב, נהג ומדריך דובר אנגלית. זו הסיבה שרוב המטיילים מעדיפים לעשות זאת בקבוצה עם מדריך ישראלי דובר עברית ולא להמר ולסכן את הטיול.

טיבט היא פרובינציה של סין, גם היא מדינה גדולה ולרוב נדרשת לפחות טיסת פנים אחת כדי להגיע מנקודה לנקודה. בנוסף חובה לקבל ויזה למדינה ופרמיט לטיול. גם בטיבט עדיף לטייל בקבוצה אך ניתן ליצור קשר עם סוכנות מקומית (ויש לא מעט באינטרנט), מרביתן דוברות אנגלית טובה, ובאמצעותן לשכור נהג ורכב ולנוע באופן עצמאי. בשני המקרים הטיול מאוד יקר.

בהוטן דומה אך שונה. במשך שנים היא ניהלה מדיניות תיירות מוגבלת מאוד שהתאימה לקבוצות בלבד, בין היתר כדי לשלוט בכמות התיירים הנכנסת ובחשיפה למערב. החל משנת 2022 יכולים גם מטיילים פרטיים לבקר בה אך במגבלות. זוהי מדינה שמדד האושר בה הוא מהחשובים ביותר וכן השמירה על הטבע והסביבה תחת הכותרת "ערך גבוה, השפעה נמוכה". הטיול מתאפשר רק באמצעות סיור רשמי של המדינה – מסלול מאורגן ומתואם מראש, כמו חבילת תיור, שמגולם בו גם בתשלום עבור כל יום שהות במדינה ("אגרה לפיתוח בר קיימה" - SDF). הסכום המאוד לא צנוע, מרתיע מבקרים רבים ומבחינת בהוטן זוהי מסננת מצוינת. יש גם מגבלה גיאוגרפית לאזורים מסוימים מעט חריגים ופטור לאזרחי הודו השכנה.

במדינות רבות בעולם יש אזורים מוגדרים שאין בהם גישה חופשית לתיירות ולכן התנועה והטיולים אפשריים לקבוצות מאורגנות בלבד. הנסיבות משתנות מאזור לאזור וכך גם המאפיינים המייחדים אותם.

הודו - מדינת ארונצ'ל פרדש

עד לפני כמה שנים, כל אזור צפון-מזרח הודו היה סגור לתיירות כמעט לחלוטין. הוא מכונה 'שבע האחיות' משום שבע המדינות השוכנות במובלעת אשר מתחברת לתת היבשת במעבר צר בין בהוטן לבנגלדש. המובלעת שוכנת בקצה הדרום מזרחי של ההימלאיה ומדינת ארונצ'אל פרדש ממוקמת בפינה המרוחקת ולכן היא גבוהה עם פסגות של עד 5000 מטרים. השוס הם הג'ונגלים הנדירים שהתפתחו בפסגות של 4000 מטרים. "זו תופעה מטורפת שמשנה את הנוף" אומר עידן אתיה מניו אייג' טרקינג שהדריך טרק באזור, ומסביר שהטיול נע בין ג'ונגלים בגובה רב, כפרים וערים בנופים דרמטיים עם פסגות מושלגות. בתוך הפרא התפתחה תרבות ילידית והמדינה שבטית עם בודהיסטים, שמאנים ונוצרים. תושביה הם אנשי טבע מומחים - לקטים מופלאים, ציידים מיומנים ומטפסים מוכשרים ויכולים (ואף עושים) להקים מחנה מאפס תוך זמן קצר מחומרים טבעיים שבשטח ובעזרת מצ'טה.

למה בקבוצה?

ראשית בשל הסמיכות לגבול סין – ההודים לא מוכנים שכל אחד יגיע לשם. אתיה מספר שכדי לטייל באזורים הללו נדרשת שורה של אישורי כניסה וכיוון שזהו אזור שלא יודע לקלוט תיירות הכל מאוד מסורבל וארוך וידני בהתאם לבירוקרטיה ההודית הידועה לשמצה. "באחד הביקורים חיכינו שלושה ימים לפרמיט" הוא נזכר. לאחרונה מתחילה תיירות פנים לשבע האחיות אבל ארונצ'אל פרדש היא עדיין מובלעת קשה להגעה עם אזורים שתיירים כלל לא מורשים להתקרב. לפני שנה הוביל שם אתיה טרק ארוך של שלושה שבועות שגלש לשתי מדינות שכנות וכלל נסיעות ארוכות ודרכים קשות מאוד. לדבריו הם היו הקבוצה המערבית היחידה והוא מתאר כללים נוקשים וקפדניים. זו הסיבה שהטרק יוצא אחת לכמה שנים כי העיסוק הלוגיסטי גוזל משאבים רבים. ועם זאת מדובר בחוויה עוצמתית, עם נופי פרא, מים בכמויות בלתי נתפסות ותחושת ראשוניות.

אקוואדור – גלאפגוס

איי גלאפגוס הם מרחב נדיר ביופיו ובייחודו, פארק לאומי שנחשב לאחד מבתי הגידול הרגישים בעולם. זו הסיבה שממשלת אקוודור אוסרת תנועה חופשית עצמאית ברוב השטח ומרבית האיים נגישים רק בליווי מדריכים מוסמכים ובקבוצות קטנות ומפוקחות.

למה בקבוצה?

הטיול הוא בספינות ספארי בגדלים שונים וברמות אירוח משתנות. לגודל יש יתרונות וחסרונות. ספינה גדולה למשל (כמאה נוסעים) יכולה להגיע לאיים המרוחקים, מה שקטנה לא מסוגלת אך בקטנות יש גם חוויות כגון צלילה. ועם זאת קיימת אופציה גם לטיול עצמאי מוגבל מאוד. ניתן להגיע בטיסה לאי המרכזי ומשם לקחת הפלגות מאורגנות קצרות לאיים הקרובים ועל אף יופיים הם רק קצה קצהו של הפארק הלאומי ומציעים טעימה בלבד. כדאי להביא בחשבון שאם הים סוער ההפלגות הללו לא מתאימות לבעלי קיבה חלשה.

רוסיה - קמצ'טקה

חצי האי קמצ'טקה שוכן הרחק בדרום מזרח רוסיה ומדובר ביעד מבוקש בעיקר על ידי טיילני הארד קור. האי הוא מקטע ב'טבעת האש' עם הרי געש פעילים, מעיינות חמים ובריכות בוץ ושדות גייזרים לנצח. עונת התיירות היא בקיץ כשהשלג העונתי נמס וגם אז התנאים קשים אבל הטונדרה והפסגות שעדיין מושלגות, מפעימות.

למה בקבוצה?

האטרקציה היא הטבע העוצמתי, מסלולי הטיולים והמפגש עם הדובים החומים אם כי יש גם עופות, איילים ויונקים ימיים. כל אלה קשים להשגה למטייל העצמאי מכמה סיבות עיקריות. ראשית אין תשתיות של כבישים מחוץ לעיר המרכזית ואין חיבור פיזי לכן אי אפשר לשכור רכב. המעבר נעשה באמצעות רכבי שטח מיוחדים (6X6) או מסוקים בעלי קיבולת מוגבלת שלרוב מתמלאת בקבוצות מאורגנות. שנית ישנו מחסום השפה ומעגל התיירות כל כך מצומצם שהתקשורת כמעט בלתי אפשרית למי שאינו דובר רוסית. חצי האי ידוע באוכלוסיית דובים גדולה ולכן חובה להיעזר במדריך מקומי מנוסה עם אמצעי הגנה. גם אמצעי הלינה ספרטניים, אין מלונות בשמורות והלינה היא באוהלי שטח או בבקתות. וברוסיה כמו ברוסיה יש המון בירוקרטיה וצורך במיני אישורים מוסדרים מראש כמו גם מגבלות על מרחבים גיאוגרפיים. כל אלה מהווים אתגר גדול מאוד למטייל העצמאי הממוצע וכמעט בלתי אפשרי. רק מי שיש לו שליטה בשפה, ניסיון, היכרות עם התנאים כולל הכנה מוקדמת, ציוד והרבה אומץ יוכל לצלוח את המשימה, הרוב מתחברים לטיול מאורגן או לסוכן ומדריך מקומי המעניקים את כל המעטפת כדי שיוכלו לחזור הביתה בשלום.