הגענו (באמת) לקצה העולם: כך נראה ביקור באנטארקטיקה - היבשת שלא הרבה אנשים דרכו עליה

כשעומדים מול נופי הפרא המוקצנים של אנטארקטיקה מתקיים משא ומתן פנימי ועיקש בין הנוף לבין הנפש. המרחבים הקפואים, קרחוני הענק, האיים המסולעים, מושבות הפינגווינים וחיי הבר, מטלטלים בעוצמה וגאות רגשית מפעימה צפה יחד עם תחושה קיצונית של סוף העולם. הטבע, החי הצומח ואפילו הדומם מוגזמים אלפי מונים, בומבסטיים, מקפיאים, מסעירים וצורחים את עוצמתם בדממה חרישית וזה סוד המסתורין של היבשת השביעית.

> 20 יעדים מומלצים ובטוחים לנחות בהם עכשיו

בינואר 1820, בהפרש של ימים ספורים, הצליחו כמה משלחות חוקרים שונות, לראות לראשונה את הקוטב הדרומי. אדוארד ברנספילד הבריטי, נתנאל פאלמר האמריקאי וגם פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן הרוסי אוששו את מה שהיוונים הקדמונים ידעו למעלה מאלפיים שנה קודם לכן, שאם יש לכדור הארץ קוטב צפוני, חייב לאזן אותו גם קוטב דרומי וזה גם מקור השם אנטארקטיקה, ההפך - האנטי לקוטב הארקטי. חידת אנטארקטיקה פוצחה באיחור אופנתי וכמה ממגליה וחוקריה אף טענו לבעלות על שטחה. אולם בזכות אופייה המיוחד, נחתם ב-1.12.59 הסכם שמקדיש את שטחה למדע ולשלום והפך אותה לשמורה מוגנת במיוחד. בפרוטוקול המחייב המתלווה להסכם, יש כללים והנחיות נוקשים לפעילויות שנועדו לשימור האקוסיסטם. ב-1991, הוקם ארגון IAATO שקיבל את האחריות גם כלפי התיירות שצמחה בקצב מהיר, ובין היתר נקבעה כמות אנשים המותרת ביבשה, כללי התנהגות לצד חיות הבר וכמובן ניקיון והיגיינה למניעת התפשטות מחלות שהוחמרו לפני כשש שנים בעקבות שפעת העופות שהתפרצה באזור.

ביקור באנטארקטיקה לא היה חלום קפוא עבורי או חלק מ-'וויש ליסט' שאפתני. כן רציתי לראות קרחוני ענק לפני שההתחממות הגלובלית תעלים אותם אך לא הייתה תוכנית סדורה. אבל החיים הפתיעו וחלון הזדמנויות נדיר הוביל לשיגעון רגעי (יש אומרים אי שפיות זמנית) שאמר לי לצאת לסוף העולם. המסע התחיל באושוואיה בדרום ארגנטינה, השוכנת באמת בקצה העולם מוקפת נופי פרא מפעימים וטבע בראשיתי. הגענו אליה יום לפני ההפלגה למנוע תקלות, להתאקלם ולטייל והתארחנו במלון ארקור (ARAKUR) המפנק השוכן בפארק לאומי. בערב המחרת עזבה ה-Sea Spirit את הנמל בצפירה ארוכה כשעל סיפונה 103 נוסעים ו-69 אנשי צוות בשלושה תחומים: ימאים, מלון ומשלחת ההדרכה, כולם מכתריסר לאומים שונים.

האתגר המיידי הוא צליחת מעבר דרייק הידוע לשמצה שבו פוגשים מי האוקיינוס האנטארקטי הקרים (מקו רוחב 60 ומטה) מי אוקיינוס חמים משתגעים ומשגעים את הקיבה (יש כדורים נגד בחילות לסובלים ממחלת ים). אבל היקום היה לצדנו עם שמיים בהירים וגלים נמוכים - נשמנו לרווחה. המעבר נמשך יומיים במהלכם עברנו הכנה, קבלת ציוד, הסבר בטיחות לסירות הזודיאק, חיטוי ציוד אישי, תדריך התנהלות, חלוקה לקבוצות ואפילו הרצאת מבוא לאנטארקטיקה. כך התוודענו לצוות מקצועי ומנוסה לעילא שעמד לרשותנו בכל עניין והעשיר אותנו תדיר בהרצאות מרתקות על מסעות גילוי היבשת, חי וצומח, תופעות ייחודיות ועוד. הספינה היא למעשה מלון צף, עם קבלה, חדרנים טבחים ומלצרים. יש כמה סוגי חדרים, והסטנדרט היה מספק עם חלל נוח מאובזר במיטה, ספה ארונות ומקלחת קטנה - מתאים גם לשהות ארוכה. לעובדים יש תודעת שירות יוצאת דופן שמוסיפה נדבך אנושי לחוויה ותוך ימים הם הכירו את כל האורחים על שמותיהם. גם האירוח כיד המלך, שלוש ארוחות, בערב בהגשה א-לה קארט בסגנון גורמה חינני והייתה גם שעת תה יומית ועמדת קפה חופשית 24/7. חושבים על דיאטה? תשכחו מזה, ומצד שני יש לכם העדפות תזונתיות? יהפכו עולמות כדי להשביע את רצונכם.

החלק הטריקי באנטארקטיקה, גם בקיץ, נוגע למזג האוויר הבלתי צפוי בעליל. בתוך רגע יכול יום שמשי להפוך למעונן/גשום/מושלג/סחוף רוחות סוערות, אז מתכננים לטווח קצר. הטמפרטורה הנמוכה בעולם שנמדדה בלב היבשת הגיעה למינוס 89.2 מעלות אבל אנחנו התברכנו במזג אוויר נהדר ולא ירדנו מתחת למינוס שתי מעלות. בזכות מזג האוויר הקדמנו את הלו"ז וזכינו לבונוס - ביקור באיי דרום שטלנד, שאינם מתוירים כל כך. הירידה הראשונה מהספינה הייתה מרגשת. אחת ההנחיות נגעה ללבוש בשכבות כאשר החיצונית אטומה למים: מעיל איכותי שקיבלנו, מכנסי סערה ומגפיים (בהשאלה) ומעל חגורת הצלה, כובע וכפפות. הרגשנו קצת מסורבלים אבל למדנו בהדרגה מה נכון לנו. בכל כניסה ויציאה מעבירים כרטיס מגנטי וטובלים את המגפיים בחומר חיטוי והופ למונית הזודיאק להקפצה קצרה. כל זה קורה אחרי שצוות ההדרכה שלח 'כוח' חלוץ לסריקת היעד, איתור נקודת נחיתה בטוחה והורדת מטען מים, מזון ומחסה למאה איש ליומיים – לשעת חירום.

כבר ברגעים הראשונים בדרך לחוף, זכינו למחזה נדיר של כלב ים נמרי ששט סביבנו. זהו טורף אימתני הניזון גם מפינגווינים ואפשר לקרוא אודותיו במדריך המקיף על החי באנטארקטיקה שכתב חוקר הטבע הישראלי הדורם שיריחאי (גאווה!). באי פגשנו שני מיני פינגווינים, מתוך שמונה החיים באנטארקטיקה: ג'נטו (Genetu) הבולט במקור כתום ו'רצועת סנטר' עם פס שחור בצוואר. וזו הייתה אהבה ממבט ראשון כי פינגווינים הם החיה הכי מצחיקה שבא לחבק ולאמץ. צפינו בשגרת חייהם, באם מאכילה אפרוח בסרטני הקריל הנפוצים, במרדף משעשע של אפרוח אחר אמו ואפילו בקרבות קנאה בכנפיים. בכל סיור יבשתי היה תוואי מסומן בדגלונים ואסור לסטות, להתכופף, לשבת, לגעת או להתקרב לבעלי החיים שלפעמים התקרבו אלינו בסקרנות. טבילת האש הייתה וואו ועל אף שצעדנו בשדה לשלשת, נפעמנו מכמות הפינגווינים ומכוחות הטבע, מהפסגות המושלגות והקרחונים שמסביב.

הימים הבאים נוהלו בשגרה דומה, ירידה בבוקר ובצהריים וביניהן הפלגה ליעד הבא. באי גורדין פגשנו את הפינגווין אדלי (Adelie). וכיוון שהיינו בקרוז האחרון לעונה, הפינגווינים היו בשיא תהליך השלת הנוצות, בעיקר האפרוחים שנפרדו מפלומתם הרכה. מרבית המושבות שוכנות בראשי גבעות משום שבסוף החורף, כשהפינגווינים שבים מהים, הן חשופות משלג ומאפשרות קינון בטוח. המאחרים נאלצים להסתפק במקומות הנמוכים והמסוכנים יותר וודאי מפני חמסנים. בגורדין פגשנו לראשונה גם כלב ים דובי והרבה גורים צעירים וסקרנים שמתקרבים בלי חשש וצריך לגרש אותם בביטחון או עם נקישות במקל הליכה. בגורדין למשל התפוסה המקסימלית באי היא 50 איש, לכן מחצית שייטו בזודיאק והתחלפנו.

ואז הגענו לפנינסולה של אנטארקטיקה, חצי אי שפורץ בחלקה המערבי צפונה כמו אצבע כשלמעשה נגענו בקצה קציה. רוב הספינות עוצרות במערב, מיעוטן, כמונו במזרח תלוי בכמות הקרח וכך ירדנו ל-BROWN BLUFF ולמעשה עמדנו לראשונה על היבשת ואפילו קיבלנו שלטים משעשעים לצילומים. האווירה הייתה מכשפת, של מקום שכוח אל ומבודד בקצה העולם, מנותק מציוויליזציה ומרוחק מנופים מוכרים. זהו הטבע הכי פראי בעולם, מרחב דומם זרוע הרים ומצוקים קפואים משלג, מדבריות קרח ושממה אין-סופית צחורה מלובן. הנוף אימתני ומקפיא וגם מופלא בקיצוניותו המסעירה.

The Naze הייתה הנקודה היחידה ללא בעלי חיים ושם אישרו לנו 'להתפרע' ולשבת על שטיחי השלג הבתוליים. WEDEL SEAL יחיד וגדול, רבץ בנחת בחוף הקסום והפסטורלי ולא התרשם מחבורת לובשי האדום שצילמה אותו ללא הרף. הטמפרטורה עמדה על אפס אבל היה לנו חם ויכולנו להעפיל לגבעה קטנה להשקיף אל הנוף המעלף: מפרץ זרוע קרחונים, גבעות לבנות והר חום שעל מורדותיו פסי שלג דקים כאילו הטבע צייר אותו וצבע לבן זלג ממנו מטה למרחבי קרח דוממים ומתעתעים בתצורות מהפנטות. ואז בחלקיק של זמן, הגיע משום מקום משב רוח עוצמתי מבהיל, שהדגים בלייב את האקלים ההפכפך ונשא אבק שלג שהתעופף באוויר ונאלצנו לרדת בזריזות. בגלל השינוי הפתאומי נאלצנו לוותר על הביקור הבא באי ווגה (Vega).

השייט בין התחנות חולף בינות לקרחונים במנעד גדלים, שיירי מדפי קרח עצומים או גושים שנפרדו מהם ונעים עם הזרם. חלקם נטועים עמוק ורק כשליש מבצבץ החוצה, יש בהם שמקבלים גוון טורקיז תכול מהפנט מהשתקפות השמיים ובמפלצתיים נראו פסי שכבות שלג קדומות שמסגירות את גילו. והיו גם קרחונים אמורפיים שכוחות הטבע פיסלו בהם דמויות כמו לווייתן, ברבור, ספינקס מצרי ואפילו רקדנית בשמלה מתבדרת ויכולנו לבהות ביופיים שעות. אגב כשמתבוננים בפיסת קרח מקרוב רואים בועות אוויר בנות אלפי שנים שנכלאו בנקודת הקפיאה ובאמצעות קידוח חוקרים את הרכב הגזים ולומדים על העבר.

את הדרך לאי פולט (PAULET) עשינו בנתיב שהקפטן ניסה לראשונה בזכות מזג האוויר הטוב וכך שייטנו בין איים ומדפי סלע עצומים. לאי סיפור הצלה מרתק של משלחת שבדית שנתקעה באנטארקטיקה וחולצה בדרך לא דרך. כמה מחבריה בנו מבנה מגורים מאבן ששרידיו עדיין בשטח ובהמשך הציבו לצדו לוח זיכרון. בפולט הכה בנו ריח חריף שמקורו בלשלשת הפינגווינים ובפגרים על החוף. ועם זאת המקום היה מרתק. על פסגה חדה ניצבו מאות קורמורנים אנטארקטיים, במרחק קצר נחה בשלווה בין הרים וגבעות לגונה שהפליאה במופע השתקפויות מרהיב, והמקום היה מלא פינגווינים, דובי ים ויופי מרעיד. השמש האירה לנו פנים באור נגוהות מחמם וזה היה סיום מושלם לביקור באנטארקטיקה ולכן היה קשה להיפרד. עמדנו מול איתני הטבע העוצמתיים, נשמנו עמוק אוויר טהור, בהינו בתצורות יחידות הסגולה של הקוטב הדרומי והספגנו בתוכנו את הרגע.

כשחזרנו לספינה חשבנו שנפרדים מהאזור ויום הפרידה מאנטארקטיקה מלווה מסורתית באירוע Polar plunge (טבילה במי קרח). כשסרגיי, מנהל המשלחת הכריז אודותיו ערב קודם, לא הפנמתי את המונח כי המוח לא היה מסוגל להכיר בקיומו. קול פנימי אחד צעק 'ממש לא' והשני לא פסל על הסף. למחרת, כדרכה של כל פעילות בשייט, הוזמנו המעוניינים לתדריך, ובדרכי עם בגד ים וחלוק לג'קוזי, הצצתי והאזנתי בדריכות. ברגע האמת כשכולם יצאו לסיפון ונעמדו בתור, הצטרפתי והתחננתי לחבריי לא להשאיר אותי לבד. השמש החמימה התחלפה בינתיים בעננים וברוח שעוררו חרטה. חמש מעלות בחוץ, שתי מעלות במים, למה אני צריכה את זה? ומצד שני זו פעם ראשונה ואחרונה כאן, שאני אפספס? ברגע האמת, כשהאגו לא היה מוכן לסגת, ירדתי לזודיאק, נקשרתי ברצועת אבטחה (שלא אברח?) לקחתי נשימה עמוקה וקפצתי.

רגע המגע עם המים לא קר אלא מצמית מכאב שהולם בטעם של מלח ורק רציתי מגבת. זה ארך פחות מרבע דקה ובתחושת כאב מאובנת טיפסתי בסולם, נפרדתי מהרצועה דילגתי הכי מהר במדרגות וזכיתי למגבת המיוחלת, חובבי האלכוהול לגמו צ'ייסר וודקה. אבל ההלם הגופני המוגזם התחלף תוך זמן קצר בתחושת הפשרה נעימה והגוף חזר לעצמו והתמלא בגאווה, עשיתי זאת אפשר לחזור. זמן קצר אחרי הרמנו עוגן ואם חשבנו שנגמר אז טעינו. הקפטן הפתיע בעצירה נוספת ב-'איים המסוכנים' וכיוון שמזג האוויר החל לסעור בטיימינג מושלם, יצאנו לסיור בזודיאקים. היה קר והתלבשנו בהתאם, ותוך כדי סיור החלו לרדת פתיתי שלג רכים שריחפו וחוללו עם הרוח שהתחזקה והיינו כחולמים. בלגונה קטנה צפינו בעשרות דובי ים, הצעירים שחו סביב הסירות בסקרנות, וככל שהרוח התגברה הגלים התנפצו עלינו וזכינו לחוויית פרידה רטובה וסוריאליסטית - גראנד פינאלה משגע ביבשת משוגעת להפליא.

אנטארקטיקה הייתה טובה אלינו, אבל זה לא קורה בכל הפלגה ועדיין התיירות לאזור מתרחבת וגם חברות ישראליות מציעות הפלגות. יצאנו עם החברה הגיאוגרפית וכשיש תריסר מטיילים מצטרף גם מדריך – במקרה שלנו אורי זברצ'יק, צעיר שמחובר בנימי נשמתו לאנטארקטיקה. מלבד ידע והיכרות מעמיקה ומרשימה, הוא היה רגיש לצורכי כל מטייל ונעים הליכות ואיש שיחה מעניין שהעשיר אותנו בהרצאות וסרטים - לא יכולנו לבקש טוב יותר. החברה הגיאוגרפית משתפת פעולה עם חברת פוסידון שמחכירה את הספינה Sea Spirit להפלגות עונתיות בקוטב הדרומי (נובמבר-מרץ) ובקוטב הצפוני (מאי-ספטמבר).ואחראית על המשלחת, ההדרכה והמסע. כלי השייט לאנטארקטיקה שונים בגודל ומאכלסים 100-500 נוסעים. הספינות הגדולות מהירות אך ללא ירידה ליבשה בנוסח 'לראותם בלבד', הקטנות, כמו במקרה שלנו, איטיות ומושפעות מהים אך עם ירידה ליבשה שזו מהות הביקור. גם משך ההפלגה משתנה, בין 11-22 ימים, כאשר במסעות הארוכים משלבים איים נוספים (דרום ג'ורג'יה ופוקלנד). ואי אפשר בלי תג המחיר שהוא יקר אומנם להפליא אך התמורה בהתאם. המחירים לשנה הבאה קפצו בצורה דרמטית והם מתחילים בכ-13,000 דולר לאדם בחדר זוגי סטנדרטי לקרוז הקצר ועד 35,000 דולר לאדם בחדר זוגי למסע של שלושה שבועות בסוויטה.