נוף לחרמון, בונקרים מבטון ורוחות של צלבנים: ישראל שוב מחזיקה בבופור – המבצר שראה 900 שנים של מלחמות

ערפילי הבוקר העולים מהקניון העמוק של נהר הליטני מתפזרים לחלוטין רק לקראת הצהריים, אך כשהם מתפוגגים, הנוף הנשקף מחומותיה שטופות הרוח של קלעת א-שקיף הוא עוצר נשימה. על מצוק סלעי תלול, בגובה של יותר מ-700 מטרים מעל פני הים, ניצב המבצר, המוכר לעולם המערבי מזה כמעט 900 שנים "מבצר בופור" (Beaufort). המבצר חולש לחלוטין על קו האופק: מדרום נשקפת אצבע הגליל והמושבה מטולה, ממערב המרכז העירוני התוסס של נבטיה, וממזרח הרכסים המושלגים של הר חרמון. באחר צהריים בהיר, הגיאוגרפיה המקומית מדברת בשפה של שליטה טקטית מוחלטת.

עבור דור ישראלי שלם, השם בופור מעורר זיכרון קולקטיבי ספציפי וכואב במיוחד. הוא מעלה מיד תמונות של בונקרים מבטון שנשזרו לתוך האבן מימי הביניים, שריקות של קטיושות, זמזום בלתי פוסק של מזל"טים, והשנים האחרונות והמדממות של השהייה ברצועת הביטחון, שהסתיימו בנסיגה לילית חפוזה במאי 2000. הבופור הוא הרקע ליצירות קולנועיות, והוא הפך לסמל של דור לוחמים שלחם באויב חמקמק בתוך מה שנתפס כבוץ לבנוני מתיש. אך ההיסטוריה של המקום לא התחילה עם ארגוני המחבלים הפלסטיניים בשנות ה-70, והיא לא הסתיימה כאשר כוחות צה"ל פוצצו את מוצבי הבטון לפני עשרים ושש שנים.

>> צלקת בלב ביירות: סיפורו של מלון "הולידיי אין" – מפסגת היוקרה לזירת קרב עקובה מדם

>> לבנון מכוונת לקיץ מלא בתיירים בזמן שהיא עדיין מתמודדת עם הקריסה הכלכלית

>> אחרי המלחמה: האם לבנון תוכל יום אחד לחזור ולהיות יעד תיירותי?

השיבה הדרמטית של כוחות צה"ל אל הרכס, שקיבלה ביטוי מוחשי בהנפת דגל המדינה ודגל חטיבת גולני מעל ביצורי המבצר העתיקים, הכתה גלים בלבנון ועוררה מחדש את הוויכוח הציבורי בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיר את ההשתלטות כנקודת מפנה דרמטית במערכה לפירוק תשתיות חיזבאללה מעבר לנהר הליטני, בעוד מעצמות בין-לאומיות כמו צרפת מיהרו לדרוש כינוס חירום של מועצת הביטחון של האו"ם. אך בחינת הבופור רק דרך משקפת של אסטרטגיה צבאית עכשווית או טראומה מהמאה ה-20 מפספסת את מהותו האמיתית והמהפנטת של המקום. הבופור הוא מגנט היסטורי לאימפריות, אתר שבו הרוחות של צלבנים מימי הביניים, סולטנים כורדים ולוחמי חיל רגלים מודרניים חולקים בדיוק את אותו התל, כולם נמשכו אל אותו מחשוף סלעי מכוחו של חוק גיאוגרפי בלתי משתנה.

יסודותיו של המבצר היפה

הרבה לפני עידן הארטילריה המודרנית או הכטב"מים המונחים בלוויין, הערך האסטרטגי של הסלע הנישא מעל הליטני היה ברור לשליטי האזור. בעוד שחלק מההיסטוריונים מעריכים כי היסודות הראשונים במקום נבנו כבר בתקופה הרומית או הביזנטית, המבנה הקיים כיום נולד מתוך הטלטלה הדתית והגיאופוליטית של המאה ה-12. בשנת 1139, המלך פולק מאנז'ו, שליט צרפתי שהנהיג את ממלכת ירושלים הצלבנית, הבין שכדי לאבטח את הגבול הצפוני של ממלכתו, הוא זקוק לעוגן בלתי חדיר.

הפרנקים קראו לאתר "בלפור" או "בופור" (Beaufort), שמשמעותו בצרפתית עתיקה היא "המבצר היפה", מחווה הן לאסתטיקה המרשימה שלו והן לשלמותו ההגנתית. הצלבנים תכננו ותיעדו פלא ארכיטקטוני מתוחכם שהשתרע על פני שני מפלסים נפרדים, והותאם למבנה המשולש הטבעי של המצוק. המבצר נועד לשמש כחוליה חיונית ברשת רחבה של ביצורים שתפקידם היה לנטר ולשלוט על נתיבי המסחר והתנועה הצבאית שחיברו בין הגליל, פנים הלבנט והחוף הלבנוני.

במשך עשורים, הנזירים-הלוחמים של הממלכה הלטינית השתמשו בבופור כדי להקרין עוצמה על העמקים שסביב. הארכיטקטורה הייתה מאיימת במכוון: אבני גזית עבות, חפירים עמוקים החצובים בסלע, ואולמות תת-קרקעיים קמורים. אותן מערות וחללים חצובים, שנוצרו על ידי ידיים של אנשי ימי הביניים כדי לאחסן תבואה ומים במהלך מצורים ממושכים, הם בדיוק אותם חללים שישמשו מאות שנים מאוחר יותר לוחמים במאה ה-20 כדי לאחסן תחמושת ולהסתתר מפני הפצצות מהאוויר. המבצר הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף, מקום שבו קנאות דתית והנדסה צבאית מתקדמת התמזגו יחד. הוא נבנה כדי להחזיק מעמד לנצח, אך בוניו למדו במהרה שמיקום שאינו ניתן להכנעה תמיד יעורר את קנאתם של אויבים חזקים.

הסולטן הכורדי ו"חיילי העל" של הכנסייה

תור הזהב של השליטה הצרפתית בבופור נקטע באלימות עם עלייתו של אחד המנהיגים הכריזמטיים והמבריקים ביותר בהיסטוריה המוסלמית: יוסף טג'יר בן איוב, המוכר בכינויו המפורסם סלאח א-דין. בעקבות ניצחונו המוחץ על הצבאות הצלבניים בקרב קרני חיטין המפורסם בשנת 1187 וכיבושה מחדש של ירושלים, הפנה סלאח א-דין את מבטו צפונה כדי לפרק את המעוזים הנוצריים הנותרים. הבופור, שריחף כקן נשרים מעל נתיבי האספקה שלו, היה יעד קריטי.

בשנת 1189 הטילו כוחותיו של סלאח א-דין מצור על המבצר. ההגנה על הבופור במהלך תקופה זו הפכה למיתוס, ואופיינה במאבק פסיכולוגי וצבאי מתיש. השליט המקומי, רג'ינלד מצידון, השתמש בעיכובים, במשא ומתן אינטנסיבי ובתכסיסים לשוניים כדי לעכב את התקדמותו של הסולטן במשך חודשים, דבר שאיפשר למגינים לבצר את החומות. כאשר גילה סלאח א-דין לבסוף את התרמית, רג'ינלד נעצר ועונה לעיני חומות המבצר כדי לאלץ את המגינים להיכנע. למרות המראה המזעזע, חיל המצב סירב להיכנע, וצעק לעבר אדונם כי הם מעדיפים לראות במותו מאשר לוותר על קו הגבול הנוצרי.

המבצר נפל בסופו של דבר לידיו של סלאח א-דין בשנת 1190 לאחר שנה של לחץ בלתי פוסק, מה שסימן ניצחון מונומנטלי עבור התקפת הנגד המוסלמית. עם זאת, תהפוכות הדיפלומטיה של ימי הביניים החזירו את המבצר לידיים נוצריות בדיוק חמישים שנה מאוחר יותר, באמצעות הסכם שנחתם במהלך "מסע הצלב של הברונים". מתוך הבנה שאין להם את כוח האדם הנדרש להגן על מוצב גבול כה עצום, האדונים החילונים העבירו את המבצר בשנת 1260 לידי מסדר הטמפלרים.

הטמפלרים היו כוחות העלית של תקופתם: נזירים-לוחמים שנדרו נדרים נוקשים של עוני, פרישות וציות מוחלט, אך פעלו כצבא קבע ממושמע ומאומן היטב. פטרונם, ברנרד מקלרבו, תיאר אותם כמי שנשמתם מוגנת בשריון האמונה בדיוק כפי שגופם מוגן בשריון פלדה. הם היו פרשים כבדים וקלעים מיומנים, ומלכי ירושלים נשענו עליהם כצבא קבע חיוני. הטמפלרים השקיעו את עושרם הארגוני העצום בביצור הבופור, בנו מגדלים מסיביים חדשים ושדרגו את החומות החיצוניות. למרות זאת, כהונתם הייתה קצרה במיוחד, ובשנת 1268 פתח הסולטן הממלוכי המצרי בייברס בהסתערות עזה, וכבש את המבצר לאחר מצור קצר ואלים. במשך מאות השנים הבאות נותר המבצר תחת שלטון מוסלמי, ועבר מהממלוכים לאימפריה העות'מאנית, כשהוא שוקע בהדרגה בתרדמת היסטורית ארוכה, ככל שהתפתחות אבק השריפה והלוחמה המודרנית הפכו את חומות האבן של ימי הביניים למיושנות.

מטירה מימי הביניים למוצב מודרני

ההתעוררות המודרנית של הבופור החלה בשלהי המאה ה-20, כאשר המזרח התיכון נקלע לשורה של סכסוכים עקובים מדם שהטילו את החורבות העתיקות בחזרה אל כור ההיתוך של הלחימה בקו הראשון. בעקבות התבססותם של ארגוני המחבלים הפלסטיניים בדרום לבנון לאחר 1967, זיהו באש"ף את המציאות הגיאוגרפית האל-זמנית של הבופור. לוחמי פת"ח הפכו את השרידים הצלבניים לבסיס מבוצר היטב, הטמיעו תותחי נ"מ בחצר המבצר והשתמשו בנקודה הגבוהה כדי לכוון אש ארטילרית לעבר יישובי אצבע הגליל וצפון המדינה.

כאשר ישראל פתחה במלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982, הבופור הוגדר כיעד ראשון במעלה ובעל חשיבות סמלית עצומה. הקרב על המבצר, שניהלה בליל 6 ביוני הסיירת של חטיבת גולני, היה קשה ומורכב. בחשיכה מוחלטת, תוך תנועה בתעלות קשר צרות ובפתחי אבן עתיקים, ניהלו חיילי צה"ל קרב מטווח קרוב מול המחבלים הפלסטינים שהתבצרו במקום. המבצר אובטח, אך במחיר כבד, שכלל את נפילתו של מפקד הסיירת, רס"ן גוני הרניק. הניצחון היה כה משמעותי, שביום שלמחרת טסו ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון במסוק אל הפסגה, רגע אייקוני ששודר בכל בית בישראל.

במשך שמונה עשרה השנים הבאות, הפך הבופור לסמל האולטימטיבי של הנוכחות הישראלית בדרום לבנון. צה"ל לא רק החזיק בגבעה, הוא שילב את עצמו בתוך המבנה הקיים. מהנדסים צבאיים יצקו כמויות אדירות של בטון, בנו בונקרים מוגנים, עמדות ירי מבוצרות וסוללות עפר גבוהות לצד החומות מהמאה ה-12. לוחמים צעירים העבירו חודשים ארוכים בתוך ההכלאה הסוריאליסטית הזו של טירה מימי הביניים ומוצב מודרני, כשהם סופגים מטחים בלתי פוסקים של פצצות מרגמה ומטעני צד מצד האויב העולה באותם ימים, ארגון חיזבאללה.

לקראת סוף שנות ה-90, מחיר הדמים ההולך ועולה בבופור ובמוצבים אחרים ברצועת הביטחון עורר שאלות נוקבות בחברה הישראלית. המבצר, שפעם נחגג כסמל של גבורה, נתפס יותר ויותר בעיני הציבור כסמל לחוסר תוחלת, "בוץ לבנוני" תובעני שגבה את חייהם של צעירים ללא תמורה אסטרטגית ברורה. הפגיעות הפסיכולוגית הזו זכתה להדגשה בסרט הקולנוע המצליח "בופור" משנת 2007, שתיאר את הקלאוסטרופוביה, הפחד והבלבול העמוק של כוח הלוחמים האחרון ששמר על האתר באביב 2000. כשהגיעה סוף סוף פקודת הנסיגה, פוצצו כוחות ההנדסה את מוצבי הבטון המודרניים באמצעות טונות של חומרי נפץ כדי למנוע מחיזבאללה להשתמש בתשתיות הצבאיות, דבר שגרם אז גם נזק לאזורים מסוימים בארכיטקטורה העתיקה.

במשך 26 שנים זכה המבצר להפוגה קצרה של שקט. ממשלת לבנון, בסיוע מימון בין-לאומי ועבודה של אדריכלי שימור, פינתה את הנפלים, שיקמה את הקשתות שנפגעו ופתחה את האתר למבקרים ולתיירים. משפחות מנבטיה ומביירות טיילו על החומות שבהן עמדו בעבר אבירים טמפלרים וחיילי גולני, כשהן משקיפות על השלווה הפסטורלית של עמק הליטני. ארגון אונסק"ו אף העניק לאתר הגנה תרבותית מוגברת. אך במזרח התיכון, הגיאוגרפיה היא גורל, והשקט הוא לרוב רק מצב זמני של מאזן כוחות פוליטי. ההסלמה הנוכחית, שהובילה לפעילות קרקעית עמוקה מעבר לנהר הליטני, משכה את המכונה הצבאית המודרנית בחזרה אל הסלע הנישא. הכפר הנטוש ארנון שלמרגלות המבצר עומד שומם, לאחר שתושביו התבקשו להתפנות בעקבות התקיפות, בעוד חיילי צה"ל שוב צועדים על מדרגות האבן העתיקות.

הנפת הדגל הישראלי מעל הבופור בשנת 2026 נושאת עמה מסר פסיכולוגי ברור של שליטה על המרחב הדרומי, אך היא גם מציפה מחדש את משקעי העבר בקרב שני הצדדים, בין גאווה לחשש. האירועים האחרונים מהווים תזכורת חדה לכך שבעוד אימפריות, אידיאולוגיות וטכנולוגיות צבאיות משתנות לאורך אלפי השנים, ערכה של הנקודה הטופוגרפית הגבוהה נותר קבוע. 900 שנים אחרי שהמלך פולק הניח את האבנים הראשונות, מבצר בופור ממשיך לעמוד כעדות חיה למחזוריות של העימותים באזור: מבצר יפהפה שנשפט בשל שלמותו האסטרטגית להישאר, שוב, שדה קרב נצחי.