לא מתאים לכל אחת - אבל מומלץ לכולן: נחתנו ב'חוה' הסודית שמיועדת לנשים בלבד

בערב הראשון שלי ב'חוה' - המרחב הנשי ביער הסודי בקפריסין, מצאתי את עצמי עומדת בחדר חשוך עם עוד כמה נשים, מוזיקה שבטית ברקע, ומנחה שמבקשת מאיתנו לדמיין שאנחנו חיה בג'ונגל. כמה שעות קודם עוד שאלתי את עצמי אם המקום הזה יצליח להוריד ממני את שכבת הציניות הישראלית. אבל אחרי שאת שואגת כמו אריה מול קבוצה של נשים זרות לגמרי ואפילו נהנית מזה, את מבינה שאולי זה הולך לקרות מהר משחשבת.

> היינו ביער הסודי כשרק נפתח - זה מה שחשבנו עליו

> זה לא נדמה לכם - כולם טסים לקפריסין

זו הייתה בערך השאלה שאיתה הגעתי לסוף השבוע הזה: עם כל המערכונים על ריטריטים והסטיגמה של פרדס חנה שנדבקה אליהם, האם באמת אפשר להתמסר לחוויה כזו ואפילו ללמוד משהו על עצמך? מצד אחד, אני קהל יעד כמעט אידיאלי - יוגה, טבע, שיחות על נפש, גוף והתפתחות אישית, כל אלה לא זרים לי בכלל. מצד שני, כמו ישראלים רבים, אחרי שנים של מתח, מלחמה והישרדות יום-יומית – אי אפשר שלא לתהות אם סופ"ש אחד בגן עדן באמת יכול לרפא את כל זה.

לא חייבים להספיק כאן הכל

הדרך ל'חוה' לא הרגישה כמו התחלה של ריפוי. נתב"ג באמצע יום חמישי בקיץ היה צפוף ומלא בישראלים עצבניים ומזיעים, וכמובן שנפלנו על דיליי של שעתיים וחצי בתוך כל הכיף הזה. אבל אחרי טיסה קצרה של 50 דקות נחתנו בקפריסין. ברגע שיוצאים מהשדה ומתחילים לטפס לכיוון היער, משהו בגוף כבר משתנה. ברמה הכי בסיסית - אין איום קיומי שמרחף מעל הראש, כמה כיף! ומעבר לזה, אף על פי שהאי הזה כל כך קרוב לישראל יש בו משהו מאוד שונה. נוהגים כאן בצד שמאל, השלטים ביוונית, והגוף מתחיל להבין שהוא סוף סוף במקום שקט יותר.

כשמגיעים לחוה, המעבר מרגיש חד עוד יותר. עם הכניסה למקום חיכו לנו בקתות עץ עם נוף ירוק, פרחים, עצי לימון, ערסל בחוץ, פירות בחדר, בקבוקי מים, מזגן שכבר עבד בטמפרטורה הנכונה ומקלחת מפנקת. בקבלת הפנים חיכו לנו שייקים מרעננים ובריאים, ומשם לקחו אותנו ישר למרחב הסדנאות. עוד לפני שהספקנו לפרוק מזוודה, התחלתי להרגיש את התחושה שבשבילה כנראה אנשים נוסעים למקומות כאלה: מישהי אחרת מחזיקה עכשיו עבורי את הלו"ז, את האוכל, את הנשימה ואת השקט.

את סוף השבוע הובילה שירי לבני, מובילת התהליכים והחוויה במרחב הנשי ביער הסודי. כבר בשיחת הפתיחה היא ניסתה להסביר לנו שלא הגענו רק לחופשה, אלא ל"מרחב התחדשות" שפונה, לדבריה, לגוף הפיזי, לגוף הרגשי־מנטלי וגם לגוף האנרגטי. לצד שירי הובילה חלק מהסדנאות הדר קבלי, מטפלת ומנחת סדנאות, שהביאה איתה עבודה יותר טיפולית־גופנית סביב שינוי, הקשבה לגוף ודפוסים.

שירי נתנה לנו כבר בהתחלה טיפ שהתברר כהכרחי: לא לנסות להספיק הכל. מי שמתארחת בחוה מקבלת שתי תוכניות במקביל, זו של המרחב הנשי וזו של היער הסודי כולו. כמעט בכל רגע נתון קורה משהו איפשהו. יוגה, פילאטיס, סדנה, ספא, שייט, בריכה, ארוחה, או סתם שיחה. "איפה שאנחנו נמצאות זה בדיוק איפה שאנחנו צריכות להיות", היא אמרה לנו.

כדי להסביר איך כדאי להתייחס לתרגילים שאולי ייראו לנו מוזרים, שירי סיפרה על מעיל פרווה מכוער שמדדה פעם בחנות יד שנייה בניו יורק, רק כדי לגלות שהוא הפך למעיל האהוב עליה. המסר היה פשוט: אם כבר עליתן למטוס והגעתן עד לכאן, תמדדו גם את המעיל המוזר. מקסימום תחזירו אותו לקולב. כמה שעות אחר כך, כשמצאתי את עצמי רוקדת בחושך ומדמיינת שאני חיה בג'ונגל, הבנתי בדיוק למה היא התכוונה.

"מה שקורה פה, יכול לקרות רק במרחב כזה"

היער הסודי הוקם בינואר 2023 על ידי יוני כהנא, בכפר מיליו שבהרי פאפוס, כמרחב וולנס והתחדשות שמבקש לשלב בין טבע, אירוח, תוכן וספא. חוה, המרחב הנשי שנפתח לפני כארבעה חודשים כחלק ממנו, מיועד לנשים בלבד וכולל שבעה חדרים זוגיים בבניין המרכזי של החווה ועוד שמונה בקתות עץ שפזורות בין המטעים והפרדסים. המחיר לסוף שבוע בחוה, מחמישי עד ראשון, עומד על 1,000 אירו לאישה כולל טיסות; שהות של שבוע עולה 1,125 אירו לאישה כולל טיסות. האורחות בחוה יכולות להשתמש גם במתקני היער הסודי המרכזי, בהם הספא, בריכות הגופרית, הסאונות, הג'קוזי, הטיפולים והסדנאות.

לפי כהנא, הרעיון נולד מביקוש של נשים שרצו להרגיש חופשיות יותר. "כשאמרנו שאנחנו מייעדים את החווה לנשים, זה באמת בא מביקוש", הוא אומר. "הרבה אמרו בהתחלה: אנחנו לא צריכות את זה, להפך, אנחנו רוצות להתערבב. אבל משהו בפנים, לי ולצוות, אמר שזה יצליח. אותן אלה שאומרות עכשיו שלא צריך את זה, יבואו ויחוו את החוויה שהיא שונה וייחודית. מה שיכול לקרות פה, יכול לקרות רק במרחב כזה".

כששואלים אותו למי המקום נועד, הוא עונה מיד: "כל אישה ישראלית שרוצה מקום עם Freedom". ואז הוא מפרק את המילה הזאת לדברים הכי יום-יומיים שיש: אישה שיכולה להסתובב בפיג'מה כל השהות, לא להתאפר, ללכת יחפה, לא לחשב כל כניסה לבריכה או יציאה מהחדר. "זאת אווירה של חירות פנימית", הוא מסביר, "זה הרעיון של מרחב נשים".

אחרי יום אחד במקום, מבינים שזה לא רק רעיון שיווקי. יש משהו אחר במרחב שבו אין ילדים בבריכה, אין גברים בסדנה, ואין צורך להסביר למה מישהי בוכה באמצע תרגיל או מדברת על כאבי מחזור. זה לא אומר שאין גברים בכלל בסביבה. יש נהגים, עובדים, אנשי תחזוקה ואבטחה שמבקרים לעתים במתחם. אבל החוויה עצמה, הסדנאות, הבריכה הקטנה, והשיחות אחרי סדנאות רגשיות, נבנות באמת סביב תחושה של אינטימיות נשית.

בלילה הראשון ישבנו כמה נשים עם כוס תה ודיברנו. השיחה התחילה מהחוויה המעט מביכה של לרקוד בחושך ולהעמיד פנים שאנחנו שבט, והמשיכה מהר מאוד לשיחות על טיפולים, זוגיות, גוף, ילדים, אמהות והחלטות בחיים. בריטריט אחר, במרחב אחר, יכול להיות שהייתי נשארת כצופה מהצד. כאן, אולי בגלל שהיינו מעט נשים, ואולי בגלל שהכל הרגיש קטן ומוגן, היה קל יותר להיפתח ולהתחבר.

הלו"ז, כאמור, מלא למדי. יוגה "נשית", פילאטיס, ספא, סדנאות נשימה ותנועה, אמונות מגבילות, הקשבה לגוף, קבלת שבת, ארוחות משותפות, ואפילו אפשרות לצאת לשייט ללגונה הכחולה. מהר מאוד מתגלה שהטיפ של שירי על הפומו היה מדויק. אם מנסים להספיק הכל, הריטריט עלול להפוך לעוד משימה. דווקא כשהרשינו לעצמנו לוותר על סדנה אחת, לשבת, לדבר, לצוף בבריכה או לקרוא ספר, התחילה החופשה האמיתית.

אחת הסדנאות עסקה באמונות מגבילות. דיברנו על דפוסים, על ילדות, על אמונות שאימצנו לאורך השנים, ועל הדרך שבה הן ממשיכות לנהל אותנו גם כשאנחנו בטוחות שכבר התקדמנו. אחר כך הייתה מדיטציה, כתיבה אינטואיטיבית ושיתוף. בסדנה אחרת, סביב קבלת החלטות דרך הקשבה לגוף, נשים פתחו נושאים אישיים מאוד. מישהי בכתה, אחרות חיבקו אותה, והשיחה גלשה בטבעיות לאמהות, כאבים, יחסים, זוגיות, ילדים וגוף.

כאן חשוב לומר: זה לא בהכרח מתאים לכל אחת. מי שמחפשת חו"ל של מסעדות, ספורה וזארה, לא תמצא כאן את החוויה הזאת. מי שאלרגית לביטויים כמו "הקשבה לגוף" או "הנחת כוונה" תצטרך לקחת נשימה עמוקה כבר בכניסה. לפעמים אפילו אני שמעתי משפט והרגשתי את הציניות מנסה להרים ראש. אבל משהו באווירה, בקבוצה הקטנה ובאפשרות לצאת אם לא מתאים, הפך גם את הרגעים המשונים לחלק מהחוויה. וחוץ מזה, כמובן שאפשר ליהנות כאן גם בלי להיכנס לכל סדנה: יש אוכל בריא, בריכות, ספא, סאונה, טיפולים ונוף מהמם. אבל מי שבאמת תפיק מהמקום את מה שהוא מנסה לתת, היא מי שמגיעה עם ראש פתוח מספיק כדי לנסות דברים שעל הנייר יכולים להישמע מוזרים. להסתכל למישהי זרה בעיניים כמה דקות. לזוז בחדר. לכתוב משפטים לעצמך. לנשום בקול. להודות שלא תמיד את יודעת מה הגוף שלך מנסה להגיד.

גם המנחות, לפחות בחוויה שלנו, לא ניסו למכור אשליה של תיקון מיידי. באחת הסדנאות נאמר במפורש שלא צריך לפתוח כאן את הטראומה הכי גדולה או להתפרק עד הסוף. אפשר לקחת צוהר, כלי, מודעות למשהו שאפשר יהיה להמשיך לעבוד עליו אחר כך. זה הבדל חשוב. ברגע שהמרחב לא מתיימר להחליף טיפול, אלא להציע עצירה, הקשבה וגישה אחרת לגוף, קל יותר להתמסר אליו בלי להרגיש שמוכרים לך הבטחות גדולות מדי.

המקום נראה כמעט לא אמיתי

הפער בין החוה למתחם המרכזי של היער הסודי מורגש. במתחם המרכזי יש יותר אנשים, יותר תנועה, חללים גדולים יותר, וכן, גם גברים. בבוקר אחד הלכנו להאטה יוגה במתחם המרכזי, עם מורה שמלמדת יוגה כבר עשרות שנים. השיעור היה עדין, מרגיע ויפה, אבל גם צפוף והמוני יותר. דווקא שם הבנתי את היתרון של חוה: לא רק שהיא לנשים, היא גם קטנה. אינטימיות, מתברר, היא יתרון מרכזי לפעמים.

גם יוני מדגיש את זה. "עצם זה שזה אינטימי, עטוף וקטן יותר, זה לבד עושה את העבודה", הוא אומר, "ועל זה יש בונוס של נשים ביחד". את החוה עיצבה דולי כהנא, אשתו, ובאמת קשה לפספס את הניסיון לייצר תחושת בית: המקום מלא בעצים, צמחי לבנדר, פירות ואגוזים, מטבח קטן עם יין ונשנושים, ספרייה נשית בסלון ובריכה קטנה שמרגישה יותר כמו חצר משותפת מאשר מתקן של ריזורט.

בעתיד, יוני מתאר חזון של כפר קטן של נשים, עם חקלאות אורגנית, ירקות, ביצים, עזים וגבינות – שהאורחות יכולות לגדל לגמרי בעצמן. "שלושה דברים: חיבור לסנטר הפנימי, חיבור אחד לשני כקהילה וחיבור לטבע. שלושת הדברים האלו הם בעצם ריפוי", הוא מסביר.

השם "חוה", הוא מחדד, נבחר במכוון. מצד אחד, חווה חקלאית. מצד שני חוה אמנו, האישה הראשונה. אחרי סוף שבוע שבו את רואה נשים אוכלות יחד, מתיישבות יחפות על מזרנים, בוכות, צוחקות, צפות בבריכה ומדברות על הגוף שלהן בלי להתנצל, את מבינה את המשמעות.

האוכל הוא גם חלק משמעותי מהחוויה. ביער הסודי תמצאו הרבה ירקות, פירות, דגים, פחמימות, שייקים, מיצים, אגוזים, יין חופשי, ואפילו עוגת גבינה למי שחייבת מתוק, ובערב שישי גם סופלה שוקולד שהוכיח שגם בריטריט וולנס מותר לחטוא קצת. שירי סיפרה לנו בשיחת הפתיחה שהירקות גדלים במקום בחממה הידרופונית, בלי ריסוסים, ושבחדר האוכל ניסו למצוא איזון בין אוכל בריא מאוד לבין העובדה שאנשים בכל זאת הגיעו לחופשה. הכל כשר (חלבי ודגים), טרי, ובעיקר נדיב מאוד.

בשעות הערב, כשהשקיעה צובעת הכל בכתום ובמתחם המרכזי מדליקים נרות שבת, המקום נראה כמעט לא אמיתי. השילוב של ניגון על גיטרה, קידוש, שירים, שולחן משותף, ומעל הכל שקט – עושה משהו לגוף ולנפש. אחרי ארוחת השישי חזרנו לחדר, עמדנו בחוץ והסתכלנו למעלה לשמיים. זה היה מסוג הרגעים שבהם אין הרבה מה לעשות חוץ מלהיזכר כמה מעט כוכבים רואים בדרך כלל בשמי המרכז בישראל, ועד כמה מעט הזדמנויות יש בארץ להתבונן ככה בטבע בשלווה.

כמו בכל מקום שנבנה בטבע, גם כאן יש לוגיסטיקה שצריך להכיר מראש. חוה לא יושבת בתוך המתחם המרכזי של היער הסודי, אלא במרחק קצר ממנו: לפי המקום, מדובר בשאטל של כשתי דקות או בהליכה של כ־17 דקות בטבע. על הנייר זה נשמע פשוט, ובדרך כלל השאטלים באמת מגיעים מהר, אבל בפועל זו עדיין תלות. לפעמים מחכים קצת לשאטל, ולפעמים צריך לחשב זמנים כדי שלא לאחר לסדנה או לארוחה. מי שמתארחת בחוה צריכה לדעת שמדובר במרחב מפוזר, ולא במלון שבו יורדים במעלית לארוחת בוקר. מעבר לכך, מי ששומרת שבת צריכה לקחת את העניין בחשבון.

בחזרה למציאות

בסוף, הקושי המרכזי הוא שהחוויה הזאת נגמרת מהר מדי. בבוקר האחרון ארזנו מזוודות והלכנו למפגש סגירה. דיברנו שם על דפוסי פרידה: זו שכבר רוצה לעבור לגור כאן, זו שכבר בראש חזרה למשימות של מחר, וזו שמנסה לשכנע את עצמה שאולי לא היה לה כזה כיף. אחר כך נשמנו, עשינו מדיטציה ודיברנו על זה שלא כדאי לקבל החלטות גדולות בשבועיים שאחרי הריטריט. תובנות גדולות, אמרו לנו, צריכות נחיתה רכה.

ברגע הזה כולן צחקו. נחיתה רכה היא רעיון יפה מאוד כשאת עומדת יחפה ביער בקפריסין. קצת פחות כשהנשים סביבך חוזרות לילדים, לעבודה, לבית, לאיילון, לחדשות, למקלטים ולמציאות הישראלית שחיכתה לנו מחוץ לשער. יוני מדבר על זה במפורש. "אין תקדים למה שחווה אישה ישראלית עכשיו", הוא אומר, "לרדת למקלט עם ילדים באמצע הלילה, ואז לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לפזר את הילדים בבית ספר. אנחנו חיים כאילו אנחנו חוזרים לשגרה אחרי זה. זה מטורף לחיות ככה".

בעיניו, אישה חייבת לעצור כדי "להטעין את הבטרייה של עצמה". אחרי כמה ימים במקום הזה, הדימוי הזה התחיל להרגיש כמו תיאור די מדויק של מה שקורה שם. לא כי סוף שבוע אחד ביער פותר משהו. הוא לא. גם לא כי כל אישה צריכה אקסטטיק דאנס, קונסטלציה משפחתית או שייק ירוק כדי להרגיש טוב יותר. אלא כי יש משהו כמעט רדיקלי בעצם האפשרות לעצור בלי להתנצל.

כשיצאנו מהיער לכיוון שדה התעופה, האנרגיה השתנתה כמעט מיד. שוב כביש, שוב להספיק למשהו, ושוב רשימות בראש. ברכב צחקנו שאולי נתחבא בין העצים, נהיה פרטיזניות ונגנוב אוכל מהמטבח כדי לא לחזור. כי אחרי יומיים שבהם מישהי אחרת בישלה, הנחתה, הזכירה לנשום ויצרה מרחב שבו אפשר לרקוד מוזר בלי שמישהו מסתכל, החזרה למציאות באמת נראתה קצת אלימה.

אז האם ריטריט נשים בקפריסין מתאים לכל אחת? כנראה שלא. צריך להגיע עם מוכנות מסוימת להניח בצד את הציניות, או לפחות לתת לה לשבת רגע בשקט ליד הבריכה. צריך להיות מוכנה לזה שלא כל רגע יהיה נוח, שלא כל סדנה תרגיש טבעית, ושחלק מהחוויה דורש ממך להשתתף באמת ולא רק לצלם סטורי.

אבל אם את אישה ישראלית עייפה, ואם את מוכנה לעלות לטיסה קצרה בשביל לקבל כמה ימים שבהם לא צריך להחזיק את כולם, לא להסביר את עצמך, ולא להתנצל על הצורך בשקט, יש סיכוי גדול שתביני די מהר למה נשים חוזרות משם ואומרות את אותו משפט: איך חוזרים מכאן הביתה.

*הכתבת היתה אורחת של היער הסודי ב"חוה"