שווה את זה: ככה ישראלים יכולים להיכנס היום לאינדונזיה - וזה מה שאסור לפספס כשמגיעים

למרות שאין לנו יחסים רשמיים איתה ושמדובר במדינה עם הכי הרבה מוסלמים בעולם, לא מעט ישראלים מגיעים לטייל באינדונזיה, ובבאלי בפרט, ולא מעט פעמים צצים סרטונים ברשת של מי שאפילו הצליחו להיכנס לבד.

> המדריך למטייל בבאלי

עירית להב, מנהלת המחלקה הגיאוגרפית בקבוצת איילה ומדריכת טיולים ותיקה, שמדריכה באינדונזיה ומכירה את היעד מקרוב, מסבירה את כל מה שצריך לדעת על היעד המרתק: מי יכול להיכנס, איך, ומה שווה לראות מחוץ לבאלי?

איך ישראלים יכולים להיכנס היום לאינדונזיה?

נכון להיום, ישראלים עם דרכון ישראלי לא נכנסים לאינדונזיה כמו תיירים רגילים למדינה שיש לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אי אפשר להזמין כרטיס, להגיע לשדה ולקבל ויזה רגילה במקום. בגלל שאין יחסים דיפלומטיים בין המדינות, הכניסה של ישראלים נעשית באמצעות אישור מיוחד, ורק במסגרת קבוצה מאורגנת.

> ויזה לאינדונזיה

המשמעות היא שהקבוצה צריכה להיות מתואמת מראש, עם מסלול, מלונות, טיסות פנים וגורם מקומי שמלווה אותם. לא ניתן להיכנס כקבוצה ואז כל אחד ממשיך לבד, אלא אך ורק מסגרת שבה המטיילים נשארים יחד לאורך הטיול. יש כמובן זמנים חופשיים בתוך המסלול, למשל להסתובב קצת בבאלי או באזורים מסוימים, אבל הם חלק מטיול קבוצתי מאורגן, עם תוכנית מסודרת ועם מי שמלווה את הקבוצה בשטח. זה אחד הדברים שהופכים את אינדונזיה ליעד מרתק, אבל גם מורכב יותר מבחינה לוגיסטית. מי שמחזיק גם בדרכון זר יכול להיכנס לפי הכללים שחלים על אותו דרכון.

בנוסף, יש בשוק גם גורמים פרטיים שמציעים ויזות או אישורי כניסה, בעיקר לגלישה בבאלי, ובדרך כלל בסכומים גבוהים. חשוב להבין שלא מדובר באותה חוויה: האישורים האלה מוגבלים לאזור מסוים בלבד. לכן, אם מדובר במטייל ישראלי שרוצה לחוות את אינדונזיה באמת ולא רק להגיע לנקודה אחת בבאלי, ההמלצה היא לא לנסות לעשות זאת לבד, אלא לעשות את זה דרך מסגרת מקצועית שמכירה את היעד ואת הרגישויות.

מה היחס של אינדונזיה לישראל בימים אלה?

חשוב להפריד בין הרמה המדינית לבין החוויה האנושית בשטח. ברמה הרשמית, אין יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאינדונזיה, ולכן יש מגבלות על כניסת ישראלים. לפעמים גם נשמעות אמירות פוליטיות נגד ישראל, וזה חלק מהמורכבות של היעד.

אבל בשטח, החוויה שונה מאוד מהדימוי שיש להרבה ישראלים על מדינה מוסלמית. אינדונזיה היא אומנם המדינה עם מספר המוסלמים הגדול בעולם, אבל היא לא מדינה חד מימדית. יש בה מגוון גדול של דתות, תרבויות ואמונות מקומיות: איסלאם, נצרות, הינדואיזם, בודהיזם, קונפוציאניזם ומסורות שבטיות עתיקות. עירית מתארת חברה שבה במקומות רבים הדת מתערבבת עם תרבויות קדומות, עם השפעות הינדואיסטיות ובודהיסטיות ועם סובלנות דתית עמוקה יותר ממה שאנחנו מדמיינים מכאן.

לפי החוויה של עירית, במקומות שבהם היא טיילה והדריכה, היחס לישראלים היה חם, סקרן ומסביר פנים. במקומות רבים, כשהיא אמרה שהיא מישראל, אנשים התרגשו, חייכו והתעניינו. במיוחד בקרב קהילות נוצריות, עצם ההגעה של מישהי מישראל עוררה התרגשות גדולה בגלל הקשר לארץ הקודש.

ועדיין, זה לא יעד שמתעלמים בו מהרגישות הפוליטית. צריך לדעת איפה נמצאים, באיזה הקשר אומרים מה, ואיפה עדיף שלא להבליט ישראליות.

האם בטוח לטייל באינדונזיה?

במסגרת נכונה, כן, אבל זו תשובה שצריך לנסח בזהירות. אינדונזיה היא מדינת ענק של כ־17 אלף איים, ולכן אי אפשר לדבר עליה כמקשה אחת. יש אזורים מאוד מתוירים, פתוחים ונוחים למטיילים, ויש אזורים שממש לא מתאימים לישראלים.

בטיול מאורגן, עם מסלול מתוכנן, מדריך שמכיר את היעד וגורם מקומי שיודע להתנהל מול הרגישויות, אפשר לטייל באינדונזיה בתחושת ביטחון טובה. עירית מסבירה שבחוויה שלה ברחוב, מול האנשים ובמסלול שבו הם מטיילים, היא מרגישה בטוחה וחופשית, ושבמקומות רבים היחס לישראלים טוב. עם זאת, יש אזורים שלא מתאימים לישראלים, למשל בנדה אצ׳ה בצפון סומטרה, אזור מוסלמי קיצוני יותר שלא נמצא במסלולי הטיול הרגילים. במקומות מוסלמיים יותר או רגישים יותר, למשל בעיר הבירה ג׳קרטה, לא כדאי להיות.

זה מסובך לטייל באינדונזיה?

אינדונזיה היא יעד מדהים למי שמחפש טיול עומק: תרבויות, טבע, דתות, שבטים, הרי געש, מקדשים, טקסים מקומיים ומפגשים אנושיים. זה יעד עשיר מאוד, מגוון מאוד, ומלא בחוויות שקשה למצוא במקומות אחרים. עם זאת, זה לא יעד פשוט או זול לישראלים. יש מגבלות ויזה, יש צורך בתיאום מראש, יש הרבה טיסות פנים, והטיול יקר יותר בגלל המסגרת המיוחדת שנדרשת לישראלים. לכן צריך להגיע דרך חברה שמכירה את היעד ואת נוהלי הכניסה, ולא לנסות לבנות את זה לבד כמו טיול רגיל בתאילנד או בווייטנאם.

לכמה זמן כדאי להגיע לאינדונזיה?

כדי לקבל תמונה רחבה של אינדונזיה, כדאי להקדיש לכל הפחות שבועיים וחצי. זה מאפשר לשלב כמה איים ואזורים בלי להפוך את הטיול למרוץ בלתי אפשרי. לדברי עירית, זה מסלול שיש בו הרבה תנועה והרבה חוויות, אבל הוא עדיין לא אמור להיות כזה שיוצאים ממנו "עם הלשון בחוץ".

הסיבה שצריך לפחות פרק זמן כזה היא שאינדונזיה מתפרשת על פני אלפי איים, והמעבר בין האזורים נעשה בטיסות פנים. אי אפשר באמת "לטעום" את אינדונזיה ביום־יומיים מחוץ לבאלי. כדי להבין את הגיוון שלה, צריך זמן לעבור בין באלי, סולאווסי, ג'אווה, פלורס ואיי קומודו, או לפחות חלק מהם.

מה אסור לפספס כשמגיעים לאינדונזיה?

אם רוצים להבין את אינדונזיה, יש כמה חוויות שממש מגדירות את הטיול:

1. אזור הטוראג׳ה בסולאווסי. זה אחד המקומות הכי מיוחדים מבחינה תרבותית: הבתים המסורתיים, טקסי הקבורה, מערות הקבורה, בובות הטאו־טאו והיחס השונה לגמרי למוות ולזיכרון. זו חוויה חזקה, לא תמיד קלה לעיכול, אבל מאוד נדירה.
2. ג'אווה, בעיקר בורובודור והר ברומו. בורובודור נותן את הממד הבודהיסטי וההיסטורי של אינדונזיה, והר ברומו נותן את הממד הגיאולוגי והדרמטי: לעלות אל לוע של הר געש פעיל ולראות מקרוב את האדים והנוף הוולקני.
3. קומודו ופלורס. דרקוני הקומודו הם חוויה כמעט פרהיסטורית, וביחד עם השייט, השמורה הימית, המים הצלולים והכפרים המקומיים, זה אזור שמראה צד פראי יותר של אינדונזיה.

   

4. באלי, אבל לא רק במובן המוכר. מעבר לחופים, כדאי לראות את טרסות האורז, המקדשים, הטקסים, התהלוכות, עבודות העץ, הבטיק והאומנות המקומית. באלי יכולה להיות גם מנוחה וגם חוויה תרבותית, תלוי איך בוחרים לטייל בה.

מה קורה באינדונזיה חוץ מבאלי?

עבור רוב הישראלים, אינדונזיה עדיין מזוהה כמעט אוטומטית עם באלי: חופים, גלישה, מלונות, יוגה ובטן־גב. מומלץ ואפילו מתבקש מבחינה לוגיסטית להגיע לבאלי, כי עבור ישראלים הכניסה והיציאה נעשות לרוב דרכה. אחרי טיול שיש בו הרבה מעברים, טיסות פנים, טבע, שבטים, מקדשים והרי געש, החופים של באלי יכולים להיות סיום רך ונעים.

אבל חשוב לציין שבאלי היא רק אי אחד בתוך מדינה עצומה שמורכבת מכ־17 אלף איים. אינדונזיה מחוץ לבאלי היא עולם שלם של שבטים, הרי געש, מקדשים, שמורות טבע, טקסים, כפרים מסורתיים ותרבויות שונות לגמרי זו מזו.

אחד המקומות המעניינים הוא סולאווסי, ובמיוחד אזור הטוראג'ה. זה אזור הררי וירוק, עם בתים מסורתיים שנראים כמו סירות הפוכות, ועם תרבות קבורה יוצאת דופן. אצל הטוראג'ה, טקסי הלוויה הם מהאירועים המרכזיים בחיי הקהילה. הם כוללים התכנסות גדולה של בני משפחה וכפרים שלמים, טקסים, קורבנות, מערות קבורה ובובות עץ שנקראות טאו־טאו, שמייצגות את המתים ומשקיפות מהמצוקים על הכפר. זה לא אתר תיירות, אלא מפגש עם תפיסת עולם אחרת לגמרי סביב חיים, מוות, משפחה וזיכרון.

בג'אווה, הסיפור הוא שילוב בין דת, היסטוריה וטבע דרמטי. שם נמצא בורובודור, אחד האתרים הבודהיסטיים החשובים והמרשימים בעולם, לצד מקדשים הינדואיסטיים עתיקים. בג׳אווה גם נמצאים הרי געש פעילים, ובהם הר ברומו, שבו אפשר לעמוד על שפת הלוע ולראות את האדים יוצאים מתוך האדמה. זאת חוויה עוצמתית במיוחד: לא רק לראות נוף, אלא לעמוד ממש מול הכוח הגיאולוגי של המקום.

פלורס ואיי קומודו נותנים זווית אחרת לגמרי של אינדונזיה. לאיים אלו מגיעים לראות את דרקוני הקומודו, הלטאות הענקיות שחיות בטבע ונחשבות לאחד מסמלי הטבע המרשימים של המדינה. לצד זה יש באזור גם שמורת טבע ימית יפהפייה, מים צלולים, שנירקול, איים קטנים, וכפרים שבהם עדיין מתקיימות מסורות מקומיות בצורה חיה ולא מלאכותית.

ובאלי עצמה, גם אם היא מוכרת יותר, היא לא רק חופים, אלא גם טרסות אורז, מקדשים, טקסים הינדואיסטיים, תהלוכות, מנחות, נשים בלבוש מסורתי, עבודות עץ, בטיק, תכשיטים ואומנות מקומית. כלומר גם כשמגיעים לבאלי, אפשר לבחור לראות אותה לא רק כיעד נופש אלא כחלק תרבותי משמעותי מהמסע.