אף אחד כבר לא זוכר: לידו די ונציה - האי המפואר שהיה אחת הנקודות הנוצצות בעולם

לידו די ונציה (Lido di Venezia) הוא אחד האיים המרתקים בלגונת ונציה, כזה שנמצא במרחק נגיעה מהעיר ההיסטורית, אך עדיין חי בקצב ובאופי משלו. האי החולי המוארך שבין הים לבין הלגונה, הוא מקום שמשלב בתוכו עוצמה, זיכרון, תרבות, מסורת ויופי כמעט בלתי-מוסבר.

כיום הלידו הוא יעד של חופים נינוחים ושל חיים איטלקיים רגועים, אך בכל גרגר חול שלו טמון סיפור של צלבנים וקדושים, של סופרים ואומנים, של יהודים שיצרו בו את אחת מנקודות הזיכרון העתיקות באירופה, ושל אצילים שעיצבו בו את אחד מאתרי הנופש המהודרים והיוקרתיים בתולדות היבשת. מי שמביט בו היום רואה רק את פניו השקטים של האי, אך מתחת לפני השטח מסתתרת שכבה אחר שכבה של היסטוריה.

>> לפני שכולם יגלו: האזור האחרון באיטליה שהתיירים עוד לא השתלטו עליו

>> סיציליה: כפרים ציוריים וחופים מרהיבים באי הכי יפה באירופה

>> מכת מדינה: היעד הפופולרי הפך לגן עדן לנוכלים

מה שמייחד את הלידו הוא לא רק כרונולוגיה מרשימה, אלא הדרך שבה ההיסטוריה שלו נוכחת במרחב: בשדרות הרחבות, בבתי המלון המקושטים בסגנון הליברטי, בווילות שאצילים בנו כדי לראות את השקיעה צובעת את הים, בבתי העלמין החבויים בין עצי האורן, ובקווי החול שבהם צעדו דמויות כמו גתה, לורד ביירון ותומאס מאן. זהו אי שמייצג את ונציה לא כמוקד צפוף מדי של תיירים, אלא כעיר בעלת זהות תרבותית חיה, מקום שיש בו זמן להקשיב.

רגע לפני שהזוהר הגיע

ההיסטוריה של ונציה לא מתחילה בגשרים ולא בארמונות שעל גדות הגרנד קנאל, היא מתחילה בלידו. כאן, בעת העתיקה, שכנה העיירה מלמוקו (Malamocco), נמל רומי שהעניק לעולם הקטן של הלגונה את הקשר הראשון ליבשת ולסחר הימי. הצורה הגאוגרפית של האי, קו ארוך ודק המגן על המים הפנימיים, הפכה אותו למגן טבעי שספג את הסערות והעוצמה של הים. תפקיד זה לא השתנה במשך יותר מאלף שנים.

בימי הביניים הלידו הפך לזירה פוליטית ודתית מכרעת. מנזר סן ניקולו, העומד בקצהו הצפוני, היה לא רק בית תפילה מרשים אלא גם מקום שבו ונציה הכריזה על יחסה לים בטקס "נישואי הים", שבו הדוג'ה (התואר של ראש המדינה ברפובליקה הוונציאנית) השליך טבעת אל המים כסמל לקשר שאינו ניתן לניתוק. על האי התכנסו צבאות צלבניים, ופה נבנו ביצורים שהגנו על ונציה מפני איומים ימיים. מבצר סן ניקולו, שהפך לביתם של לוחמי העילית הימיים של הרפובליקה, שימש במשך מאות שנים נקודת משען אסטרטגית, ומותיר עד היום טביעות אבן וצל שקשה לפספס.

גם מלחמות העולם השאירו חותמן על הלידו: הבונקרים, עמדות התצפית ומבני ההגנה הפזורים בין דיונות החול מספרים על תקופה שבה האי היה קו קדמי של הגנה. וכמו בכל מקום בוונציה, ההיסטוריה הצבאית והתרבותית שזורות זו בזו, גם כשהן חושפות פנים שונות לחלוטין.

בין מצבות וגלים

עוד לפני שהפך לאתר נופש, הלידו היה למקום מקודש למי שלא הורשו להיקבר בתוך העיר עצמה. בשנת 1386 העניקה ונציה לקהילה היהודית חלקת אדמה לצד מנזר סן ניקולו, אזור שומם מוקף דיונות וחורשות, וכך הוקם בית העלמין היהודי העתיק. זהו אחד מאתרי הקבורה היהודיים העתיקים ששמרו על רציפות היסטורית, והוא מספר סיפור של חיים, מוות ותרבות שנמשכו גם תחת הגבלות קשות.

מאות שנים של רוחות, גלים, הזנחה ואף הרס מכוון השאירו את חותמן על המצבות, אך רבות מהן נותרו עומדות, שורות של אבנים חרוטות בעברית, איטלקית ולעיתים גם בשפות נוספות. באמצע המאה ה-18, כשהשטח העתיק נותר קטן מלהכיל את צורכי הקהילה, הוקם לצידו בית העלמין החדש הפועל עד היום. אחד השומרים הידועים של המקום הוא אלדו איזו, ימאי לשעבר שהקדיש את חייו לשיקום הזיכרון היהודי בלידו. בזכותו ובזכות אחרים שלא השלימו עם ההזנחה, ניתן היום לסייר בין המצבות ולקרוא את סיפורי הדורות דרך האבן.

כשהמשורר, המחזאי והסופר הגרמני גתה הגיע ללידו, הרגע הזה שבו הוא ראה לראשונה את הים, התרחש ליד בית העלמין. גם שלושת גדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים לורד ביירון, קיטס ושלי מצאו בו השראה. קשה לדמיין היום את החוויה המשותפת של חוף פראי ושל זיכרון יהודי עתיק, אך הלידו הצליח לשמר אותה באופן שאין שני לו.

במקביל, בוונציה עצמה התפתחה קהילה יהודית עשירה ומורכבת, שהייתה כפופה למגבלות רבות אך יצרה חיים תוססים: בתי כנסת, בתי דפוס, מסחר, תרבות וחברה. למרות השואה, שבתקופתה נשלחו מאות יהודים מהעיר למחנות, ורק שבעה ניצולים שבו לוונציה, הקהילה ממשיכה להתקיים גם היום ולשמר את זהותה.

"האי המוזהב": לידו בעידן הבל אפוק והזוהר האירופי

בחצי השני של המאה ה-19 עבר הלידו מהפכה של ממש. אם עד אז היה אי פראי כמעט, הרי שבעשורים שבאו לאחר מכן הוא הפך לאחד מאתרי הנופש האלגנטיים והמפורסמים ביותר בעולם. עידן הבל אפוק ("העידן היפה", כינוי לתקופה של שגשוג, שלום ויצירתיות תרבותית באירופה) עיצב את האי מחדש והעניק לו צביון שלא דומה לשום מקום אחר בלגונה.

השינוי החל ב-1858 עם פתיחת בית המרחץ הראשון, אך התעצם לקראת סוף המאה, כשהלידו הפך לאתר שבו נפגשים מדע, רפואה ונופש. ההבנה שהים האדריאטי מספק "מרחצאות מרפא" הביאה לכאן את בני המעמד הגבוה מאיטליה ומאירופה כולה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמו מבנים ציבוריים, טיילות, רציפים ושירותי תחבורה ימית, ובאופן כמעט טבעי נהפך הלידו למוקד משיכה עבור אצילים, אומנים, אנשי רוח ומטיילים מחוגי האליטה.

ואז הגיעו מלונות הפאר ששינו את פניו של האי לעד. הוטל דה באן (Hotel des Bains), שנפתח ב-1900, היה סמל של יוקרה אירופית מאופקת: מרפסות רחבות, מסדרונות של שיש, ורוח ים שנכנסת דרך הווילונות הלבנים. תומאס מאן, שביקר בו, הפך את המלון לאייקון ספרותי כשהוא לכד את האווירה המפוארת והפופולרית שלו בספר "מוות בוונציה". האורחים היו מלכים, שגרירים, אומנים ופילוסופים, שמצאו בו שילוב מופלא בין שקט, נופש אינטלקטואלי ויוקרה מרוסנת.

שמונה שנים מאוחר יותר נפתח מלון אקסלסיור (Excelsior), יצירת פאר בעלת חזות אקזוטית למראה: כיפות מזרחיות, קשתות ביזנטיות, צבעוניות זוהרת ומרחב פנים המעוצב בשילוב נדיר של אלגנטיות אירופית ודימויים אוריינטליים. האקסלסיור היה לא רק מלון אלא מיתוס, המקום שבו התכנסו בני האצולה האירופית, שבו נרקמו סיפורי אהבה ושמלות נשף חלפו על חולות הזהב.

לאורך רצועת החוף ובמרכז האי נבנו עשרות וילות בסגנון ליברטי (הגרסה האיטלקית לאר-נובו), שלכל אחת מהן אופי ייחודי: חזיתות מעוטרות בעיטורי צמחים מסותתים ומגולפים, מרפסות רחבות עם ברזל דקורטיבי, חלונות מעוגלים ומבנים בגוונים עדינים של טרקוטה ושמנת. פנינה מיוחדת בתפריט האדריכלי הזה הייתה מלון אאוזוניה והונגריה (Ausonia & Hungaria) עם חזית הקרמיקה של הפסל והקרמיקאי האיטלקי לואיג'י פבריס, מהיצירות החשובות בתולדות אומנות הקרמיקה האירופית.

האי הפך גם למוקד תרבותי: דמויות בולטות בתקופה כמו המשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו, כוכבת התיאטרון אלנורה דוזה, הרקדנית איזדורה דאנקן, והמשורר רילקה, טיילו כאן, כתבו, יצרו ושאבו השראה. הרחובות היו מלאים במפגש נדיר בין אומנות, מדע, אופנה ופוליטיקה, ממש כמו פריז או ברלין של התקופה, רק על רקע ים כחול נוצץ. והמודרניות לא פסחה על הלידו: כאן נפתח נמל התעופה הראשון באזור (1915), וב-1926 המריא ממנו שירות הטיסה האזרחית הראשון באיטליה. היו אף תוכניות לחפירת מנהרה תת-ימית שתאחד את הלידו עם מרכז ונציה.

עדיין זוהר, אבל בשקט

כאשר התותחים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה שמו קץ ל"עידן היפה", גם הלידו עמד בפני שינוי. הזוהר של התקופה פינה את מקומו לדרמות מודרניות יותר, אך האי הצליח להתנער במהירות מהאבק ומהצער. הלידו של שנות ה-20 וה-30, שנודעו בשם "העשורים העליזים", התאושש והתחזק כמעוז של הנאות ופריחת התיירות הבין-לאומית. בתי המלון הגדולים של התקופה, הוטל אקסלסיור ומלון דה באן עמדו במרכז העניינים. הם משכו אליהם דור חדש של אליטות, מיליונרים אירופאים וסלבריטאים אמריקאים שחיפשו אחר אקזוטיקה אירופית נוטפת סטייל, הרחק מכללי ההתנהגות המיושנים. האופנה כבר לא הייתה מחוכמת ומסוגרת, היא הפכה קלילה ומשוחררת, עם שמלות פלאפר קצרות שחגגו את העידן החדש של המקצבים החשמליים והג'אז, כשהכל מתרחש על רקע החול הזהוב והים האדריאטי.

המעמד של הלידו כאירוע בפני עצמו קיבל גושפנקה סופית בשנת 1932, עם לידתו של פסטיבל הסרטים של ונציה. הפסטיבל, שהיה הראשון מסוגו בעולם, הפך את האי למגנט בין-לאומי לכוכבי קולנוע, במאים ומפיקים. פתאום, שובל הבגד הלבן של הנשים ב"בל אפוק" הוחלף בשמלות ערב דרמטיות, והשטיחים האדומים נפרשו מדי שנה על רקע ארמון הקולנוע (Palazzo del Cinema). הלידו הפך לנקודת המפגש שבה הוליווד המנצנצת פגשה את הקולנוע האירופאי, וניתן היה לראות שמות כמו אליזבת טיילור, מאריה קאלאס, קלארק גייבל, בריז'יט בארדו, קירק דגלאס וסופיה לורן צועדים מן הים אל מסיבות הפאר שנערכו בטרסות של המלונות.

עם התקדמות המאה והתפשטות התיירות ההמונית, הפך הלידו לנגיש יותר, ואיבד מעט מאותה בלעדיות אליטיסטית שאפיינה אותו בעבר. הוא המשיך לשמש מוקד נופש חשוב, אך כבר לא היה היעד הבלעדי של עשירי העולם. בסוף המאה ה-20 חווה האי ירידה מסוימת ביוקרתו. כסמל לשינוי זה, מלון דה באן האגדי נסגר וננטש, והפך למבנה רפאים המעיד על נוסטלגיה גדולה שאבדה. למרות זאת, הלידו הצליח לשמור על איזון מחודש, והוא הפך למקום מפלט יקר ערך לתושבי ונציה עצמם, המגיעים בקיץ עם מעבורת כדי ליהנות מהחול ומהשקט היחסי, כבריחה מאתרי התיירות ההומים של העיר ההיסטורית.

אחת לשנה פסטיבל הסרטים מחזיר את הדרמה והיוקרה ללידו, וממלא את בתי המלון המחודשים באנשי תקשורת ובכוכבים. אולם, למשך יתר השנה האי מחולק בין בתי הנופש המשפחתיים לבין אתרי חוף מאורגנים. מעבר לנופש, כמו בעבר, הלידו ממלא תפקיד קריטי בהגנה על ונציה כולה: בחלקיו הצפוניים והדרומיים ניתן להבחין במבנים ובזרועות הענק של פרויקט MOSE. זוהי מערכת הסכרים המודרנית והשאפתנית שנבנתה כדי להגן על הלגונה כולה מפני שיטפונות, והיא עדות לכך שהאי הקטן עדיין חשוב לא רק לבילוי, אלא גם להישרדות העיר כולה מול איתני הטבע המשתנים.

היום, כשהשמש שוקעת מעל החולות הזהובים, אפשר להרגיש איך כל התקופות שחלפו משתקפות במים השקטים של הלגונה. אתרי הנופש, החופים והשדרות המחודשות משמרים את ההילה של עידן הבל אפוק, בעוד שמבנים ישנים ומצבות עתיקות מזכירים את שכבות הזמן שעיצבו את האי. הלידו הוא מקום שבו ההיסטוריה היא לא רק זיכרון, היא חלק מהחיים היומיומיים: תיירים מסתובבים בין וילות ופארקים, ילדים בונים טירות על החוף, והמקומיים מתהלכים בין חנויות קפה וגלריות קטנות.