"ונציה של המדבר": פורט סעיד מחשבת מסלול מחדש – ורוצה לחזור לימי הזוהר שלה

בנקודה שבה המים הרגועים של הים התיכון פוגשים את עורק השיט הסוער והעמוס בתבל, שוכנת פורט סעיד, עיר שצברה לאורך השנים יותר שמות תואר מכל עיר נמל אחרת באזור. היא זכתה לתארים כמו "ונציה של המדבר", "מרסיי של ים סוף" ו"המקף המחבר בין המזרח למערב". הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג כתב עליה בשעתו כי אם אדם יעמוד מספיק זמן בפתחה של תעלת סואץ, הוא יפגוש בסופו של דבר את כל מי שנוסע ברחבי הגלובוס. אך למרות שמה שהולך לפניה כצומת מרכזי של מסחר בין-לאומי, פורט סעיד נותרה עיר שזהותה מורכבת משכבות רבות: זוהר אירופי, שורשים דתיים שנשכחו, וצלקות קשות שהותירו בה המאבקים הגאופוליטיים של המאה העשרים.

>> תשכחו מסיני: מצרים היא בכלל יעד למיליונרים

>> "מצרים מעצבנת, בלגיה מסוכנת": הצעיר שטייל בכל העולם חושף את היעדים המועדפים עליו – וגם ישראל ברשימה

>> הורגאדה, מצרים: האם זה יהיה היעד הבא של הישראלים?

בשונה מקהיר או מאלכסנדריה, ששורשיהן ההיסטוריים מעמיקים עד לעת העתיקה, פורט סעיד היא עיר צעירה יחסית. היא נולדה באפריל 1859, כאשר הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס הנחית את מכת המכוש הראשונה שהזניקה את כריית תעלת סואץ. היישוב, שנקרא על שמו של הח'דיו (תואר טורקי למשנה לסולטאן) מוחמד סעיד פאשא, החל כמתחם אוהלים דל של כ-150 עובדים בלבד. תוך עשור, כשהספינות החלו לזרום לקראת חנוכת התעלה ב-1869, הפכה פורט סעיד לרשת עירונית שוקקת שתוכננה בדיוק אירופי, עם שדרות רחבות, פנסי רחוב מופעלים בגז ומרפסות עץ גבוהות.

הצמיחה המהירה יצרה כור היתוך רב-תרבותי תוסס. בעשורים הראשונים של המאה העשרים חיו אלה לצד אלה סוחרים אירופים, מהנדסים צרפתים, אדריכלים איטלקים, צלמים יוונים ומלחים מלטזים, יחד עם התושבים המצרים המקומיים. העיר נודעה באדריכלות מרפסות העץ המעוטרות שלה, בחנויות יוקרה כמו חנות הכלבו של סימון ארזט, שנחשבה לאחד מקניוני המסחר הוותיקים בעולם, ובסצנת תרבות תוססת שסבבה סביב עשרות בתי קולנוע מפוארים.

מהקשר היהודי ועד ימי המלחמה

חלק בלתי נפרד מזהותה של העיר בשיאה היה שגשוגה של הקהילה היהודית. בניגוד לקהילה העתיקה בקהיר, הנוכחות היהודית בפורט סעיד הייתה קשורה באופן ישיר לפיתוח המסחר סביב התעלה. החל משנת 1856 החלו להתיישב לצד הנמל סוחרים, חייטים ומלווי כספים יהודים. בשיאה, בשנים שבין מלחמות העולם, מנתה הקהילה כאלף נפשות. היא איגדה יהודים יוצאי העיר עדן בתימן שמימנו מוסדות קהילתיים, משפחות ספרדיות דוברות לאדינו, סוחרים אשכנזים שפעלו בנתיבי המסחר של הים התיכון, ויהודים מצרים מקומיים.

למרות גודלה הצנוע, הקימה הקהילה מוסדות סעד, בית ספר יהודי ושני בתי כנסת מרכזיים: בית הכנסת "אוהל משה", שנחנך ב-1911 במימונו של הפילנתרופ מנחם מסה בנין מיוצאי עדן, ובית הכנסת הספרדי "סוכת שלום". בשל מיקומה האסטרטגי בפתח התעלה, שימשה פורט סעיד תחנת מעבר חשובה בסוף שנות ה-30 עבור פליטים יהודים שנמלטו מאירופה מרדיפות הנאצים על גבי ספינות בדרכן לשנגחאי. ארגונים מקומיים, ובהם "איחוד נשים ישראליות", ארגנו מבצעי סיוע בנמל וסיפקו לנוסעים מזון, תרופות וביגוד.

עם זאת, חיי הקהילה לוו מדי פעם בחיכוכים ובעלילות דם מקומיות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים. הקץ לקהילה הגיע עם התמורות הגאופוליטיות של אמצע המאה: בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948 ומלחמת סיני ב-1956 (מבצע קדש), גורשו או נאלצו לעזוב כמעט כל בני הקהילה שנותרו בעיר. עד שנת 1960 נותרו בפורט סעיד שישה יהודים בלבד, וכיום לא קיימת בה קהילה יהודית פעילה.

עבור הישראלים, לפורט סעיד יש זיקה היסטורית טעונה. בשל מיקומה על קו התעלה, שימשה העיר חזית מרכזית בסדרת העימותים הצבאיים. במבצע קדש ספג מרכז העיר נזקים כבדים מהפצצות כוחות הקואליציה הבריטית-צרפתית. מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום הכיפורים ב-1973 הביאו עמן הרס נוסף והפכו את העיר לאזור לחימה פעיל. במשך שנים פינו הרשויות המצריות את כל אוכלוסייתה האזרחית של פורט סעיד כדי להגן על התושבים, והפכו אותה לעיר רפאים זמנית. שקומה החל רק ב-1976, כאשר הנשיא אנואר סאדאת הכריז עליה כעל אזור סחר חופשי.

חשוב להזכיר כי המל"ל מסווג את מצרים כולה תחת אזהרת מסע ברמה 4, כלומר מומלץ שלא להגיע למדינה או לעזוב אותה במקרה של שהייה בה.

הרנסנס האורבני של העיר

כיום עוברת פורט סעיד רנסנס מסוג חדש, כזה שאינו מונע ממסחר או מאסטרטגיה צבאית, אלא משימור תרבותי. במשך עשורים, בעקבות הכרזתה של העיר כעל אזור סחר חופשי ב-1976, התמקד העניין העירוני בעיקר במסחר וביבוא. נכסי תרבות רבים נזנחו, ובתי קולנוע היסטוריים ומרחבים ציבוריים הוסבו למחסנים עבור סחורות. כעת, תפיסה זו משתנה מן היסוד בזכות פרויקטים אזרחיים ויוזמות מקומיות כמו StaBene, שהוקם ב-2022 כדי להעניק חיים חדשים למורשת הפיזית והרוחנית של העיר.

הפרויקט, שצמח מתוך פעילויות אומנותיות וסיורים שנועדו לעורר מודעות למבנים ההיסטוריים שנשכחו, הפך נכסים נטושים למרכזי תרבות פעילים. אחד המהלכים הבולטים היה שיקומו של קולנוע "ריו" (Cinema Rio), בית קולנוע מרהיב משנות ה-40 שהיה סגור במשך למעלה מ-15 שנה. בשיתוף פעולה עם קולנוע "זאויה", המבנה נוקה, שופץ והפך למוקד הקרנות סרטים מפגשי יוצרים ואירועי תרבות חודשיים. יוזמות דומות הפכו נגריות ישנות ומוסכים למרחבי יצירה עבור אומנים, ואף הקימו הוסטל שימורי בתוך מבנה היסטורי משוחזר, במטרה לעודד תיירות תרבותית ארוכת טווח ולהציע לתיירים סיבה להישאר בעיר מעבר לביקור חטוף.

הסיורים האדריכליים בעיר חשפו מחדש פנינים שנזנחו, כמו "וילה פרננד" ברחוב עבד אל-סלאם עארף, מבנה בעל אדריכלות אקלקטית המשלבת סגנונות ניאו-גותיים ורוקוקו, שנבנה על ידי סוחר זר ונקרא על שם בתו. לצד המבנים, גם המורשת הקולינרית והמוזיקלית של העיר זוכה לעדנה: ארוחות ערב קהילתיות נערכות ברחובות ההיסטוריים תחת תאורה קסומה, ומשלבות בין המטבח המקומי של פורט סעיד, המתבסס על תבשילים מסורתיים ומאכלי ים טריים מהשוק המקומי, לבין מופעי "סמסמיה" (Simsimiyya). כלי מיתר עתיק זה, ששורשיו נמתחים עד ה"כנארה", כלי מיתר במצרים העתיקה, הפך למספר הסיפורים של פורט סעיד. שיריו מתעדים את חיי הדייגים, הפועלים, הסוחרים והספנים בנמל, וכיום נגנים בני הדור השלישי והרביעי מעניקים לו פרשנות מחודשת המושכת קהל צעיר.

מעבר למרכז העירוני, המבקרים יכולים ליהנות משיט קצר במעבורת החוצה את התעלה אל פורט פואד שבגדה המזרחית שנמצאת בחלק של סיני, מסיור בגן פריאל ההיסטורי שנחנך ב-1869 ביום פתיחת תעלת סואץ, ומביקור במוזיאונים המקומיים, כמו המוזיאון הצבאי ומוזיאון א-נסר. פורט סעיד מבקשת כעת לבסס מחדש את מעמדה לא כעיר של שווקים פטורים ממכס בלבד, אלא כסמל לתיירות תרבותית עמוקה, מקום שבו כל פינה, סמטה וצליל נושאים עמם את זיכרונו של עולם קוסמופוליטי עשיר.