רק תבחרו כיוון: בכל מקום שתפנו אליו בדפנה - תמצאו משהו לעשות

חודש אוגוסט כמעט מאחורינו, וחגי תשרי כבר באופק, בין שבא לכם לסחוט את הקיץ עד תום ולנצל את הדקה ה-90 לנופש זריז או לשריין מקום לחופשת החגים הקרבה, הרי לכם הצעה מפתה. כולם מחפשים יעד אופטימלי עם היצע מגוון של מוקדי עניין אטרקטיביים ואם כל אלה במרחק הליכה, דיינו.

> על כליל שמעתם? זה מה שקורה במקום

> הגודל לא קובע: גם גיתה שווה ביקור

היעד הפעם הוא קיבוץ דפנה שבגליל העליון, שהשכיל להטות את המשאבים שלו לטובת מטיילים ומבקרים והפך לאבן שואבת ומוקד משיכה לזוגות, למשפחות ולחבורות. זהו יעד שמתאים לסוף שבוע ארוך, ל-24 שעות, או לעצירה קצרה בדרך לטיול, חוויה או נשנוש. בכניסה לקיבוץ ניצבת כיכר סטנדרטית ולא מרגשת במיוחד, אלא שבדפנה כל יציאה מהכיכר מובילה להרפתקאות וחוויות אחרות, למקומות, לאנשים ולסיפורים שונים שכדאי להכיר. מתחילים.

דפנהל'ה

ימינה בכיכר

הפניה המיידית ימינה מובילה לדפנהל'ה - המתחם המסחרי המחודש בקיבוץ ששודרג אחרי הקורונה למרחב אסתטי לתפארת. ששת המבנים הנאים, המכילים שמונה עסקים, בנויים במעגל שבלבו מדשאה, ספסלים ועצים שייתנו צל כשיגדלו. רוב המבנים מאוכלסים ודורון מדינה, היזם שהוביל את המהלך ומנהל את המתחם, מספר שבחרו בפינצטה רק עסקים צפוניים. מרביתם קולינריים (ואזהרה - הבחירה קשה!). לדבריו מהמלחמה לא נותרו הרבה מסעדות בצפון ודפנהל'ה מהווה אלטרנטיבה ידידותית שפעילה כל השבוע, ולכן מושכת המון קהל. בנוסף מייצרים כאן יוזמות ופעילויות כמו ירידים שהם תוספת משמחת למנעד האפשרויות הקיים ותוכן מרענן.

את ג'ולאן בייקרי הקימו האחים רגב וניר אבנר מקדמת צבי שבגולן. שניהם בחרו בראשית דרכם בנתיב העסקי, רגב נשאר בו ואילו ניר שנמשך תמיד למטבחים הבין אחרי שסיים כלכלה ומנהל עסקים, שזה לא בשבילו ועבר לקונדיטוריה. 15 שנה אחרי שעזבו את המושב, חזרו אליו והיקום סידר להם חיבור עסקי וכך חיפשו מקום קבע למאפייה חדשה והגיעו לקיבוץ. באוקטובר 23 היו אמורים לקבל מפתח אך התוכניות נדחו בשנה וחצי ולאחר בינוי ועיצוב פתחו לפני כשנה מאפייה לתפארת. כשהמקום תפס תאוצה הגיעה מלחמת איראן והם המשיכו לעבוד ולשרת מקומיים וחיילים מתוך מחויבות ואופטימיות ומתחילת חופשת הקיץ התעורר המתחם וגם התנועה. הגענו למקום שוקק חיים שעמוס כל הזמן. בוויטרינה מוצגים מאפים מתוקים ומלוחים שמתחלפים, קינוחים, כריכים, סלטים ומגשי בוקר. ניר סיפר על המיוחדים שהוא מכין כמו 'לילות בירות' שמביא את הטעמים של הסבתא מדמשק, מאפים עם פירות העונה מהצפון ובקרוב גם עם אגסים מהמשק של אבא וכריכים עם פורל מעושן שמגיע מחוות הפורל הסמוכה. בתפריט גם מיני משקאות וכל הטוב מגיע במחירים הכי הוגנים שיש. האחים לא נחים לרגע, עובדים, מגישים, מסדרים ומנקים וביום ראשון נחים. מדי פעם הם עורכים לילות קיץ בחצר ומביאים אוטו יין שמוסיף לכיף. בנוסף הם מפעילים במבנה הסמוך סניף של גלידה בוזה המפורסמת. הגלידריה קטנה ומציעה מבחר מתוקים כמו יוגורט או וופל בלגי אבל הכוכבת האמתית היא הגלידה המיוחדת במינה עם המרקם הנעים והמלטף. גם במקרה הזה הבחירה קשה, יש שורה של טעמים מתוקים וחמצמצים, טעימים ומרעננים.

המשאית האדומה של הפיצה טראק, מקבלת את פני הבאים למתחם בקריצה הומוריסטית. היא שומרת על מקומה למעלה מעשור ונותרה כאייקון גם אחרי השיפוץ. יואל אורבוך, אושיית קולינריה (דיקסי ואחרים), עזב את הג'ונגל התל-אביבי עם זוגתו הקונדיטורית אביבה לטובת חיים בגליל לפני כמעט שני עשורים. בטיול בסיציליה הוא פגש בפודטראקים והיה מהראשונים להפעיל בארץ משאית מזון שקיבלה חיים ואישיות משלה. העסק נסגר לפני הקורונה אבל לגורל היו תוכניות אחרות. בתקופת הקורונה, חזרו ארצה שני עובדים לשעבר, נתי יוסף וחן קנר, שגדלו בעסקיהם של הזוג אורבוך בתקופות שונות ולא הכירו זה את זה, ומצאו דרכם אל הבוס מפעם. 'יואל הוא איש של חיבורים' הם מודים והמפגש המחודש הוליד שותפות אמיצה שהחייתה את העסק. המקום אומנם פונה לשיפוצים ובמלחמה נסגר כשבעליו החדשים יוסף וקנר במילואים, ולפני פחות משנה שב לפעול. היופי הוא שמדובר באותה פיצה אהובה, אותו מוצר וטעם שמזוהה עם המקום אותו הבצק והרוטב והתוספות בפיצות האיקוניות. בלוינסקי בולטת גבינת פטה, 'שימדורה' מקושטת בתפוח אדמה מדורה ובטטה וסלק בדייט בולטת בצבעים. לצד הוותיקות יש ספיישלים עונתיים וגם סלטים, פרי שייק מרענן וכמובן קינוחים של אביבה ובקרוב יתווספו לתפריט גם פסטות טריות. המקום מתוקתק לעילא ומזמין כי יואל פרפקציוניסט חסר תקנה ומבחינתו העסק הוא של הקהל, הוא רק נותן שירות (מעולה).

חובבי בשר והמבורגרים שמכירים את עסקי הצפון של טרום המלחמה, ישימו לב שמסעדת קלומפוס עשתה רילוקיישן ממתחם סמוך. אייל אלחנתי הבעלים מספר שרגע לפני המלחמה תכנן לפתוח בדפנהל'ה שני עסקים חדשים שיצטרפו לארבעה שהיו באמתחתו, אבל המשבר הביטחוני קטע את התוכניות ואי הוודאות הולידה סיכונים כלכליים משמעותיים. בחלוף החודשים ועם ההבנה שעליו לחשב מסלול מחדש, החליט לשנות כיוון ולפתוח במתחם רק עסק אחד וכשיתייצב יחליט מה הלאה. ברגע שהתאפשר הוא פתח בקיבוץ פודטראק זמני להמבורגרים כדי שיזכרו את המותג והטעם עד שסיים לשפץ את המסעדה. קלומפוס נפתחה בחגיגיות בתחילת פברואר ובסוף אותו חודש שוב עברה למצב חירום של טייק אוויי בגלל המלחמה המתמשכת. גם אלחנתי מעיד שרק בתחילת יולי חל שינוי חיובי בתנועה ואף שהוא אופטימיסט מטבעו הוא מקווה שלא ייקח לצפון זמן רב מדי להתאושש. ואשר לתפריט? קלומפוס מרחיבה את ההיצע לקרניבורים. היא מעוצבת בסגנון דיינר אמריקאי עם תאי ישיבה אינטימיים אך מתאימה גם למשפחות וחבורות. התפריט הוא באותו סגנון מוכר ואהוב, ליין של המבורגרים מבשר איכותי שמטופל מדי יום בעבודת יד מושקעת. יש מבחר ורסיות עם תוספות אבל גם שורה של המבורגרים מובנים כמו שהוא אוהב, שמוגשים בלי ירקות אבל למעשה התוספות והטעמים משולבים בהמבורגר עצמו וזו הצלחה. כך למשל יש קריספי צ'יקן משוגע עם ציפוי שנשאר קריספי בזכות טכניקה שמצא ולטובת צמחונים וכו יש גם קציצה טבעונית מחלבון אפונה. יש גם ספיישלים מעניינים ואווירה קלילה ושמחה. אגב אם מישהו במשפחה לא אוכל בשר, לקלומפוס אפשר להכניס כל מזון אחר מהמתחם כדי לשמור על הביחד המשפחתי.

טבע והפתעות

ישר בכיכר

בדרך הישר חוצים למעשה את הקיבוץ ואחרי הכיכר הבאה ניצב משמאל המינימרקט. ממש לצדו יש שני עסקים קטנים, עגלת 'שירי פסטה' המגישה פסטה טרייה במבחר טעמים, צבעים וצורות, ומלביהו – מלבי ביתי טרי עם שלל תוספות. הלוקיישן אומנם מרוחק מעט מהמתחם השוקק אבל שווה קפיצה והם פתוחים בעיקר בסופי שבוע, באוגוסט מנעד השעות מתרחב – כדאי לעקוב ברשתות.

כשעוברים את הכיכר השנייה מופיע מימין שלט לקפה מוזיאון. כאן מגלים סדנה ומוזיאון לאופנועי אספנות שהקים אלעד קוטון שמצהיר באוזני: "אני לא זוכר שאי-פעם לא אהבתי אופנועים". הכלי משך את לבו מילדות. בגיל שמונה אסף ספרי אופנועים ומכונות, די מהר גם התנסה בנהיגה (אל תגלו!) ובגיל 14 פתח סדנה וטיפל בכלים של חברי הקיבוץ! "כדי לקנות חלפים עשיתי ברטר עם אבוקדו" הוא נזכר. מאז החלו להצטבר אצלו כלים ישנים שמצא או קיבל ורק בגיל 28 הפך לאספן כהלכתו, שיפץ והשמיש כלים וחלם על מוזיאון. עם ההבנה שזה לא עסק כלכלי, עסק לאורך השנים בבניית מכונות לתעשייה ועבד עם הצבא אך תחזק את התחביב. במלחמה ענף התעשייה נעצר ובהאנגר שהתפנה החליט אחרי המלחמה לקפוץ למים ולהגשים את חלום המוזיאון שנפתח לפני פחות משנה. אופנוענים, חובבי רכב וענתיקות יתרגשו כאן מאוד כי יש מגוון גדול של אופנועים בדגמים ומתקופות שונות שכולם עובדים ולכל אחד סיפור וזהות. ובכלל המוזיאון מרשים כל עובר אורח כי הוא מלא חן וקסם וקוטון מרגיש בר מזל, באמצ"ש יש סיורים לקבוצות (בתיאום ובתשלום) ובסופ"ש פתוח לקהל הרחב ללא תשלום וזו המטרה שאנשים יבקרו וייהנו. כדי להחזיק את המוזיאון יש בית קפה שמציע בין היתר את הכריכים הנפלאים של אמא פרידה (בשיטת כל הקודם זוכה) ומיני אקססוריז ומרצ'נדייז כמו חולצות, כובעים, דגמי אופנועים קטנים ועוד. מוזמנים לבקר, ליהנות, ולתמוך ביוזמה שכולה אהבה של אדם למכונה.

כשממשיכים לחצות את הקיבוץ, מגיעים בקצה הדרך לגדר ההיקפית ושמאלה לפארק דפנה המשתרע משני צדיו של פלג מים מנחל דן. הפארק רחב ידיים, הדשא שהכרתי מפעם קצת יבש וישוקם בקרוב, אבל זה לא מונע מעשרות משפחות להתפקנק, לטבול במים, לשחק ולנפוש. המרחב ציבורי ולכן הומה בעיקר בקיץ - הביאו זאת בחשבון. עוד מעט הלאה יש בגדר פשפש ושביל שמוביל דרך מטעי האבוקדו ל'מחלק'. כשמו מדובר בסכר בטון היסטורי בנחל דן שמחלק אותו לשני פלגים – האחד זורם לנחל שניר והשני מתפתל בקיבוץ ויוצר פינות חן. הדן הוא הקר מבין נחלי הצפון ונובע בטמפרטורה של כ-15 מעלות - יופי של הכנה לאמבטיית קרח. המקום פופולרי אבל מוגבל לכן לא כיף להגיע בשעות השיא.

ארץ דפנה

שמאלה בכיכר

בקיבוץ פועל מלון מרשת 'מטיילים' שהחליף מקבץ בתי מגורים ולכן האווירה כפרית ורוגעת. המדשאות רחבות ידיים, העצים הוותיקים סוככים מעל, שורות החדרים מרווחות והתחושה נינוחה ומרגיעה. בקצה זורם אותו פלג מנחל דן ולצדו ספסלים ומדשאה לרביצה. יש 54 חדרים בחמש קטגוריות מחדרי סטודיו זוגיים ועד וילה גדולה. העיצוב פשוט אבל נעים ופונקציונלי, החדרים מרווחים, לילדים ספה נפתחת בסלון. במטבח ציוד בסיסי לחימום מזון ויש פינת אוכל ובחוץ פינת ישיבה לכל יחידה. במתחם גם שני אזורים ייעודיים למנגל. המלון ידידותי לבעלי חיים ומספק מזון ומים ולא מעט משפחות מגיעות עם החברים על ארבע. יש גם פעילויות לילדים ובריכת הקיבוץ עומדת לרשות האורחים. השירות מתחיל יום לפני האירוח, תקבלו שיחת טלפון ותוכלו לשאול או לבקש ותוכלו גם לעשות צ'ק אין דיגיטלי שחוסך עמידה בקבלה. כשהחדר מוכן מקבלים הודעה (600-1,150 שקלים לזוג ללילה כולל ארוחת בוקר).

יער מרפא ודגים

סיבוב פרסה בכיכר

כיכר הכניסה מעניינת כי סיבוב פרסה שמוביל לכביש הראשי, מגלה מימין כביש פנימי נוסף, צר ומסתורי שחוצה את הדרך הראשית מלמטה. מכאן עוקבים אחר השילוט 'עגלה ביער' ומגיעים לחניה של שני מוקדי עניין. הפנימי הוא יער מרפא ומאכל שהקים בר יסאיס פלד בסיוע אמו מירה. בגדול מדובר בשטח חקלאי של הקיבוץ ששימש כקמפינג אך ניטש. פלד שחזר לקיבוץ אחרי הפינוי, הבין שהצפון זקוק להתנעה ובהתייעצות עם אמו חשבו על משהו יוצא דופן. עם רקע של הקמת יערות מאכל החליטו על רפואת יער, נושא שקיבל גושפנקה מדעית בעולם והחל להתפשט גם בארץ. הרעיון הבסיסי הוא 'אדם משקם אדמה משקמת אדם' והכל נע סביב טבע, האטה ורגיעה. פלד יצר פינות טיפול, שתל גן ירק לגינון טיפולי והחל בנטיעת יער מאכל המבוסס על עצי ארץ ישראל.

המתחם שנפתח אחרי תלאות בחודש מאי, מחולק לשניים: בכניסה ניצבת עגלת קפה, נאה עם שולחנות המשובצים בצל העצים. המתחם מארח מגוון פעילויות: הרצאות, סדנאות או ירידים שפתוחים לקהל עם הקשר לבריאות, טבע, מדע ועוד. לפני שבוע היה יריד אומנים, בעוד שבוע יהיה פופ אפ של בישולים בטבע, ואחר כך גם הופעות ועוד. (פתוח בימים ד'-א').

יער המרפא מגודר והכניסה בליווי בלבד ומציע פעילות מרפא שאורכת כמה שעות וכרגע מותאמת לקבוצות (20 איש) ובקרוב תיפתח בהרשמה ליחידים. היער בקיץ לא במיטבו כי הצמחייה יבשה אך השבילים מסודרים ויש פינת חן לצד פלג הדן שממשיך לזרום מהקיבוץ ומשהו בשקט ובחיבור לטבע מכוונן את החושים בצורה מיטבית.

התחנה השנייה היא פורל הדן, עסק של קיבוץ דן השכן שעבר לשטח של קיבוץ דפנה הנגיש יותר. זה מקום גדול ומפתיע שקיבל אותנו בדוכנים של חקלאים ויצרנים שמוזמנים מדי סופ"ש להציע את מרכולתם. לצד מעדנייה מלאת כל טוב שבה אפשר להצטייד, מציע דוכן האוכל את הדגים הטריים הגדלים בחווה במנות נאות עם צ'יפס וסלטון ובמחיר לכל כיס. יש שפע שולחנות פיקניק, עצי צל שסוככים ואותו פלג מים שמנגן בפכפוך בין לבין.