mako
פרסומת

ואלוהים שתק - למה?

הספר "אמונה שלאחר השואה" עוסק בסוגיה הרגישה ביותר ביהדות - האם אפשר להאמין באלוהים באמת ובתמים לנוכח הזוועות שעבר עמנו? מדוע שתק באותה תקופה ולמה איפשר לפרי בריאתו לחולל רוע שכזה?

ליטל קפלן
mako
פורסם:
אין תמונה
הקישור הועתק

אין תמונה
הספר "אמונה שלאחר השואה". אי האמונה מחללת את זכר הנספים

האמונה קדושה, אומר ברקוביץ', אבל גם אמונה שנרצחה מיליוני פעמים היא אי-אמונה קדושה. מי שלא היה שם ובכל זאת משלים עם השואה בלי ערעור ורואה בה ביטוי לרצון אלוהים שעל מניעיו אסור לתהות, מחלל את האי-אמונה הקדושה של אלה שאמונתם נרצחה. ואלה שלא היו שם, ובביטחון מלא ובלי אף תהייה מצטרפים אל שורות הלא-מאמינים ומכריזים על מות אלוהים, מחללים את האמונה הקדושה של המאמינים שסבלו את כל הגהנום עלי אדמות הזה, ועדיין השלימו ביראה.

כשאני מגיעה בתפילת שחרית לפסוק שמופיע לפני תפילת העמידה – "מי כמוך באלים ה'?", אני נזכרת במדרש הנוקב שמופיע בגמרא, בו מוחלפת המילה "אלים" במילה "אילמים": "מי כמוך באלים ה'? – מי כמוך באילמים!". קריאת הכבוד המפוארת הופכת לתהייה עצובה שתלויה באוויר. מי כמוך בשותקים אלוהים, רואה מה עושים אנשים לאנשים ומחריש. ומשום מה לא מבעבע בי כעס נורא אלא רצון דק להצטרף אל אותה השתיקה.

אני שותקת כי אין לי מילים. אני מנסה לא להבין ומנסה להבין. מקבלת את הדין בהכנעה, וכופרת בעיקר, והכל באותה הנשימה. ויותר מהשאלה "איפה היה אלוהים" ולמה הוא שתק, אני תוהה, באופן בנאלי למדי אבל בכנות גמורה, איפה היו בני-אדם.

יהודי דתי וחיילים נאציים
כשהאדם בוחר ברע - חפים מפשע סובלים | צילום: אור גץ, חדשות

במילים אחרות - אם אלוהים לא היה מכבד את החירות של האדם לבחור את דרכו מתוך אחריות אישית, לא רק שהטוב והרע היו נעלמים מעל פני האדמה, אלא האדם עצמו היה נעלם איתם. כי החירות והאחריות הן עצם מהותו של האדם, מה שמגדיר אותו. בלעדיהן הוא לא אנושי.

פרסומת

בעצם, מסביר ברקוביץ', השאלה היא לא למה קיים סבל בלתי מוצדק אלא למה קיים האדם, כי ככל הנראה מדובר במעין עסקת חבילה. וזו אמנם שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם, אבל בסופו של דבר מוכנה לחתום על העסקה כל יום מחדש, גם אם אף אחד לא מסוגל לתת לי תשובה מספיק טובה.

ופתאום תפילת שחרית נראית לי קצת אחרת. העיניים שלי מתעכבות על אותיות "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתצילני היום ובכל יום... משנאת הבריות", והאותיות השחורות, הקטנות, מקבלות משמעויות חדשות. הצילני משנאת הבריות. שלא ישנאו אותי כמו ששנאו את סבתא שלי. שלא ישפילו אותי עד עפר. שלא ישמידו אותי, שלא ירמסו. ורגע אחרי, או תוך כדי - מבקשת הצלה משנאת הבריות שעשויה לפעפע גם בתוכי. מהקלות שברוע. מהלבושים השונים והאצטלות הנעלות ששנאה כזו יכולה ללבוש. הצילני משנאה לוהטת שנשענת על אדני אידיאולוגיה ארורה, אבל הצילני גם משנאה על בסיס אישי, שנאה 'יום-יומית' כזו, עדינה. יש לי בחירה. עשה שלא אשנא אף בריה שנבראה בדמותך. מאמינה.