כולנו מכירים את השיר "גבעת התחמושת" של יורם טהרלב, בו מתואר הקרב שהתנהל במקום במהלך מלחמת ששת הימים. אבל לא כולנו מכירים את טוראי איתן נאוה ז"ל, המונצח בשיר. ברגע מפתח במהלך הקרבות הוא חיפה על חבריו בגופו ובתת המקלע שלו; הוא הצליח להרוג כ-30 חיילים ירדנים לפני שאלו הצליחו והרגו אותו. בזכות כך הוא זכה באות עיטור הגבורה, כמו גם בבית מתוך השיר הידוע.
זהו סיפור אחד מני רבים, הממלאים את עולמנו שבע המלחמות, הקרבות ופיגועי הטרור. סיפור אחד עם פנים רבות, אשר כמו סיפורים של חללים אחרים, גם הוא הולך ונשכח ככל שעובר הזמן.
במטרה למנוע את השכחה וליצור הנצחה של ממש, מפעיל ארגון "זוכרים" בשנתיים האחרונות את זוכרימפדיה – אנציקלופדיית זיכרון שיתופית להנצחת חללי ופצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. כאן יכול כל אחד לכתוב על אנשים שהכיר, קרבים ורחוקים כאחד, שנפגעו ונהרגו במהלך שנות קיומה של המדינה.
כל אחד יכול לתרום
ארגון זוכרים קם לפני כשש שנים והוא עוסק בנושאי זהות, זיכרון וישראליות. במסגרת זו עוסק הארגון בהנצחה, בתיעוד ובהעלאת המודעות ללוחמי מערכות ישראל והעם היהודי, חללי צה"ל וחללי פעולות האיבה. העומד בראש הארגון הוא דב קלמנוביץ, הפצוע הראשון של האינתיפאדה.
קלמנוביץ שירת בחטיבת שיריון כמפקד טנק בסיני לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך האירוע ששינה את חייו התרחש שנים לאחר מכן. ב-31 בינואר 1988, בפאתי אל-בירה שליד רמאללה, בדרכו לביתו שבירושלמים, נפגע קלמנוביץ מבקבוק תבערה שזרק לעברו נער ערבי. הוא נפצע אנושות בכוויות בדרגה שלישית ב-75% משטח גופו, ופונה לבית החולים הדסה במצב קשה.
למרות מצבו הוא הצליח להשתקם ולהתאושש, והחל לעסוק בפעילות ציבורית-התנדבותית. הוא הקים את ארגון נפגעי פעולות איבה, יזם את הקמתה של אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל בירושלים, והקים כאמור את ארגון זוכרים.
זוכרימפדיה, אחת הפעילויות המרכזיות של הארגון, מבוססת על פלטפורמת ויקיפדיה. האנציקלופדיה הייחודית כוללת כ-1,000 ערכים המספרים את סיפוריהם של חללי ופצועי צה"ל והטרור, יחד עם סיפור פציעתם וגבורתם של לוחמי מערכות ישראל החיים בינינו כיום.
כמו כל פרויקט המבוסס על ויקיפדיה, זוכרימפדיה נכתבת על ידי יקירי החללים, חברים, גיבורי ישראל ועוד – כולם גולשי אינטרנט. כל אחד יכול למעשה לערוך ולהוסיף על כל אירוע גבורה, על גיבור או חלל. "בניגוד לאתרים רשמיים או אתרים אישיים, כאן יש יכולת ונגישות לכל אחד לכתוב", אומר קלמנוביץ. "כל אחד שהכיר לדוגמא חבר לכיתה שהיתה לו איתו חווית ילדות, יכול להיכנס ולכתוב. אנו מנצלים את הפלטפורמה של ויקיפדיה כדי לכתוב אנציקלופדיה תוססת ואינטרנטית".
המשפחות עוקבות
בשונה מאתרים רשמיים, כאן לא תמצאו את ההגבלות המקובלות על הנצחת חללי ישראל. לדוגמא, מנציחים כאן גם פצועים ולא רק חללים. גם אירועים שאינם קשורים למלחמות, כמו אסון המסוקים, מקבלים כאן ביטוי. "זה משתלב עם האמירה הכללית של ארגון זוכרים, שמנסה לכנס את היחד ולא לקטלג או להגדיר", מסביר קלמנוביץ.
הפרויקט לא זכה עד כה לקידום ושיווק, ובהתאם, הוא לא נמצא עמוק בתודעה. אל מול זה עומדת העובדה כי הזמן אינו עושה טוב לזכרון. "ככל שמתרחקים מהחלל מבחינת הזמן, הדברים משתכחים. לדעתנו, המרחב האינטרנטי והיכולת של כל אחד להגיע לדברים ולכתוב, הוא הדרך החדשה היום לתעד ולתזכר. האינטרנט נותן לנו את היכולת לזכור אותם, גם בעתיד.
"לדוגמא, הרצח של שליחי חב"ד בהודו, ייתכן ומי שמכיר את אותה משפחה קרובה – חברים קרובים ובני המשפחה – הם שיכתבו עליהם. אבל היו אלפי ישראלים שחוו שם חוויה חד פעמית, שאולי ירצו לתעד אותה. אנו פונים אליהם, כך שיוכלו בפרויקט הזה לכתוב את הזכרון האישי שלהם, דבר שלא יכלו לעשות בשום אתר זכרון אחר בצורה חופשית כפי שאנו מאפשרים להם".
הוספת הזכרונות האישיים חשובה מאוד גם לבני המשפחה של החללים, הוא מסביר. "שמתי לב לכך שיש משפחות העוקבות מדי תקופה מה נכתב על יקירם. חשוב למשפחות לראות את זה, הן מתרגשות כאשר אחרים מוסיפים חיבור שלהם. אני מאוד אשמח אנשים שלא קרובים לאותם חללים יוסיפו סיפורים ממעגל רחוק. לפעמים לבני המשפחה הקרובים הדברים האלה לא מגיעים".
אפילו חנה סנש
למרות האנונימיות היחסית של הפרויקט, הוא מצליח אט אט לתפוס מקום בתחום ההנצחה. בין 1,000 הערכים שיש בזוכרימפדיה תמצאו פרטים על חנה סנש, דמות ידועה לכל, כמו גם סיפורים ידועים הרבה פחות כמו סיפורה של משפחת ליכטנשטיין, אשר שלושה מבניה נהרגו במלחמות ישראל. "ככל שמתקרבים ליום הזכרון הפרטי של אותו אדם או ליום הזכרון הרשמי, מספר הגולשים גובר, ואני מקבל פניות מכל מיני אנשים ששואלים מה קרה בפיגוע הזה או אחר".
ההתעניינות, מתברר, אינה שמורה רק לנו הישראלים. במסגרת התקפות של האקרים על אתרים ישראליים, גם זוכרימפדיה נפגע בעבר על יד האקרים שניסו לשנות ואף למחוק בו ערכים שונים. קלמנוביץ' מבהיר כי הארגון משקיע ביצירת ההגנות המתאימות. בינתיים, הוא קורא לגולשים להיכנס, להכיר ולהוסיף את הסיפור האישי שלהם למעגל הזיכרון המשותף.