בשנים האחרונות אנו עדים לתופעת גוברת של "תכשיטי קבלה" הניתנים להשגה בנקל בכל קרן רחוב. טבעות, צמידים ושרשראות עליהם חקוקים או מוטבעים שמות מלאכים, צירופי שמות קודש, פסוקים מהמקרא וצירופי שמות הבורא, מוצגים כקמעות קדושים מתורת הקבלה. אבל האם הקבלה מכירה בקמעות אלה?
מנהג השימוש בקמעות עתיק כימיו של המין האנושי. בכל התקופות נהגו בני כל הדתות לשאת עליהם קמעות מסוגים שונים, שנועדו למטרות כוח, מזל, שמירה והגנה רוחנית. המילה "קמע" נזכרת לראשונה בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי (מסכת שבת) במובן של חפץ הנמצא על הגוף בדרך של ענידה או הצנעה. בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים, מול הר ציון, נמצא קמע מכסף עליו חקוקה ברכת הכוהנים בשפה עברית עתיקה. זהו הממצא הקדום ביותר, עוד מלפני חורבן בית ראשון במאה השביעית לפני הספירה, בו מופיע קטע מהתורה בכתב עברי קדום.
יחסם של חכמי הקבלה לקמעות לא היה אחיד בכל התקופות. הרמב"ם, מחד, התנגד בספרו "מורה נבוכים" לכתיבת קמעות בטענה שמדובר בעניין פסיכולוגי בלבד שאינו בר השפעה, ומאידך בספרו ההלכתי "משנה תורה" הביא הלכות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים". כלומר, הרמב"ם לא שלל את נושא הקמעות בכלל, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם צירופי שמות קדושים שבהם לא האמין ולגרסתו לא הוכחה יעילותם. עמדה זו משקפת את עמדתו השכלתנית והמדעית, הגורסת כי יש לשפוט דברים על פי הוכחת יעילותם ולא על סמך דעות קדומות שיש לנו לגביהם.
לעומתו, מקובלים רבים כמו הרמב"ן, רשב"א, הבעש"ט ואחרים, לא התנגדו כלל לכתיבת קמעות שבהם כתובים שמות קודש, אך הטילו סייגים ברורים על אופן הכנתם, נשיאתם, זמן כתיבתם וכיו"ב. לשיטתם, הקמע צריך להימצא על הגוף או בקרבתו על מנת ליצור מעטפת רוחנית מגוננת המעניקה בטחון, שמירה והגנה.
חכמת הקבלה מלמדת כי העולם נברא באותיות לשון הקודש. כך שבצירוף האותיות למילים ומשפטים בעלי תוכן קדוש, נוצרת אנרגיה רוחנית אדירה המוצאת ביטוי בעולם הגשמי. מרבית הטקסטים הבונים את הקמע מובאים מהתורה ומכתבי קודש, כשהדגש הוא להתאים את הקמע לסוג המכשול הניצב בפני האדם.
מי בדיוק הכין לך את התכשיט?
בעידן הנוכחי של חברה תובענית, קפיטליסטית ותחרותית, רבים הם האנשים המבקשים לעצמם מעט מזון רוחני לנשמתם, ובשיטוטיהם מגלים, באופן שגוי, את נפלאות הקבלה על גבי תכשיט. אותם קונים תרים אחר פתרונות אינסטנט למצוקתם ומבקשים להיטיב את מזלם באמצעות ענידת התכשיט, ובכך משלים את עצמם בכך שאותו תכשיט עם אותם שמות קודש יגן עליהם.
אני מבקש להביע את עמדתי האישית המסתייגת נחרצות מכל הקשור בתכשיטי הקבלה למיניהם. לשיטתי, אין בכך דבר וחצי דבר, וכל ניסיון לשוות להם כוחות רוחניים, סגולות וישועות הוא בבחינת אחיזת עיניים ותו לא. קמע קבלי הנכתב על קלף או על מתכת (כסף או זהב) חייב להיעשות ע"י אדם מומחה הבקיא ביותר בחכמת הנסתר. כי מלבד להכנה בפן הטכני, כותב הקמע צריך לצקת לתוכו תוכן רוחני, הנקרא בשפת המקובלים "כוונות", שמטרתו לעורר את הכתוב לפעול בעולם הארצי. אם לא די בכך, לצורך הכנת הקמע נדרשות הכנות מסוימות, כגון טבילה במקווה טהרה, תפילה ותענית כמתחייב לעוסקים בקבלה.
כך שאותם תכשיטים אינם עומדים בקריטריונים המחמירים הנדרשים להכנת קמעות, ולכן אין להציגם ככאלה. לכל היותר יש ליידע את הצרכן שאין מדובר בקמע אלא בתכשיט רוחני בלבד. כאשר אדם נושא על תכשיט את שמו של הבורא או פסוק מסוים בדרך שאינה ראויה, הוא עובר על האיסור "ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כ"ב ב').
לכן יש להקפיד לא להיכנס עם תכשיט לבית העלמין, לא לשאת אותו בשבת, לא להיכנס עימו לבית הכסא ולהסירו לפני כל מגע אינטימי. אין זה אומר חלילה כי כולם צריכים להשיל מעליהם תכשיטים אלה, אלא יש לדעת כי אין מדובר בקמע ובכל מקרה אם הוא נפגם או הושחת יש לגנוז אותו, ואני ממליץ לנקוט במשנה זהירות בעניין.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה