מהמסכות בכיכר עד למשאיות בטיילת: 50 שנות גאווה ישראלית

כשמסתכלים היום על מצעד הגאווה בתל אביב-יפו, עם המשאיות, המוזיקה השמחה ועשרות אלפי המשתתפים, כמעט בלתי אפשרי לדמיין מאיפה הכול התחיל. לפני מצעדי הענק, החסויות והתיירים, לפני שהגאווה בכלל הפכה לחלק כמעט טבעי מהקיץ הישראלי, היו אנשים שהתכנסו בבתים פרטיים, קיימו אירועים סמליים ובעיקר לקחו סיכונים אדירים ולא מובנים מאליהם רק כדי שיוכלו פשוט להיות מי שהם.

אבי סופר, לשעבר יו"ר האגודה למען הלהט"ב ופעיל חברתי ותיק, מתעקש שלא להתחיל לספור את ההיסטוריה של הקהילה מהרגע שבו המצעדים יצאו לרחובות. "אנחנו עומדים היום על סולם גדול מאוד, שמהשלבים העליונים שלו לא תמיד רואים את היסודות", הוא אומר. "לדוגמה, מסיבה בבית פרטי להומואים נראית היום כמו דבר שגרתי לגמרי, אבל לפני כמה עשורים זה היה מהפכני ברמות שקשה לדמיין".

בשנות ה-70, כשהאגודה עוד נקראה בשם המעורפל "האגודה לשמירת זכויות הפרט", עצם ההתארגנות הקהילתית הייתה מעשה אמיץ. נזכיר שזו תקופה שבה עדיין היה חוק שאוסר על משכב זכר, אם כי הוא לא נאכף. ב-1974 נערך בכיכר מלכי ישראל "מצעד המסכות", שבו פעילים עטו מסכות על פניהם מחשש שיפוטרו, יורחקו מהמשפחה או ייפגעו חברתית. בהמשך הגיעו אירועים כמו "העליזיאדה" וההפגנה של "נעימים ונעימות", אבל הדרך מהתכנסויות חשאיות יחסית למצעד המוני הייתה ארוכה, איטית ומלאה בחששות.

"את החומה הזאת מפרקים עם כפית"

סופר מתאר את המאבק הלהט"בי לא כמהפכה אחת גדולה, אלא כעבודה מתמשכת, סיזיפית וכמעט יומיומית. "את החומה הזאת מפרקים עם כפית, עוד גרגיר פה, עוד מפגש שם, עוד פגישה בעירייה, עוד אדם שיוצא מהארון". מבחינתו, דווקא האירועים שנראו קטנים בזמן אמת הם אלו שאפשרו את השינוי הגדול. שיירת מכוניות קטנה, ארון סמלי שהוצב בשינקין, כמה מאות מטרים של צעידה – כל אלו סללו את הדרך למציאות שבה עשרות אלפי אנשים יכולים לצעוד היום בגלוי.

בשנת 1998, אחרי זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, התקיים בתל אביב מצעד הגאווה הרגלי הרשמי והממוסד הראשון במתכונת שהפכה מאז למסורת. אבל סופר מזכיר שההישג האמיתי לא נמדד רק במספר המשתתפים. "אני זוכר שראיתי במצעד זוג צעירים הולכים יד ביד ואחד מהם אמר לשני: חם לי, בוא נלך הביתה", הוא מספר. "זאת מבחינתי ההצלחה. רצינו לנרמל את זה, שזה כבר לא ירגיש כמו עניין גדול".

גם רובי מגן, מנכ"ל המרכז הגאה, רואה בנורמליזציה הזאת הישג משמעותי. "אם הנורמליזציה באה לידי ביטוי בכך שקיום המצעד נראה מובן מאליו ושזוגות מאותו המין מרגישים בנוח להחזיק ידיים, אז בהחלט יש כאן ממד עצום של הצלחה", הוא אומר. "אבל יש לנו עוד המון עבודה כדי שהביטחון הזה באמת יהיה מובן מאליו".

לדבריו, גם אחרי המצעד האחרון התקבלו תלונות על מקרי להט"בופוביה מצד תושבים ותושבות שיצאו ממנו כשהם עונדים סמלי גאווה. "אנחנו עדים ליותר ויותר דיווחים על אלימות ברחובות העיר, במיוחד באזור שדרות רוטשילד", הוא מדגיש. "ההישג שלנו אולי מרשים, אבל המאבק על הביטחון האישי והחופש שלנו עדיין לא הסתיים".

"המחאה היא עצם הנראות שלנו"

כשמדברים על מצעד הגאווה, רוב האנשים חושבים על אירוע הענק בתל אביב, אבל מגן מבקש לדייק את התפיסה הרווחת הזאת. "אם מסתכלים על המפה הארצית, רוב המצעדים בישראל אינם אירועי ענק והם עדיין שומרים על אופי מובהק של מחאה. המצעד בתל אביב-יפו הוא אכן אירוע עצום, שאליו הגיעו השנה כ-100 אלף משתתפים, אבל המצעדים בירושלים, חיפה ובאר שבע הם ברובם צעדות מחאה קטנות יותר".

דווקא בגלל זה, הוא מסביר, הבחירה להפוך את המצעד בתל אביב לאירוע רחב ומיינסטרימי היא בחירה מודעת. "הבסיס ההיסטורי והרעיוני של המצעדים מסתכם במשפט: We're here, we're queer, get used to it. המחאה שלנו היא עצם הנראות והנוכחות שלנו במרחב וכדי להראות שאנחנו קיימים".

הנראות הזאת, לדבריו, חשובה במיוחד בשביל צעירים וצעירות שעדיין נמצאים בארון או חיים בסביבה פחות מקבלת. "מעבר לאפשרות לראות את המצעד בטלוויזיה או ברשתות ולהבין ש'אני אולי בארון, אבל אני לא לבד', יש כאן מסר עמוק יותר", הוא אומר. "הידיעה שגוף ממסדי ורשמי כמו עיריית תל אביב-יפו שותף להובלת המצעד מספקת רשת ביטחון אדירה".

לצד התמיכה העירונית והממסדית, בשנים האחרונות הפכו גם שיתופי הפעולה עם חברות מסחריות לחלק מהנראות הזאת. במרכז הגאה מדגישים כי השותפות עם גופים עסקיים אינה נמדדת רק בנוכחות במצעד או בלוגו על משאית, אלא גם בנכונות לתמוך בפעילות קהילתית מתמשכת סביב שוויון, קבלה, בריאות, משפחה והפחתת סטיגמות. אחת החברות שמלוות את הפעילות הזאת לאורך שנים היא גיליאד ישראל, שצועדת עם עיריית תל אביב-יפו והמרכז הגאה מאז החלה פעילותה בארץ ב-2016, ותומכת לאורך השנה בפרויקטים קהילתיים, בהם קבוצת תמיכה לנשים לסביות שמתמודדות עם סרטן השד ופרויקטים שעוסקים במשפחות ובזכויות להט"ב. עבור גיליאד, מדובר במהלך שנובע מתפיסת עולם רחבה יותר, שלפיה קבלה, שוויון ונראות הם חלק בלתי נפרד מהאחריות החברתית של הארגון, כלפי חוץ ופנימה.

"מבחינתנו, השותפות עם הקהילה לא מבוססת על פעילות חד-פעמית בחודש הגאווה, אלא על הקשבה, על הבנת הצרכים שעולים מהשטח ועל רצון אמיתי להיות שותפים לאורך כל הדרך. אנחנו מאמינים בגיליאד שלכל אדם מגיעות זכויות מלאות, ביטחון אישי, שוויון הזדמנויות ותחושה ברורה שהוא רצוי, נראה ומוערך", מסביר קלאודיו צ'לש, מנכ"ל גיליאד ישראל. "לאורך כל השנה אנחנו תומכים בפרויקטים של הקהילה הגאה, כמו למשל פרויקט משפחות וזכויות להט"ב, הפעלנו קרן חירום לתמיכה בא.נשים מהקהילה בתקופת הקורונה, קבוצת תמיכה לנשים לסביות המתמודדות עם סרטן השד והרשימה עוד ארוכה".

גיליאד צועדת יחד עם עיריית תל אביב והמרכז הגאה במצעדי הגאווה מאז הקמת החברה בישראל ב-2016, ובשנים האחרונות אף מובילה את המצעד במשאית משותפת. "למצעד יש חשיבות הצהרתית רבה והוא השיא מדי שנה של המחויבות שלנו כלפי הקהילה", אומר צ'לש, "אך המחויבות הזו אינה נעצרת בפעילות החיצונית. היא נוכחת גם בתוך החברה, דרך יצירת סביבת עבודה מכילה ומכבדת לכלל העובדות והעובדים שלנו". כך למשל, בכל סניף של גיליאד יש נציג של אחוות הגאווה של העובדים, Pride Alliance, אשר בתמיכת ההנהלה פועלים לחיזוק ערך הגיוון וההכלה בקרב העובדים בחברה ויצירת סביבת עבודה בהתאם.

"לצד ההתקדמות, הסטיגמות כלפי קהילת הלהטב"ק עדיין קיימות ולכן חשוב לנו לקחת חלק פעיל בקידום סובלנות, קבלה ושוויון אמיתי לקהילה", אומר צ'לש, "אנחנו פועלים מתוך אמונה שהאחריות שלנו איננה מסתכמת בפיתוח תרופות וטיפולים מתקדמים, בכדי לחולל שינוי אמיתי חייבים להתמודד גם עם הסטיגמה והחסמים החברתיים. גם הטיפול הטוב ביותר לא יסייע לאדם שחושש להיבדק או לפנות לקבלת טיפול בשל חשש מדעות קדומות או מאפלייה".

יעל סיני-ביבלש, מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב, מדגישה שגם אם המצעד בתל אביב נתפס בעיני רבים כ"לא יותר ממסיבה", לחגיגה הזאת יש ערך עמוק. "אנחנו לא רק עוסקים במאבקים ובמה עוד לא בסדר", היא מדגישה. "צריך וחשוב גם לחגוג את עצמנו, שתהיה נראות חיובית, שאנשים ירגישו שהם חלק מקהילה מחבקת ומחזקת". עם זאת, היא מבקשת שלא לשכוח את המצעדים האחרים ובראשם מצעד הגאווה בירושלים. "זה מצעד הרבה יותר פוליטי, הרבה פחות צבעוני. זו עיר הבירה שלנו, המקום שבו נמצאים מוסדות השלטון ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לצעוד בה ושיראו אותנו". בעיניה, גם מצעדים במקומות כמו מצפה רמון הפכו לסמל חשוב: "אנחנו בכל מקום, וצריך לאפשר לנו לצעוד בכל מקום".

"שוויון במוות – ועכשיו שוויון בחיים"

לצד ההתקדמות הציבורית, סיני-ביבלש מזכירה שהמאבק רחוק מלהסתיים. רוב ההישגים של הקהילה בישראל, היא אומרת, הושגו בפסיקות בתי המשפט ולא בחקיקה מסודרת. ביטול סעיף "משכב זכר" בחוק ב-1988 היה נקודת ציון חשובה, אבל בתחומים כמו נישואים, הורות, איסור טיפולי המרה, פיצוי לנפגעי פשעי שנאה ותקציבי קהילה – עדיין נדרשת הסדרה עמוקה יותר.

אחד ההישגים המשמעותיים של השנים האחרונות הגיע, למרבה הצער, אחרי נפילתו של רב סרן שגיא גולן ז"ל בקרב על בארי ב-7 באוקטובר ובעקבות המאבק שניהל בן זוגו עומר אוחנה להכרה במשפחות להט"ביות שכולות. "קיבלנו שוויון במוות, עכשיו מגיע לנו שוויון בחיים", היא אומרת.

מבחינתה, זהו גם המסר לדור הצעיר: לא להניח שההתקדמות מובטחת. "המציאות היא לא קו ליניארי. זה לא שאנחנו רק מתקדמים ובהכרח יהיה פה טוב יותר בעתיד. אם נוריד את העיניים מהכדור, השונאים שלנו ירימו את הראש וינסו לבטל גם זכויות שכבר קיימות ולצערנו ההיסטוריה מלמדת שזה אכן קרה ועלול לקרות שוב".

אם בעבר המאבק התמקד בעצם הזכות להיראות, היום הוא נוגע גם למקומות שבהם סטיגמה עדיין משפיעה על החיים עצמם, כמו בהחלטה להיבדק, לבקש טיפול או לפנות לעזרה בלי לחשוש משיפוטיות. מגן מסביר בהקשר הזה כי המרכז הגאה עוסק לאורך השנה ביצירת מענים לקהילה, בין היתר סביב בריאות פיזית ונפשית, הפחתת סטיגמות וקמפיינים ייעודיים.

בסופו של דבר, ההיסטוריה של מצעדי הגאווה בישראל היא לא רק סיפור על אירועים שעברו מהמחתרת ללב המיינסטרים. היא סיפור על מעבר ממסכות לפנים גלויות, ממפגשים במחשכים לנוכחות ברחובות וממאבק על עצם הקיום למאבק על חיים מלאים, בטוחים ושוויוניים. המצעד יכול להיות חגיגה, מחאה, עצרת או הצהרת סולידריות, אבל כל עוד יש מי שעדיין מפחדים להיראות, להחזיק ידיים, להקים משפחה או לבקש טיפול בלי חשש משיפוט, הסיפור שלו עדיין רחוק מלהסתיים.

בשיתוף גיליאד ישראל